ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19  
 
הרב מנחם מענדל קפלן
עודכן לאחרונה בי"ד אב תשס"ח
הכרזת "יחי המלך" ומשמעותה (ב)
- מאמר שני: "יחי המלך" ו"עד מתי" -
הכרזת "יחי המלך" ומשמעותה
- מאמר שני: "יחי המלך" ו"עד מתי" -
 
הרב מנחם מענדל קפלן
 
במאמרנו זה, כמו במאמרנו הקודם, נעסוק במשמעותה של ההכרזה "יחי המלך", שנתבארה בשיחת ב' ניסן ה'תשמ"ח, על-פי שיחה זו ועל-פי מקורות נוספים.
במאמרנו הקודם עסקנו בעיקר בפעולתה של ההכרזה (הוספת חיים במלך), וביחס בינה לבין נוסח ההכרזה המדוייק, הסברנו כיצד טמונה פעולה זו דוקא בנוסח זה, שכל שינוי ממנו עשוי להוביל לתוצאה אחרת ואף מנוגדת (כמו בהכרזה השונה במקצת "יחי אדוני המלך דוד לעולם").
במאמרנו זה, לעומת זאת, נעסוק במשמעותה המעשית של ההכרזה ובדרך להביא להגשמתה, מתוך עיון בשיחה זו ובמקורות נוספים.
נגלה שהמאמר ד"ה "ואתה תצוה" - האחרון שהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר זי"ע, ושחילק בעצם ידו הקדושה לכל אחד ואחד, אנשים נשים וטף, ימים ספורים לפני שנפל למשכב - שופך אור על נושא זה, כמו גם על כללות ההעלם והסתר שאנו שרויים בו ועל העבודה הנדרשת מאיתנו במצב זה. אין ספק שחלים על מאמר זה דברי כ"ק אדמו"ר על המאמר "באתי לגני", שבו הרבי "הבהיר את הכל ורמז את הכל" (לקו"ש ח"ב ע' 512, תו"מ ח"א ע' 20).
מיותר לציין שהכל, כמובן, בדרך אפשר בלבד.
כיצד נכלל "יחי המלך" ב"עד מתי"?
בהשקפה ראשונה תוהה בוודאי המעיין: מה מקום לדיון במשמעותה המעשית של ההכרזה "יחי המלך"? הרי ברור, לכאורה, שפירושה של "הכרזה" הוא כשמה - יש לעמוד ולהכריז "יחי המלך", ומעשה ההכרזה יביא את התוצאות המובטחות.
אלא שמעיון בשיחה עצמה מסתבר שלא כך הדבר. וכך נאמר שם (תורת מנחם - התוועדויות ה'תשמ"ח ח"ב ע' 497):
לאחרי שישנה השלימות ד"חיים" שנה לנשיאותו (פעולתו ועבודתו) דנשיא דורנו - צ"ל הוספה עיקרית בענין החיים (גם) ע"י פעולת העם שמכריזים "יחי המלך", שתוכנה של הכרזה זו - שכבר הגיע הזמן דהקיצו ורננו שוכני עפר - כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו ועד דהקיצו ורננו דוד מלכא משיחא!
וזהו גם מה שמרעישים בעקבתא דמשיחא ע"ד הצורך להכריז "עד מתי", שעי"ז מקרבים ומזרזים את הגאולה - די"ל, שנוסף על הדגשת הצפי', הבקשה והדרישה על הגאולה (...), יש בהכרזה זו גם התוכן דענין ההכתרה - "יחי המלך", שעי"ז פועלים ביאת דוד מלכא משיחא.
מכאן, שברגע שמדובר על הוראה מעשית להכריז - הרי ההוראה היא להכריז (לא "יחי המלך" כהכרזה בפני-עצמה, אלא) דוקא "עד מתי", כשלכך מתלווה הביאור שההכרזה "עד מתי" כוללת גם את תוכן ההכרזה "יחי המלך".
אלא שבמבט ראשון הדברים אינם מובנים: כיצד נכללת ההכרזה "יחי המלך" ("התוכן דעניין ההכתרה") בהכרזה "עד מתי"? הרי מדובר בשתי הכרזות שונות לחלוטין במשמעותן המילולית!
ניתן לומר, כמובן, שמכיוון שההכרזה "עד מתי" משמעותה היא ציפייה, בקשה ודרישה לגאולה - כוללת היא בעקיפין את כל הדרוש כדי להביא את הגאולה, ומכיון שלשם כך יש צורך בהוספת חיים במלך - נכללת בכך גם ההכרזה "יחי המלך".
אבל הסבר זה אינו מתיישב עם לשון השיחה "נוסף על הדגשת הצפי', הבקשה והדרישה על הגאולה (...) יש בהכרזה זו גם התוכן דעניין ההכתרה", שממנה משתמע שההכרזה "עד מתי" כוללת את תוכן ההכרזה "יחי המלך" באופן עצמאי, בנפרד מהמשמעות הנוספת של ציפייה לגאולה (ולא שההכרזה "יחי המלך" נובעת מהציפייה לגאולה).
נוסף לכך יש מקום לתמוה:
גם אם אמנם הכרזת "עד מתי" כוללת גם את תוכן הכרזת "יחי המלך" (יהיה הסבר הדברים אשר יהיה) - הרי הדעת נותנת שלא הרי הכרזה המסתתרת מאחורי מלותיה של הכרזה אחרת, כהרי הכרזה הנאמרת במפורש ובגלוי, שהיא בוודאי בעלת עוצמה רבה יותר.
מדוע, אם-כן, "מרעישים בעקבתא דמשיחא" ("הרעשה" שחזרה על עצמה עשרות פעמים בשיחות השנים האחרונות) רק על הצורך להכריז "עד מתי", ואילו ההכרזה "יחי המלך" - לא זו בלבד שאין "מרעישים" על הצורך להכריזה, אלא היא אף אינה זוכה לאזכור כלשהו (מלבד בשיחה זו)?!
התמיהה גדלה עוד יותר בכל הנוגע לשיחות השנה האחרונה, שעוסקות כמעט כולן בעיקר בנושא הגאולה והדרכים להבאתה - ואכן, נושא ההכרזה "עד מתי", הכאב על הגלות והציפייה לגאולה, תופס בהן מקום רב; ואילו ההכרזה "יחי המלך", הכרזה שעל-ידה "פועלים ביאת דוד מלכא משיחא" - אינה נזכרת בהן כלל!
"עד מתי" ו"עשו כל אשר ביכלתכם"
אחת השיחות שבמרכזן עומדת הזעקה וההכרזה "עד מתי" (ושוב מתוך "הרעשה") היא השיחה הידועה שנאמרה ביום כ"ח ניסן תנש"א. ואף בשיחה זו, בהשקפה ראשונה, מעמדה של ההכרזה "עד מתי" אינו ברור כל צרכו.
להלן הקטע המרכזי של השיחה (תורת מנחם - התוועדויות תנש"א ח"ג ע' 119):
גם כשצועקים "עד מתי" - ה"ז מפני הציווי כו', ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בודאי ובודאי שמשיח כבר הי' בא!!
מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בנ"י ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה, לא הועיל (...)
הדבר היחידי שיכולני לעשות - למסור הענין אליכם: עשו כל אשר ביכלתכם - ענינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון - להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!
מהמשך הדברים (וכן מהזהות בין הביטויים) משתמע, שהפסקה הפותחת "הדבר היחידי שיכולני לעשות" משמשת כמענה לפסקה שלפניה - "מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בנ"י ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל". כלומר: מסירת העניין אל הציבור ("עשו כל אשר ביכלתכם") היא הדרך לכך "שכל בנ"י ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל".
אלא שבכך קיים, לכאורה, קושי כפול:
(א) מהו הקשר בין שני הדברים? כיצד עתידה מסירת העניין לציבור להביא לידי כך "שכל בנ"י ירעישו ויצעקו באמת", לאחר ש"כל מה שנעשה עד עתה לא הועיל"?
(ב) מאחר שמטרת העברת העניין לציבור היא כדי לפעול את זעקת "עד מתי" - מה פשר ההמשך "עשו כל אשר ביכלתכם", "ענינים שהם באופן דאורות דתוהו אבל בכלים דתיקון", ולא - כפי שניתן היה לצפות - "זעקו ככל אשר ביכלתכם 'עד מתי' כדי להביא את המשיח בפועל"?
כל זאת בנוסף לתהייה הבסיסית, שעולה ללא ספק בדעתו של כל הלומד את השיחה: מה טיבם של אותם "עניינים" מסתוריים הנחוצים כדי להביא את הגאולה, אך הרבי אינו מוצא לנכון לפרטם? כיצד ניתן לצפות שאנשים פשוטים, שאין להם שיג ושיח עם עניינים העומדים ברומו של עולם, יצליחו לזהות עניינים נדרשים אלו? ובעיקר - היעלה על הדעת שאנו נצליח במקום שהרבי מעיד על עצמו שמאמציו היו ללא הועיל?!
שתי דרגות ב"כתית למאור"
נושא מרכזי זה - יחסי הגומלין בין פעולותיו של המלך ובין פעולותיו של העם, שבסופו של תהליך מביאות יחד את הגאולה - זוכה להסבר מקיף ונרחב במאמר "ואתה תצוה" שנדפס ב"קונטרס פורים קטן - ה'תשנ"ב" (ולאחר-מכן - ב"תורת מנחם - ספר המאמרים מלוקט" ח"ג ע' לד ואילך), המאמר האחרון שמסר כ"ק אדמו"ר לדפוס. נראה שגם את הפתרון לבעיות שהעלינו ניתן למצוא במאמר זה.
ננסה לסכם כאן בקצרה את הרעיון המרכזי של המאמר:
פירוש המלים "כתית למאור" הוא, שעל-ידי כך שיהודי נמצא במצב "כתית", שהוא נשבר ונדכה בזמן הגלות - מגיע הוא "למאור", לגילוי עצם הנשמה. ושני אופנים בשבירה זו: הראשון - מצב של קשיים וגזרות, שבו העבודה היא מתוך מסירות-נפש; והשני - תחושת הכאב והזעזוע מעצם הגלות, גם במצב שאין קשיים גשמיים.
אחד ההבדלים בין שני אופנים אלו הוא: באופן הראשון (מסירות-נפש) - העבודה נכפית, כביכול, על האדם; כוחותיו הגלויים עצמם אינם נוטים לכך, אלא שעצם הנשמה כופה עצמו עליהם. לעומת זאת, באופן השני (הכאב והזעזוע מהגלות) - הכוחות הגלויים עצמם (בלשון המאמר: ה"ציור" שלהם) משתנים, והופכים להיות מתאימים לעצם הנשמה.
מכך נובע הבדל נוסף: אופן העבודה הראשון (מסירות-נפש) הוא תוצאה ישירה מהשפעתו של נשיא הדור, שהוא המגלה את עצם הנשמה של אנשי דורו ומעורר אותם למסירות-נפש; ואילו אופן העבודה השני אינו יכול לבוא בהשפעתו הישירה של נשיא הדור (שהרי כל מהותה של עבודה זו היא שהיא אינה "נכפית" מלמעלה), אלא על-ידי עבודתם של ישראל בכוח עצמם (אם-כי בעקיפין גם עבודה זו נובעת מכוחו של נשיא הדור).
ההבדל במשמעותו של "כתית" גורר אחריו הבדל גם בדרגה שאליה מתייחסת המלה "המאור": אופן העבודה הראשון (מסירות-נפש) מביא לידי גילוי עצם הנשמה "כמו שהיא מוגדרת בעניין הפשיטות", ואילו אופן העבודה השני (הכאב והזעזוע מהגלות) מביא לידי גילוי עצם הנשמה "כמו שהיא מושרשת בהעצמות".
יתרה מזו: לא זו בלבד שעל-ידי הכאב והזעזוע מהגלות, הנובע מעבודתם של ישראל בכוח עצמם, מגיעים הם לדרגה גבוהה יותר מזו המתגלית בהם על-ידי פעולתו של נשיא הדור, אלא יותר מכך - הם מביאים לידי יתרון והוספה בנשיא הדור עצמו, בכך שהם מגלים עומק רב יותר באותו גילוי שקיבלו ממנו קודם לכן.
וכך מתפרש במאמר הפסוק "ואתה תצוה" כולו על יסוד הסבר זה:
"ואתה תצוה את בני ישראל" - משה (נשיא הדור) מקשר את בני ישראל עם אור אין-סוף, ומגלה את עצם הנשמה שבהם (בדרגתה הראשונה - "כמו שהיא מוגדרת בעניין הפשיטות");
"ויקחו אליך שמן זית זך" - ישראל עובדים בכוח עצמם בכוחותיהם הגלויים, מגלים את עצם הנשמה בדרגתה הנעלית יותר ("כמו שהיא מושרשת בהעצמות"), ובכך הם מביאים ליתרון והוספה במשה (נשיא הדור) עצמו;
"כתית למאור" - בשני הפירושים שהובאו לעיל: הפירוש הראשון (מסירות-נפש) - תוצאת פעולתו של נשיא הדור ("ואתה תצוה"), והפירוש השני (הכאב והזעזוע מהגלות) - תוצאת עבודתם של ישראל בכוח עצמם ("ויקחו אליך").
המאמר מסיים בכך, שעבודה זו (העבודה בכוחות הגלויים, בהתאם לפירוש השני ב"כתית למאור") היא המביאה את הגאולה האמיתית והשלמה, המאופיינת בכך שגילוי האלוקות שבה יהיה גם "מצד המטה".
"יחי המלך" - "ויקחו אליך"
עתה לא נותר לנו אלא להשוות את ההסבר במאמר "ואתה תצוה" עם האמור בשיחת ב' ניסן תשמ"ח בעניין "יחי המלך", ולגלות שקיימת הקבלה מלאה ביניהם:
הנקודה המרכזית של המאמר קובעת, כאמור, שתחושת הכאב והזעזוע מהגלות (המשמעות השנייה של "כתית"), הנובעת מעבודתם של ישראל בכוח עצמם, מביאה לידי יתרון והוספה במשה (נשיא הדור) עצמו.
והרי זוהי ממש הקביעה בשיחת ב' ניסן תשמ"ח, שהכרזת "עד מתי" (כלומר: תחושת הכאב והזעזוע מהגלות, "כתית") כוללת בתוכה את תוכן ההכרזה "יחי המלך" (המשכת הוספה בחיי המלך - נשיא הדור, "ויקחו אליך")!
הבנה חדשה זו מיישבת באחת את כל התמיהות שהעלינו בתחילת המאמר:
שאלנו: כיצד כלולה ההכרזה "יחי המלך" בהכרזה "עד מתי", בשעה שמבחינה מילולית הן שונות לחלוטין?
אבל לפי הבנתנו הנוכחית, הדברים אינם מתייחסים למשמעותה המילולית של ההכרזה "עד מתי", אלא לכך שהיא מבטאת את גילוי עצם הנשמה "כפי שהיא מושרשת בהעצמות", ולכן היא כוללת המשכת יתרון והוספה בנשיא הדור - תוכנה של ההכרזה "יחי המלך". ואכן, אם נדייק בלשון השיחה, לא נאמר שם שההכרזה "עד מתי" כוללת את ההכרזה "יחי המלך" עצמה, אלא שהיא כוללת את תוכן ההכרזה - הוספת חיים במלך.
בכך מוסבר היטב גם לשון השיחה "נוסף על הדגשת הצפי', הבקשה והדרישה על הגאולה (...), יש בהכרזה זו גם התוכן דענין ההכתרה - 'יחי המלך', שעי"ז פועלים ביאת דוד מלכא משיחא" - משום שאכן מדובר בשתי משמעויות שונות הנכללות בהכרזה "עד מתי": ציפייה ודרישה לגאולה וזעקת כאב על הגלות (ומשמעות שנייה זו היא הכוללת את תוכן ההכתרה "יחי המלך").
עוד שאלנו: מדוע ההוראה בפועל היא להכריז "עד מתי" בלבד (שבה "מסתתרת" ההכרזה "יחי המלך"), ולא להכריז את ההכרזה "יחי המלך" עצמה?
אולם עתה מתברר לנו שאכן בהכרזה "עד מתי" יש מעלה גדולה על ההכרזה "יחי המלך", שכן ההכרזה "יחי המלך" עצמה אינה אלא תפילה בלבד להוספה בחיי המלך, ואילו ההכרזה "עד מתי" - זעקת הכאב והזעזוע על הגלות, "כתית" - היא המביאה לידי פועל הוספה זו!
לכן לא היה מקום "להרעיש" על הצורך להכריז "יחי המלך", שכן הכרזה זו היא תפילה בלבד, שאין בה יתרון לגבי תפילות אחרות על הגאולה; ההכרזה "עד מתי", לעומת זאת, היא הרבה יותר מאשר תפילה בלבד -  היא פעולה מעשית המגשימה תפילה זו, מביאה להוספה בחיי המלך, ובסופו של תהליך - לגאולה עצמה.
"מפני הציווי" - "ואתה תצוה"
עתה נוכל לשוב לשיחת כ"ח ניסן ה'תנש"א - "עשו כל אשר ביכלתכם". ואף כאן, המאמר "ואתה תצוה" מאיר את עינינו וחושף בפנינו את עומק דבריו וזעקתו של רבנו זי"ע בשיחה זו, ולאידך - מבהיר לנו מה למעשה היא דורשת מאיתנו.
לשם כך נחזור לציטוט שהבאנו לעיל מתוך השיחה, נראה כיצד הוא מתפרש היטב, קטע אחרי קטע, לאור המוסבר במאמר, ותוך כדי כך יתיישבו הקשיים שהעלינו:
"גם כשצועקים 'עד מתי' - ה"ז מפני הציווי": הזעקה "עד מתי" ("כתית") היא מפני הציווי ("ואתה תצוה") בלבד, ולא מצד עבודתם של ישראל בכוח עצמם, ולכן היא מובילה לגילוי הדרגה הראשונה של עצם הנשמה בלבד (הדרגה הראשונה ב"כתית למאור"), ולא לגילוי עצם הנשמה "כפי שהיא מושרשת בהעצמות" (הדרגה השנייה ב"כתית למאור").
"ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בודאי ובודאי שמשיח כבר הי' בא": אילו היתה הזעקה באה מצד עבודתם של ישראל בכוח עצמם (ולא רק "מפני הציווי"), היתה זעקה זו מגלה את עצם הנשמה "כפי שהיא מושרשת בהעצמות", וממילא היתה מביאה ליתרון והוספה בנשיא הדור ("ויקחו אליך", "יחי המלך"), והיתה מביאה את הגאולה.
"מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בנ"י ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה, לא הועיל": מאחר שכדי שההכרזה "עד מתי" תפעל את פעולתה עליה לבוא על-ידי עבודתם של ישראל בכוח עצמם - אין תועלת, כביכול, בפעולתו של הרבי לעורר אותם לכך, וכביכול אין בידו לעשות דבר בנידון.
"הדבר היחידי שיכולני לעשות - למסור הענין אליכם": אמנם אין בידו של הרבי, כביכול, לגרום לנו באופן ישיר לזעוק "עד מתי" (שכן אז תהיה זו שוב זעקה "מפני הציווי"), אבל בידו "למסור הענין אלינו" - לתת בידינו כוחות שיאפשרו לנו לעורר את זעקת "עד מתי" בכוחות עצמנו, ללא מעורבותו הישירה. וכמוסבר במאמר, שבסופו של דבר גם עבודתם של ישראל בכוח עצמם ("ויקחו אליך") היא על-ידי נתינת כח ממשה ("ואתה תצוה").
"עשו כל אשר ביכלתכם": לא "זעקו ככל אשר ביכלתכם", שכן אז תהיה זו שוב זעקה "מפני הציווי" שאין בידה להביא את הגאולה, אלא "עשו כל אשר ביכלתכם" - עלינו לעבוד באמצעות הכוחות הגלויים כך שה"ציור" שלהם יתאים לעצם הנשמה, וכך לעורר בעצמנו תחושת כאב וזעזוע אמיתיים על הגלות - לצעוק "עד מתי" באמת.
"ענינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון": הכוונה אינה לעניינים מסתוריים מסויימים שעלינו לחפש אחריהם כדי להביא את הגאולה, אלא לכל עניין של עבודה באמצעות הכוחות הגלויים, אלא שכדי למנוע טעויות בהכרח לסייג זאת בתנאי שהעבודה תהיה "בכלים דתיקון". ייתכן גם שצירוף ה"אורות דתוהו" וה"כלים דתיקון" רומז לגילוי עצם הנשמה ("אורות דתוהו") ב"ציור" הכוחות הגלויים ("כלים דתיקון"), המתבטא בזעקת "עד מתי" פנימית ואמיתית, שיש בכוחה להביא לתוספת חיים במלך, נשיא הדור ("יחי המלך"), וכתוצאה מכך -
"להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!"
לא להתכחש ולא להכחיש
מסקנת הדברים היא ברורה ורלוונטית יותר מתמיד:
הדרך היחידה להביא ל"יחי המלך", ל"הקיצו ורננו שוכני עפר" ולגאולה האמיתית והשלמה - היא אך ורק על-ידי הכרה מלאה במלוא כובד משקלו של מצב ההעלם וההסתר השחור משחור שבו אנו שרויים.
כל נסיון להתעלם מהמצב ולהתכחש אליו, להתייחס אליו ביחס של ביטול וזלזול או "בחיוך מבין", ובמקרה הגרוע אף להכחיש אותו בעזות מצח, להעמיד פנים כאילו אין הסתלקות ואין העלם והסתר - לא זו בלבד שאין בו משום קירוב הגאולה וביאת המשיח, אלא אדרבה: הוא מרחיק את האפשרות לזעקת "עד מתי" אמיתית, ובכך מרחיק עוד יותר את הגאולה.
רק הכרה מפוכחת במצב ההעלם וההסתר, על מלוא עוצמתו ומשמעותו, הכרה שתוביל לתחושת כאב וזעזוע אמיתיים וזעקה אמיתית של "עד מתי" מעומק הלב ("כתית"), המבטאת את גילוי עצם הנשמה ("למאור"), תוכל להביא בסופו של דבר להוספה הנדרשת בחיי המלך ("ויקחו אליך") ולגאולה האמיתית והשלימה.
 



הוסף תגובהתגובות