ב"ה יום רביעי, י"ז תשרי תשפ" | 16.10.19
למסור נפש בלי חשבון

חנניה מישאל ועזריה מסרו נפשם בק"ו מצפרדעים, כיצד לומדים מהם איפוא שהמוסר נפשו על קידוש ה' אין עושים לו נס? ביאור בפרשת השבוע
הרב שנ"ז דייטש, מינסק

"ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם" (כב, לב)

על הפסוק (אמור כב, לב): "ונקדשתי בתוך בני ישראל" דרשו חז"ל (בתורת כהנים שם): "מסור את עצמך וקדש שמי וכו' מיכן אמרו כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס אין עושים לו נס, ושלא לעשות לו נס עושין לו נס", ומביא לכך ראיה: "שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר לא חשחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך (לא חוששין אנו על זאת ליטול עצה מה להשיבך כי המענה מוכן ושגור בפינו. רש"י עה"פ) ... לאלקך לית אנן פלחין ולצלם דדהב דהקמת לא סגדין".

ומבואר אם כן, שעל האדם למסור את עצמו על קידוש השם שלא ע"מ שיעשה לו נס, והראיה לכך היא מהמעשה של חנניה מישאל ועזריה עצמו. אך לכאורה מלשון המדרש שהובא לעיל משמע שחנניה מישאל ועזריה אכן מסרו את עצמם על מנת שכן יעשה להם נס, מהקל וחומר שעשו מהצפרדעים.

ונראה בביאור הדבר, כי הנה כאשר יהודי מוכן למסור את נפשו על קידוש השם, והקב"ה מצילו בדרך נס, הרי עצם נס ההצלה הנעשה ע"י הקב"ה מהווה קידוש שם שמים גדול ביותר. ואם כן הרי בכך מתקיימת בשלימות מצות קידוש השם על ידי האדם, שהרי על ידו התגדל והתקדש שמו של הקב"ה.

ונראה לומר, כי זוהי כוונת התורת כהנים במש"כ "מיכן אמרו כל המוסר עצמו וכו'", והיינו שדבר זה בא בהמשך לביאור אופן קיום מצות קידוש השם שעליו מדבר התו"כ. אשר בשעה שהאדם מוסר עצמו באופן מוחלט "שלא לעשות לו נס", אזי אמנם משמים "עושין לו נס", ובכך מתקיימת בשלימות מצות "ונקדשתי".

בכך מבואר אם כן מה שעשו חנניה מישאל ועזריה קל וחומר מהצפרדעים שמסרו את עצמם ולא מתו, אשר אין הכוונה בכך שמסרו את עצמם על מנת שיעשה להם נס, אלא הם מצד עצמם מסרו את עצמם לחלוטין, שלא ע"מ הנס. אלא שעשו ק"ו מצפרדעים לענין זה שכאשר האדם מצ"ע אכן מוסר עצמו לקב"ה ללא תנאי, אזי אמנם יצילנו הקב"ה, ובזה יתגדל שמו ביותר. ואמנם כך ארע בפועל, שדוקא ע"י הצלתם בדרך נס נעשה קידוש השם גדול ביותר, כמסופר בספר דניאל שם (כד ואילך).   

לפי"ז יש לבאר מדוע הרמב"ם בהלכות קידוש ה' (המבוארים בהלכות יסודי התורה פ"ה) לא הביא את דברי התו"כ להלכה, כאשר האדם מוסר את נפשו על קידוש השם צריך להתכוון בכך "ע"מ למות" (וכן תמה הצידה לדרך על פרש"י עה"ת בפרשת אמור שם).

וע"פ מה שנתבאר בדברי התו"כ, שכוונתו היא לביאור אופן קיום מצות קידוש השם, שכאשר האדם מוסר את עצמו ונעשה לו נס הרי הדבר מהווה חלק מהמצוה, נראה לומר שהרמב"ם לא הביא זאת להלכה, שכן לדעתו אופן זה של קידוש השם אינו נוגע להלכה, אלא הוא פרט במעלת המצוה ושכרה. שכן, גדרה של מצוה ע"פ הלכה הוא פעולתו של האדם, ולא מעשה הקב"ה. ולכן אין מקום להחשיב את עשיית הנס ע"י הקב"ה כחלק מקיום מצות קידוש השם.

ונראה לדייק דבר זה בלשון הרמב"ם, אשר לדעתו שלימות קיום מצות קידוש השם הוא דוקא כאשר האדם נהרג בפועל. וז"ל (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ד): "כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבר ונהרג ולא עבר ה"ז קידש את השם". והנה אילו עיקר מצות קידוש השם היא בכך שהאדם לא עבר על המצוה, א"כ היה לו לרמב"ם לומר "ולא עבר ונהרג הרי זה קידש את השם". ומכך שהקדים וכתב "ונהרג ולא עבר" משמע שעיקר שלימות מצות קידוש השם היא בכך שנהרג על קידוש השם, שכן בכך נראה באופן גלוי ומוחשי תוקף אמונתו ואהבתו לה'.

מעובד ע"פ לקו"ש חכ"ז פרשת אמור עמ' 167-173

ט"ו באייר תשס"ז