ב"ה יום שני, י"ח כסלו תשפ" | 16.12.19
הידור מצוה במצוות ובקרבנות

חילוק מהותי בין קיום המצוות לבין ענין הקרבנות ביחס לחפץ שבו מתקיים הדבר. מקשה מהרמב"ם ע"פ הנאמר בגמרא על הפסוק "זה קלי ואנוהו"
הרב שנ"ז דייטש, מינסק

"עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארממנהו" (שמות טו, ב)

מפסוק זה נלמד הדין שחייב אדם להדר במצוה, כמובא בגמרא (מסכת שבת קלג, ב): "דתניא 'זה אלי ואנוהו' – התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה כו'".

והנה הרמב"ם (בהלכות איסורי מזבח פ"ז הי"א) כותב וז"ל: "הרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו... והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב וכו'".

ויש להבין: מדוע הביא הרמב"ם דין זה רק בהלכות איסורי מזבח – לענין קרבנות, ולא הביא בכלל דין הידור מצוה באותם הדינים שהובאו בגמרא – "סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה וכו'".

ונראה לומר, כי קיים חילוק מהותי בין קיום המצוות לבין ענין הקרבנות ביחס לחפץ שבו מתקיים הדבר: קיום המצות בעיקרו הוא מעשה של הגברא, האדם מקיים את ציווי ה' המוטל עליו, אלא שהמצוה מתבצעת ע"י החפץ המסוים שעל ידו קוימה. ואע"פ שע"י קיום המצוה פועל האדם בחפץ שיהיה בגדר תשמישי קדושה או תשמישי מצוה, מכל מקום ענין זה איננו הכוונה והמטרה של מעשה האדם, אלא הענין הוא קיום המצוה המוטלת עליו.

לעומת זאת בקרבנות, גדר המצווה הוא הקדושה של הקרבן עצמו – הקדשת הקרבן ונתינתו לה'. אמנם בכך שהאדם מקיים את נדרו להביא קרבן הוא מקיים את המצוה המוטלת עליו אך מהותה העיקרית של המצוה היא הפעולה בתוך החפצא – שנעשית ע"י הקרבת הקרבן לה'.

בסגנון אחר: בכל המצוות, אפילו לאחר שהחפץ נהפך לתשמישי קדושה וכיו"ב, הרי הוא נשאר עדיין בבעלותו של האדם. משא"כ בקרבנות, הרי כאשר האדם מקריב את הקרבן אכן הקב"ה "לוקח" אותו ממנו.

וזה החילוק בין הדין של הידור מצוה הנלמד מהפסוק "זה אלי ואנוהו", לדינו של הרמב"ם – "יביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר": הדין של הידור מצוה, בדומה למצוה עצמה, איננו כ"כ בשביל החפצא, אלא בשביל קיום המצוה של הגברא, וכלשון הגמרא "התנאה לפניו במצות", היינו שקיום המצוה מצד האדם הוא באופן של "התנאה לפניו", לשם ה'.

משא"כ בקרבנות, הענין בהבאת הקרבן "מן היפה והמשובח ביותר" איננו כל כך מצד "התנאה לפניו" של הגברא, אלא להיפך: זהו חלק ופרט בגדר קרבן לה', שהקרבן הניתן לה' הוא בשלימות והמהודר ביותר, וכלשון הרמב"ם: "כל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב".

עפ"ז מובן היטב מדוע הביא הרמב"ם הלכה זו רק בדיני קרבנות, ולא בדוגמאות שהובאו בגמרא.

 

(מעובד ע"פ לקו"ש חכ"ז פרשת ויקרא עמ' 8-16)

ד' בניסן תשס"ז