ב"ה יום רביעי, י"ז תשרי תשפ" | 16.10.19
כותב המבוא ועורך הספר הרב לייבל אלטיין בהתוועדות י"ט כסלו בבורו פארק
כותב המבוא ועורך הספר הרב לייבל אלטיין בהתוועדות י"ט כסלו בבורו פארק
"כולו שבת"

המבוא לספר 'חסידות מבוארת - שבת' שיצא ע"י 'היכל מנחם' בראשות הרב לייבל אלטיין, הוא למעשה התוועדות חסידית מעמיקה • המבוא המלא
מערכת שטורעם

בימים הסמוכים לחג הגאולה י"ט-כ כסלו, מפרסם 'שטורעם' את המבוא השלם לספר החדש 'חסידות מבוארת - שבת' שיצא לאור על ידי מכון 'היכל מנחם' בראשותו ובעריכתו של הרה"ח הר"ר יעקב לייב אלטיין שליט"א.

המבוא - "השבת במשנת החסידות" - הוא למעשה התוועדות חסידית מעמיקה בסדר מאמרי אדמו"ר הזקן נ"ע על שבת והחידוש של חסידות בכל הקשור לשבת קודש.

* * *

השבת במשנת החסידות

בכל מצוה ומצוה, ישנו מעשה המצוה וישנה “נשמת” המצוה ופנימיותה, או בלשון החסידות - כוונת המצוה לפי תוכנה הרוחני.

בדרך כלל, הלכות המצוה המגדירות את חלק ה”קיום במעשה”, מקומן בנגלה דתורה, בש”ס ופוסקים ואילו “הלכות” פנימיות המצוה, הגדרת תוכנה הרוחני - נמצאות בחלק האגדה שבתורה, ובספרי רמז דרוש וסוד.

שונה היא מצות שבת, שגם לפי ההלכה בשולחן ערוך, חייבים בה לא רק במנוחה גשמית (שביתה ממלאכה ועובדין דחול), ובעונג שבת במובנו הפשוט, בבשר ודגים וכל מטעמים, אלא גם, ובעיקר, בעבודה רוחנית, להקדיש את היום להקב”ה ולעבודתו, וכפי שנפסק בשולחן ערוך (הל’ שבת סי’ רצ) וביתר ביאור בשולחן ערוך רבינו הזקן - “לא ניתנו שבתות לישראל אלא כדי לעסוק בהן בתורה, ולא למשוך הרבה אחרי עונג אכילה שתי’ ושינה (אף שעונג שבת הוא מצוה), שהרי נאמר שבת לה’ אלקיך”.

ונמצא, שזה שיום השבת נועד לתועלת נשמת האדם, שעל זה נאמר “אז תתענג על ה’” (ולא רק עונג הגוף מבשר ודגים וכו’), מילתא דפשיטא היא, גם על פי ש”ס ופוסקים.

מהו איפוא “סוד” השבת ונשמתה, שאותם ניתן למצוא רק בפנימיות התורה, שענינה לגלות את ה”סתים” שבכל מצוה?

* * *

בדרך כלל, פנימיות התורה מגלה לכל לראש את ה”סוד” שבכל מצוה, היינו מה עניינה של כל מצוה “למעלה”, ומה היא פועלת ב”ספירות העליונות”. איזה סוג “אור אלקי” נמשך על ידי מצוה זו, ואיזה “אור” עליון על ידי מצוה אחרת.

מובן ופשוט, שתורת הסוד לא באה רק לספר לנו סיפור דברים בעלמא, מה נפעל בעולמות העליונים על ידי לימוד התורה וקיום המצוות. ידיעה זו על פעולת המצוות בעולמות העליונים צריכה להשפיע על עבודת השם בפועל ממש כלומר, האורות העליונים המתגלים על ידי המצוות, צריך להיות להם ביטוי במעשינו ועבודתינו, הן באופן קיום המצוה - שכן, פרטי תנאי המצוה הם בהתאם ל”סוד” שלה (היינו האור האלקי הנמשך על ידי קיום המצוה), והן בתוצאות שלו - ב”זיכוך” שהוא פועל בנפש האדם. ובזה עוסקת תורת החסידות ללמד את האדם דעת, כיצד ניתן להפיק לקח מהביאורים שתורת הסוד מגלה, אלו פעולות נשגבות פועלות התורה והמצוות למעלה, באופן שניתן ליישם את העניין בעבודה בפועל.

וכאן אנו באים לייחודה של השבת.

אף שלפי תורת הסוד, יש בכל מצוה ומצוה קשר עמוק בין קיומה לבין “סוד” המצוה ופעולתה הפנימית ב”אורות עליונים” וכיוצא בזה (כפי שנתבאר לעיל) - הנה גבי שבת, אין זה “סוד” בלבד אלא מקרא מפורש הוא.

התורה מעידה שמצות שבת ניתנה לנו לפי שביום זה שבת הקב”ה ממלאכת שמים וארץ, וכמ”ש “ששת ימים תעבוד גו’ וביום השביעי שבת גו’ כי ששת ימים עשה ה’ גו’ וינח ביום השביעי”.

הרי מפורש בכתוב, שהשבת שלנו שאנו שומרים ומציינים קשורה עם השבת של הקב”ה כביכול.

ועומק הכוונה בזה הוא, שזה שאנו שומרים את השבת בכל יום שביעי, אינו זכר בלבד לשביתת הקב”ה בששת ימי בראשית לפני חמשת אלפים תשס”ז שנה - אלא שביתת הקב”ה חוזרת על עצמה בכל שבת ושבת, וזוהי סיבת חיוב השביתה של בני ישראל אף הם, בכל שבת ושבת.

ו”שביתה” זו של הקב”ה ממעשה בראשית בכל שבת ושבת פועלת שינוי עצום בכל העולמות כולם, גם בעולם הזה הגשמי, ומה גם אצל נשמות בני ישראל עם קרובו, “חלק הוי’ עמו”, שיום השבת הוא מציאות אחרת לגמרי אצלם משאר ימי השבוע.

- והוא הוא ה”סוד” של שבת, החודר בכל פרטי ענין השבת.

* * *

מפאת ריבוי הפרטים שנתבארו בספרים רבים כל כך אודות השבת, אפשר לאבד ענין זה, הנקודה התיכונה של השבת - שביתת הקב”ה, אשר כל הפרטים מסתעפים ממנה.

ולזאת ראשית דרכנו בספרנו זה הוא המאמר “קיום העולם ביום השבת”, אשר בו מבואר “יסוד” זה, מהו ענין “שביתת” הקב”ה ביום השבת.

הדפסנו מאמר זה בראש, כי יסוד זה חוזר ונשנה כמעט בכל מאמר ומאמר שבספרנו, כאשר ממנו מסתעפים כל עניני עבודת השבת על פי פנימיות הענינים.

* * *

זאת ועוד:

ענין “שביתת” הקב”ה ביום השבת עולה בקנה אחד עם מה שמבואר בכתבי האריז”ל שבשבת ישנה “עליית העולמות”.

סוגיא זו נידונה בארוכה במאמר “עליית העולמות ביום השבת”, שבו מבאר רבינו גם את התוצאה המתחייבת מענין “שביתת” הקב”ה ו”עליית העולמות”.

ונקודת ההסבר: אין השבת רק יום שבו הקב”ה ממשיך תוספת קדושה בעולמו (ושלכן גם על האדם לנהוג בקדושה יתירה ביום זה), אלא השבת הוא יום שבו העולם ומלואו, כפי שהוא נראה לעינינו כ”יש” ומציאות בפני עצמו, כאילו “חודל” מלהתקיים, שהרי הקב”ה שובת אז מבריאת העולם!

זאת אומרת: במשך ששת ימי המעשה בורא הקב”ה את עולמו באופן שהנבראים מרגישים עצמם כדברים נפרדים מאלקות, ועל זה נאמר “בראשית ברא אלקים”, “אלקים” דייקא, היא מידת הדין והצמצום שממנה בא ההעלם וההסתר על האור האלקי המהווה ומחי’ את העולם אך ביום השביעי “שובת” הקב”ה מ”צמצום” זה, וכפירוש הפנימי ב”ויכל אלקים”, שביום השבת כלתה ההנהגה דשם אלקים. אמור מעתה, שבשבת מתבטל העולם מישותו, והוא “מלא אלקות” בגילוי, בבחינת “ימלא כבודו את כל הארץ”!

אמת, שלפי ראות עינינו הגשמיים לא ניכר השינוי בגשם העולם, אך אין זה אלא לפי שעיני בשר לנו, וזוהי עבודת האדם ביום השבת, להגיע לידי כך שאמת זו של השבת אכן תהי’ נרגשת בנשמתו, שהיא “חלק אלקה ממעל”.

כלומר:

במשך ששת ימי החול חייו של האדם סובבים מסביב ל”עצמו”. כל אדם “רוצה בקיומו” (כטבע כל נברא), ובמילא מרגיש מאד בצרכי עצמו, הן צרכיו הגשמיים (צרכי הגוף) והן צרכיו הרוחניים (צרכי נשמתו), ובמשך ששת ימי המעשה משקיע את עצמו כל כולו בהשגת צרכיו.

באה שבת באה מנוחה. ומהי מנוחת השבת? - האדם “שובת” ממציאותו! הוא מפסיק לחשוב על עצמו, וחושב רק על אלקות, כי ביום השבת, כאשר הקב”ה שובת מכל מלאכתו, הרי הקב”ה הוא “יחיד בעולמו”.

“שבת” הוא גם לשון “השבתה” (כמו השבתת וביעור חמץ), כי בשבת חייב אדם להשבית ולבטל את “מציאותו”.

והיא היא נשמת השבת.

מהו הפלא איפוא, שכך היא דרכם של חסידים ביום השבת. מקדישים שעות ארוכות ללימוד החסידות בעיון, כדי להבין, עכ”פ מעט מזעיר, איזה ענין בגדלות השם, ואח”כ עוסקים ב”התבוננות” ארוכה בהעמקת הדעת, עד שיוקלט בנפשם “א? דערהער אין ג-טלעכקייט”, ושוב מתפללים בדביקות להגיע לשמץ מנהו של “התפשטות הגשמיות”. כך שכל היום סובב אל מקום אחד - הקב”ה שהוא מקומו של עולם. כל מגמת האדם ושאיפתו ביום זה היא בעניני השגת והרגשת אלקות.

- מן הראוי הי’ אשר מאמר יסודי זה, המבאר בארוכה ובפרטיות גדולה את מהותה של שביתת הקב”ה ביום זה, וכן את התוצאות מזה בעבודת האדם, כיצד אכן “שובת” האדם ומבטל את עצמו ביום זה - יבוא תיכף בתחילת הספר. אך מחמת האריכות הגדולה שבו, אשר לאו כל מוחא סביל דא, קבענו את מקומו בסוף הספר (כנזכר לעיל בהקדמה).

* * *

אחת התוצאות משביתת הקב”ה ו”עליית העולמות” ביום השבת היא - אשר גם נשמת האדם, שהיא “חלק אלקה ממעל ממש” וקשורה תמיד עם מקורה באלקים חיים, עולה ממדריגתה, בהתאם לשביתה ולעלי’ שלמעלה.

לא הרי נשמת האדם ביום השבת כהרי נשמתו ביום חול.

ההבדל בין שבת לחול אינו רק בכך, שבימות החול אנו עוסקים בענייני חול, ואילו בשבת קודש אסורים במלאכה ואפשר להקדיש את היום לתורה ועבודה אלא יש הבדל עצום ביניהם גם בעבודת השם.

בימות החול, כאשר רק מדריגה נחותה בנשמת האדם היא בגילוי, ניתן להגיע רק למדריגה פחותה באהבת השם ואילו ביום השבת מתגלה באדם “נשמה יתירה”, היינו מדריגה גבוהה יותר של הנשמה (הנקראת בשם “יחידה” שבנפש), ומחמת עלי’ זו ביכולתו של אדם להתעורר באהבה בלתי מוגבלת להקב”ה. בשבת ניתן להרגיש התקשרות עמוקה כל כך עם הקב”ה, כאילו הוא כולא חד כביכול עם אלקות.

במאמר “נשמה יתירה דשבת” מבאר רבינו באריכות ובפרטיות את השינוי והעלי’ המתרחשים בנשמת האדם בשבת, ופרטי החילוקים בין מדריגת האהבה לה’ שניתן לעורר במשך ששת ימי המעשה, לבין האהבה הבלתי מוגבלת להקב”ה המתעוררת בלב האדם בשבת.

* * *

אחד מהענינים העיקריים שביום השבת, הוא ענין העונג, כמו שנאמר “וקראת לשבת עונג”.

במאמרי חסידות מבואר מהות העונג בעבודת השם שניתן להרגיש ביום השבת.

בימות החול, כשאדם עסוק בעובדין דחול, אזי גם כשעוסק בהם לשם שמים, שמשתמש בהם לעבודתו ית’, אין עבודה זו מתוך עונג נשמתי, שהרי סוף סוף יש כאן “מלחמה” ו”התנגשות” בין טוב לרע.

הדבר נכון לא רק לגבי עסק האדם במלאכתו ועובדין דחול, אלא אפילו בתפילתו, כשהוא מנתק את עצמו מעניניו הגשמיים ומשתדל להתקשר להשי”ת בתפילה מתוך דביקות. שכן, מן היצר הרע אין הוא יכול לנתק את עצמו, ובמילא יש כאן עמל ויגיעה להכניע את יצרו, להוציא מליבו רגש התאווה לתענוגים גשמיים ולעורר אהבה להקב”ה.

זאת ועוד: מחמת ההעלם וההסתר של אלקות בששת ימי החול, הרי גם אם הגיע האדם לידי כך שאין לו מניעות מיצרו הרע, עדיין הוא מרגיש את עצמו רחוק מאד מאור הקדושה, ובמילא תפילתו היא מתוך השתוקקות וצמאון גדול, הנקרא “חולת אהבה”, כאדם הנמצא במדבר ונפשו יוצאת למים.

באה שבת - באה מנוחה!

מחמת “עליית העולמות” ביום השבת, מתעלה נשמת האדם לעולם אחר. אין הכוונה רק לכך שהאדם מנתק את עצמו ממלאכה וענייני חול, אלא שהקב”ה אכן מעלה את נשמת האדם למדריגה כזו שאין שום רע בעולמה, למקום שאין היא צריכה להיאבק ולהילחם עם דברים שליליים (חול, יצר הרע וכו’), אלא היא מתענגת מאלקות, בדומה לנשמות בגן עדן ועולם הבא שנהנין מזיו השכינה!

בשבת מרגישה הנשמה קירוב גדול לאור האלקי המאיר בה באופן גלוי, ובמילא יכולה היא “להתענג על ה’”, פשוטו כמשמעו.

“עונג שבת” מבחינה זו - נידון בארוכה במאמר “תפלת שבת ותפלת חול” ובמאמר “עבודת ה’ בלי עמל”.

* * *

מאחר ש”עליית העולמות” מגבי’ את נשמת האדם למדריגה כזו שאין שום רע בעולמה, מובן מאליו, שגם צרכיו הגשמיים נעשים באופן אחר לגמרי.

ומכאן אנו באים לסוגיית “אכילת שבת”.

לפום ריהטא קשה להבין עניינה של חובה זו, ש”מצוה לענגה” באכילת בשר ודגים וכל מטעמים.

הלא כלל גדול אמרו רז”ל: רצה הקב”ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. ונתבארו הדברים בכמה מקומות, שפירוש “לזכות את ישראל” משמעו “לעשותם זכים”, לזכותם ולטהרם. וכן אמרו במדרש “לא ניתנו מצוות אלא לצרף את הבריות”. לפי פשוטו משמעות הדברים, שע”י המצוות האדם מזכך את מדותיו, להיות בעל מדות זכות וטהורות. בעומק יותר מבואר, שע”י המצות האדם מתדבק בהקב”ה מצוה המצוות, וכן מבואר בחסידות שהמצוות ענינם “צוותא וחיבור”, שעל ידם האדם מתחבר עם הקב”ה, מצוה המצוות.

לפי יסוד זה שמהות המצוות הוא ענין רוחני, ויתר על כן ענין אלקי, כיצד ניתן להבין את מצות עונג שבת, שעל ידי הנאה “מגושמת כל כך” כהנאת האכילה יגיע האדם למעלה ומדריגה רוחנית.

מבואר בכמה מקומות (כגון בקונטרס “ומעין” (לאדמו”ר הרש”ב נ”ע) בתחילתו), שהעונג שבאכילה הוא אחד התענוגים המגושמים ביותר, שבו אדם ובהמה שוים. ומאידך אמרו רז”ל שכל המענג את השבת (בכל מיני מטעמים) זוכה לעונג האמיתי של הנאה מזיו השכינה, “אז תתענג על הוי’”.

לכאורה, לפי פשוטו, אין לך ריחוק-הערך גדול מהריחוק שבין תאוות האכילה, שהיא תאווה מגושמת ובהמית ביותר, לתענוג הרוחני והמופשט ביותר של הנאה מזיו השכינה. הייתכן איפוא, שע”י שהאדם מתענג מאכילת בשר ודגים ופשטידא וחמין לכבוד שבת, יבוא למדריגות נעלות בעבודת השם.

במאמר “מאכלי שבת” מצינו ביאור עמוק במהותה של אכילת שבת. אדם האוכל בשבת אחרי ההכנה הראוי’ אכן יכול להפוך את מעשה האכילה לעבודה רוחנית, אשר על ידה מתענגת הנשמה מאלקות!

הגם שהדברים עמוקים ונראים מופלאים ביותר לאנשים כערכנו, מ”מ יש להתבונן היטב במהותו הפנימי של עונג שבת, כדי שלכל הפחות יהי’ ברור במוחנו ושכלנו המכוון האמיתי באכילת שבת, ועצם ידיעה והכרה זו בכוחה לפעול, שגם כאשר האדם נהנה ממאכלי שבת בפשטות לא יהי’ שקוע בתאוה המגושמת שבזה, אלא ירצה וישאף שאכילתו תהי’ בקדושה, כקדושת שבת עצמה.

* * *

עוד מתייחד יום השבת בכך, שיום זה דורש מעשה של הכנה, ועד שדרשו רז”ל את הכתוב “והכן” הנאמר ביוסף שאין והכן אלא (ערב) שבת - לפי שאין הכנה אלא לשבת. וכן אמרו שהחול מכין לשבת, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ובמכילתא על הפסוק זכור את יום השבת לקדשו אמרו “תהא זוכרו באחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת”. גם ידועים דברי הרמב”ן, שהמצות-עשה דזכור את יום השבת לקדשו כוללת את החיוב לזכור את השבת במשך כל ששת ימי המעשה.

כשם שצריך אדם לעסוק בימות החול בהכנת סעודת שבת, כך ויותר מכך חייב להכין את עצמו לקדושת שבת.

אל יחשוב אדם, שששת ימי המעשה הם לחוד ויום השבת הוא לחוד, וגם אם במשך השבוע “שכח” קצת ח”ו על ה’ ותורתו ומצוותיו, עדיין הוא יכול “לפדות” את נפשו ביום השבת.

אין הדבר כן. מי שטרח בערב שבת בעבודת השם, רק הוא “יאכל בשבת”, ויטעם מהעונג הרוחני האמיתי בבוא השבת.

אך במאמר “שמירת שבת ועשיית שבת” מגלה רבינו פרט עמוק יותר.

לא זו בלבד שחייבים לעשות הכנה לשבת, אלא הדרך היחידה של האדם “לשמור” בנפשו קדושת שבת, בבוא יום השבת, היא רק אם “ישמור מחול לשבת . . לעשות “שבת” בנפשו בימות החול”. והיא התפילה, שנקראת “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”. זמן תפילה הוא “שעת הכושר” להתגלות “פנימית נקודת הלב . . בחשיקה ודביקה באלקים”, שעל ידי זה מגיעה הנשמה עד למדריגות נעלות ביותר (”שמימה”).

רבינו גם מאריך כיצד התפילה עצמה אינה מספיקה “לעשות שבת בנפשו בימות החול”, אלא צריכים לעסוק בקיום מצוות מעשיות, שיש בהן סגולה מיוחדת להגביה את האדם מעלה מעלה.

ורק על ידי עשיית “שבת בנפשו” בימות החול, אפשר לאדם “לשמור” את קדושת השבת בנפשו בבוא יום השבת.

* * *

הוסבר לעיל שבבוא יום השבת מתענגת הנשמה מאלקות כעין הנאת הנשמות בגן עדן מזיו השכינה, וכמ”ש “אז תתענג על ה’”.

כשם שאדם צריך להכין כל מה ששייך לקיום מצות עונג שבת לפי פשוטה, היינו עונג הגוף באכילה ושתי’, כך הוא צריך להכין את עצמו כדי שיוכל “להתענג על ה’” ביום השבת.

במאמר “להתענג על ה’” מגלה רבינו דבר נפלא: לא זו בלבד שהאדם צריך להכין את עצמו כדי לקבל בנפשו עונג אלקי בשבת, אלא, שהעונג האלקי שהאדם זוכה לו ביום השבת אינו אלא תוצאה מעבודת השם שלו, בלימוד התורה וקיום מצוות מעשיות, במשך ששת ימי המעשה, עד שניתן לומר שעונג שבת נוצר מעבודת האדם בששת ימי המעשה!

ביאור ענין זה תלוי בהבנת עומק מהות העונג הרוחני דשבת - “אז תתענג על הוי’”. העונג דשבת אינו תענוג טבעי של האדם, אלא תענוג אלקי.

במלים פשוטות:

בוודאי יכול אדם להתענג בשבת בעונג רוחני נפלא מזה עצמו שאינו צריך לחשוב על ענייני חול, פרנסתו וכו’, ויכול להתפלל במנוחה, מתוך כוונה יתירה, וללמוד תורה במנוחה, בהעמקה ובעיון הראוי. אך בעומק העניין, עונג זה אינו העונג האמיתי ד”אז תתענג על הוי’”. זהו עונג טבעי ואנושי של אדם המשתוקק לחיים רוחניים, כשהוא מצליח לנתק את עצמו מעיסוקו בחייו הגשמיים ולהשקיע את נפשו בחיים רוחניים.

עונג שבת אמיתי הוא עונג מסוג אחר לגמרי. “להתענג על הוי’” פירושו, שהאדם זוכה להרגיש קשר עם אלקות, שקשר זה גורם לו עונג ונועם אלקי.

הקשר הזה עם הקב”ה נוצר אך ורק על ידי לימוד התורה וקיום המצוות (ובעיקר על ידי מצוות מעשיות) שהאדם עסוק בהן במשך ששת ימי המעשה, אשר בבוא יום השבת “מתגלה” קשר זה בנפש האדם (בעיקר, בעת תפילת שבת), וכך הוא מתענג מאלקות.

זאת אומרת, עניינה של השבת הוא, לגלות את הקשר עם אלקות שהאדם יצר במשך ששת ימי המעשה ע”י שהתעסק בלימוד התורה וקיום המצוות. כך, שעונג שבת אמיתי אינו אלא תוצאה מעבודת השם במשך ששת ימי המעשה.

רק מי שטרח בערב שבת בעבודת השם, רק הוא “יאכל בשבת”, ויטעם מהעונג האמיתי.

ואלה הם דבריו הנוקבים של רבינו בסיום וחותם המאמר:

ראו כי ה’ נתן לכם [השבת], לכם דייקא, דהיינו לפי אופן טורח העבודה שלכם בחול, כן הוא נותן לכם את השבת, בבחינת גילוי העונג העליון, ואם כן השבת כולו ברשותכם להוסיף או לגרוע ממנו, דהיינו כפי ערך עבודתכם במעשה המצוות בחול.

* * *

ברוח זו הם גם דברי רבינו במאמר “שתי קדושות בשבת”.

אך כאן מוסיף רבינו, דלא זו בלבד שאת העונג מאלקות מקבלים ישראל מעבודתם בקיום מצוות מעשיות במשך ששת ימי החול, אלא עוד זאת, שעבודת בני ישראל יוצרת קדושה חדשה בשבת, שהיא גבוהה יותר מקדושת שבת מצד עצמה.

כל מה שהוסבר לעיל אודות “שביתת הקב”ה” ו”עליית העולמות” ביום השבת, הוא רק ענין השבת הנפעל בדרך ממילא מלמעלה. עלי’ זו ממשיכה קדושה עצומה בעולם בכלל ובנשמות ישראל בפרט, והיא גורמת עליות נפלאות גם בנשמת האדם, ונותנת לה את האפשרות והכוחות לעבוד את השי”ת באופן נעלה ביותר, שלמעלה באין ערוך מעבודתה ביום חול.

אולם קדושה זו, שמיקדשא וקיימא, אינה עדיין התכלית. שכן, “אשר ברא אלקים לעשות” - “לעשות ולתקן” - כתיב.

ומוסיף רבינו ומדגיש, שענין זה הנאמר על הבריאה בכללות קאי גם על השבת. בכוחם של ישראל “לעשות - ולתקן כביכול - את השבת”, להמשיך בה קדושה חדשה שאין בה מצד עצמה.

ושם מאריך רבינו כיצד קדושה עליונה זו נמשכת רק על ידי עבודת האדם בקיום מצוות מעשיות במשך ששת ימי המעשה.

* * *

ולסיום:

ידועים דברי הזהר ששבת היא מקור הברכה לכל השבוע כולו, “מיני’ מתברכין כל שיתא יומין”.

גם כאן יש “פנים נגלים” לדבר, וצדו הפנימי.

לפי פשוטו, השבת “מברכת” את האדם בבני חיי ומזוני רוויחי, לששת ימי השבוע שלאחרי’.

בפנימיות התורה מבואר ש”ברכה” היא לשון “המשכה” (כלשון המשנה “המבריך את הגפן”). יש “המשכה” ו”הארה” של שבת, המתפשטת בששת ימי השבוע שלאחרי’, המכניסה קדושה מעין קדושת שבת בכל חיי האדם.

תכלית מטרת בריאת האדם עלי אדמות, בעולם גשמי וחומרי - מבאר רבינו במאמר “המבדיל בין קודש לחול” - היא להמשיך קדושה בתוך העולם גופא, באופן שגם ה”חול” של האדם יהי’ “על טהרת הקודש”.

הקב”ה הי’ יכול לברוא את העולם שיהי’ במצב של “כולו שבת”. מדוע בראו באופן שהשבת היא רק יום אחד, ורוב השבוע הוא ימי חול? מכאן משמע, שתכלית הכוונה היא שיהי’ עולם של “חול”, שבו צריך האדם לעסוק במלאכה, ובתוך עולם זה ימשיך את קדושתו ית’.

מהיכן שואב האדם את הקדושה שהוא חייב להכניס בתוך החול שלו? הוי אומר זו שבת.

נמצינו למדים, שברכת הבדלה לא באה רק להבדיל ולהפריד בין שבת לחול, אלא גם להיפך. גם “ברכה” זו עניינה “המשכה”. האדם צריך לפרוץ הבדלה זו ולהמשיך “הארת” השבת לתוך ימי החול.

וכאשר בני ישראל יגמרו עבודה זו, נזכה - כדברי רבינו במאמר הנ”ל - למצב של “כולו שבת”.

ותחזינה עינינו בקיום יעוד זה - בעגלא דידן ממש!

כ"א בכסלו תשס"ז
 
 
הגב לכתבה

תגובות
1
1. מענדי, תודה רבה.
כ"א בכסלו תשס"ז