ב"ה יום חמישי, כ"א מנחם-אב תשע"ט | 22.08.19
שינוי רשות בשור המועד

שינוי הרשות מחזירה את השור לתמותו, ביאור וחקירה ברמב"ם. עניין בנגלה מפרשת השבוע על פי שיחותיו של הרבי (פניני תורה)
הרב שנ"ז דייטש - מינסק

"או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשם ולא ישמרנו בעליו שלם ישלם שור תחת השור והמת יהיה לו" (כא, לו)

כתב הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פ"ו ה"ו): "שור שהועד ונמכר או ניתן במתנה חזר לתמותו שהרשות שנשתנית משנה דינו".

והנה דין זה שבשינוי הרשות חוזר השור לתמותו, הביא הרמב"ם גם לעיל (פ"ד ה"ט) וז"ל: "שאלו כשהוא תם והועד בבית השואל והחזירו לבעליו חוזר לתמותו, הואיל ונשתנית רשותו בטלה ההעדה והבעלים משלמין חצי נזק וכו'".

ולכאורה יסוד שני הדינים הללו שווה, שבשינוי הרשות חוזר השור לתמותו. אלא ששינוי הרשות יתכן או ע"י מכירה או ע"י שאלה.

אך לכאורה צריך ביאור מדוע שינה הרמב"ם בלשונו, לגבי שינוי רשות של מכר או מתנה כתב: "שהרשות שנשתנית משנה דינו", ואילו לגבי שאלה כתב: "הואיל ונשתנית רשותו בטלה ההעדה".

ונראה לומר בביאור הענין, בהקדם ביאור הדין שה"רשות משנה", שעל פניו הדבר תמוה, מה טעם יבטל שינוי הרשות את דין מועד מהשור, והרי "מועד" פירושו הוא שמאחר והתרגל לדבר מסויים הרי הוא נעשה מועד לגביו, וא"כ מאיזה טעם יתבטל דין מועד מחמת שינוי רשות.

והנה רש"י (מסכת בבא קמא לט, א ד"ה חזר) פירש: "רשות משנה, מועד שיצא מרשות זה ונכנס ליד בעלים אחרים משנה את דין העדאתו", וכונת דבריו, שאין פירוש הדבר שע"י שינוי הרשות נשתנה טבע השור ונתבטל ממנו טבע הנגיחה, אלא זהו דין, שבטל "דין העדאתו".

וניתן לבאר, ע"פ מה ששנינו בברייתא (שם כד, א): "אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד". כלומר, אף אם הבעלים יודע ששורו נגחן, ואפילו אם באו לפניו שני עדים ואמרו לו כן, מ"מ גזירת הכתוב היא שצ"ל עדות והתראה בב"ד, ועד אז אין לחייב את הבעלים נזק שלם.

ומובן מכך, שבדין מועד ישנם שני ענינים: א) לגבי השור, שע"י שנגח ג' פעמים נקבע הדבר ש"שור נגח הוא". ב) בנוגע לבעלים, "והועד בבעליו", שע"י שהתרו בהם חל עליהם חיוב לשלם נזק שלם.

ועפ"ז יש לומר שזהו שכתב רש"י ש"הרשות משנה את דין העדאתו", שאין כוונתו ב"העדאתו" לדין מועד של השור, אלא לדין העדאת הבעלים, שמאחר וגזה"כ היא שאין לחייב הבעלים בלא העדאה בפניהם ובפני ב"ד, על כן כשמשתנית הרשות נדרשת התראה נוספת בפני הבעלים החדשים.

אך בדברי המאירי (מסכת בבא קמא לט, א) נראה שחולק על רש"י, וז"ל: "שיציאת השור מרשות לרשות משנה מזלו וטבעו". ולכאורה הדבר תמוה, מדוע יגרום שינוי הרשות שינוי במזל וטבע השור.

ונראה לומר, כי בעלים חדשים מתנהגים עם השור באופנים וסדרים חדשים, ועי"ז משתנה אופן הנהגת השור. ובפרט, שמאחר ואצל הבעלים הקודמים נעשה השור נגחן מחמת העדר השמירה, הרי קרוב לומר שהבעלים החדשים יזהרו בשמירה מעולה יותר, וע"י כך משתנה טבע השור. ומצינו עד"ז שטבע השור להזיק תלוי במצב שסביבו, בדין "מועד לשבתות אינו מועד לימות החול" (מסכת בבא קמא לז, א), וזאת משום שהמצב השורר בשבת גרם באופן טבעי לנגיחותיו, כפירוש רש"י: "לפי שהוא בטל ממלאכה וזחה דעתו עליו".

נמצא אם כן כי ישנם שני אופנים בביאור דין רשות משנה: א) שינוי הרשות מבטל את דין העדאת הבעלים. ב) ע"י שינוי הרשות משתנה טבע השור.

ויש לומר, שלדעת הרמב"ם דין "רשות משנה" כולל את שני האופנים, אך הדבר תלוי באיזה אופן של שינוי הרשות:

לענין שינוי רשות אצל שואל, הרי שינוי הרשות אינו מוחלט, שהרי השור עדיין שייך לבעלים, ובזה לא מסתבר שהשתנה טבע השור, שכן בודאי לא ישנה השואל כל כך ממנהג הבעלים כלפי השור שהרי  עליו להחזירו אליהם. ובמקרה זה מסתבר אפוא לומר שדין "רשות משנה" הוא רק מפני ביטול דין העדאת הבעלים. ולכן כתב הרמב"ם "הואיל ונשתנה רשותו בטלה ההעדה", אשר כוונתו היא לביטול ההעדאה לבעלים. שאע"פ שטבע השור לא נשתנה אצל השואל, מכל מקום מאחר וההתראה היתה על השואל, אין זה מחייב את המשאיל כאשר חוזר השור לרשותו, והרי הוא צריך התראה בפ"ע.

אך לגבי מכירה או מתנה, אשר בכך יש שינוי רשות מוחלט והשור עובר לרשות חדשה ממש, בזה אנו נוקטים ששינוי הנהגת הבעלים החדשים גורם לשינוי בטבע השור. ולכן כתב הרמב"ם ש"הרשות שנשתנית משנה דינו" (ולא "שבטלה ההעדה"), שכן כאן חל שינוי יסודי יותר, שהשתנה טבע השור, ובמילא נשתנה דין מועד שלו.

מעובד ע"פ לקו"ש חל"ו פרשת משפטים עמ' 102-106.

כ"ח בשבט תשס"ז