ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19  
 
הרב אלי וולף
עודכן לאחרונה בט"ז אב תשס"ח
ביצים וגבינות לבנות
מילים נפלאות שכתב הרבי לחסיד בשנת תשי"א. ימי בין המצרים, "מקל שקד" של ירמיהו הנביא, וביאור לוויכוח הגדול בין רבי יהושע בן חנניא וחכמי אתונה
חודש תמוז הוא חודש בו אנו חווים בכל שנה הן את ימי האבלות על "חורבן בית אלוקינו", והן את ימי האבלות על "סילוקן של צדיקים", הקשים זה כזה.

וכאשר אנו עוסקים בלימוד תורת הבית, באבלות על חורבנו, ובציפייה לבניינו מחדש, בד בבד אנו מייחלים לנחמה על הדבר הקרוב אלינו, על החורבן שחווינו אותו על בשרנו אנו.

כאשר חלפה לה שנה מאז חודש תמוז האחרון, מחד אנו שנה נוספת בגלות, החושך הלך והתעצם בשנה נוספת. אך מאידך – התקרבנו בשנה לביאת המשיח. אנו קרובים בשנה נוספת לביאתו במהרה בימינו. אנו קרובים בשנה לבנין בית המקדש ולמימוש הכמיהה של "ונזכה זעהן זיך מיטן רבי דא למטה איך א גוף".

אך האם די בזה כדי להתנחם? אמנם התקרבנו למשיח בצעד גדול, שנה תמימה, אך אין בעובדה זו נחמה שלמה על מצבנו הנוכחי.

בשולי מכתב "כללי פרטי" שכתב הרבי בשלהי חודש ניסן תשי"א הוא כותב בכתב ידו הק', לאחד החסידים:

"ב' הפ"נ שלו קראתים היום על הציון.

"איז ניט געווען רוהיגער פסח תש"ז אין פאריז?

"- די איינציגע נחמה: מיט פיר יאהר נענטער צו ביאת המשיח בב"א.

"אבער – עס נעמט ניט. ולאידך גיסא: המהוי' יפלא?! קען ער דאך מאכן גאר גוט ובעגלא דידן דווקא."

[=האם לא היה "רגוע יותר" בחג הפסח של שנת תש"ז בפאריז? (שם נפגש החסיד ההוא עם הרבי. היה זה בשנות חיים חיותו בעלמא דין של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע).

הנחמה היחידה היא: שאנו קרובים בארבע שנים לביאת המשיח בב"א.

אבל – זה לא "לוקח" [הנחמה הזו "לא תופסת"]. ולאידך גיסא: המהוי' יפלא?! הוא הרי יכול לעשות "טוב לגמרי" ובעגלא דידן דוקא].

*

אנו נמצאים ב"שבת" של ימי "בין המצרים". מצד אחד זה שבת, יום מנוחה, מעין לעתיד לבוא, יום שכולו שבת ומנוחה, זמן של גאולה. ומן הצד השני זה ימי בין המצרים, זמן של כאב וחורבן.

בהפטרת שבת זו, הפטרת השבת הראשונה של "תלתא דפורעניתא" אנו קוראים: "ויהי דבר ה' אלי לאמר, מה אתה רואה ירמיהו, ואומר – מקל שקד אני רואה". מחד הוא רואה "מקל", המסמל עונש, ומאידך המקל הוא: מקל "שקד" – פרי מתוק.

ידועה שיחתו של הרבי (לקוטי שיחות חלק ב) אודות תוכנה הפנימי של הגלות. הכיצד זה שדווקא בעת כריתת ברית בין הבתרים, ברגע השיא של הקשר בין הקב"ה ואברהם אבינו, אבי האומה – הקב"ה מראה לו את גלות צאצאיו, "והנה אימה חשכה נופלת עליו .. ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם...". הרי כריתת ברית נעשית כדי לעורר האהבה עצמית, שלמעלה מאהבה שבאה בסיבת טעם ודעת.

והרי גם באהבה שעל-פי טעם ודעת אין מקום לדבר על גלות הבנים, על אחת כמה וכמה בעת כריתת ברית לאהבה עצמית.

הכיצד זה ייתכן שדווקא בעת החורבן, בעת הסתר הפנים המשמעותי ביותר, רגע החורבן של בית אלוקינו, הכרובים בבית קדשי הקדשים היו מעורים זה בזה. כידוע שהכרובים היו דוגמה והשתקפות לקשר בין בני-ישראל והקב"ה, בשעה שאין ישראל עושים רצונו של מקום – הם היו עומדים ופניהם שלא זה כנגד זה, ובזמן שישראל עושים רצונו של מקום - הם מביטים זה בזה. ואילו בעת החורבן, היו הכרובין מעורין זה בזה.

תמצית ביאורו של הרבי הוא על יסוד משל מרב ותלמיד. הרב מסור ונתון כולו לתלמיד ומשפיע אליו מחכמתו וידיעותיו מתוך אהבה ומסירות, אבל לפתע, באמצע הביאור והלימוד, מאירה אצל הרב הארה חדשה, הברקה עמוקה, רעיון חדש, וגם את העומק החדש הזה הרב רוצה לתת לתלמיד.

אך באם הוא לא יאחז בה, בהברקה החדשה – ולשם כך יהיה עליו להתנתק מהתלמיד – הוא יאבד אותה. באם הרב לא יתרכז כעת ברעיון, ובשעה זו עליו לצאת מעולמו של התלמיד, היא תחמוק ממנו. לכן, דווקא משום שהוא רוצה לתת לתלמיד את ההברקה החדשה, את העומק החדש, דווקא בגלל שהוא אוהב את התלמיד ודואג לו – יהיה עליו לעזוב לרגע כביכול את התלמיד, ולהתעמק בנקודה החדשה.

עבור התלמיד – זה חורבן, הרב עזב אותו, הוא התנתק ממנו. אבל בפנימיות – הדבר נובע רק מתוך אהבה לתלמיד, היות והרב רוצה לתת לו משהו עמוק יותר, נעלה יותר, לכן – עבורו – הוא עוזב אותו לרגע.

וככל שהשכל החדש הוא עמוק יותר, ככל שהרב אוהב את התלמיד יותר, ככה הוא מתרכז בה יותר, וככה בעצם הוא לכאורה מתנתק מהתלמיד. אבל בעצם – גם כאן, בתוך הניתוק הזה, הוא איתו, הוא עושה זאת למענו, ועוד יותר מאשר קודם לכן.

כך הגלות, היא הכנה לאור הנעלה של הבית השלישי, היא התנתקות זמנית לפני שנקבל את "ההברקה העמוקה" של ביאת המשיח וגילוי האור של לעתיד לבוא. לכן הניתוק הנוכחי של הקב"ה מאיתנו – הוא למענינו, כדי לתת לנו את האור הגדול שיגיע בקרוב ממש.

זו גם הסיבה שככל שמגיעים עמוק יותר בגלות, החושך נעשה סמיך יותר. לכאורה באם הגלות היא רק כפרה ועונש על החטאים, היא היתה צריכה ללכת ולפחות מיום ליום, כי הרי את עיקר הלכלוך כבר ניקינו באלפיים שנות הגלות, וככל שמתקרבים אל סוף הגלות, אל סיום הכפרה, העולם היה אמור להיות מואר ובהיר יותר. ולפועל המצב בדיוק להיפך.

וההסבר לזה הוא כאמור, כי העומק החדש הוא שלא בערך, לכן ככל כשקרבים אל תמצית נקודת העומק – כך ההעלם הוא גדול יותר, וזה הכנה לגילוי הנעלה שיגיע בקרוב.

"מקל שקד אני רואה", מחד זה נראה כמו "מקל", מקל-חובלים, דבר שלילי. אבל האמת היא שזה "שקד", אלו הם פירות מתוקים, דבר חיובי.

וכפי שהקב"ה אמר לירמיהו הנביא: "ויאמר ה' אלי, היטבת לראות". אכן, ראית היטב, ראית את פנימיות הדברים. אכן זה לא רק מקל כפשוטו, זה בעצם מקל שקד, זה נראה מקל, אך הוא מתוק.

זו נקודת הביאור של הרבי.

*

זה נראה "בין המצרים", אבל זה "שבת". מעין לעתיד לבוא. אמנם אנחנו שנה שלמה נוספת בחשכת הגלות – אבל התקרבנו בה בשנה תמימה לביאת המשיח.

אך האם זה מנחם? האם זה "תופס"?

הגמרא במסכת בכורות (ח' עמוד ב) מספרת על הויכוח הגדול בין רבי יהושע בן חנניא לבין חכמי אתונה. הם היו חכמים גדולים, כפי שהגמרא שם מעידה, אבל רבי יהושע בן חנניא היה חכם יותר גדול מהם.

בלימוד שטחי של דברי הגמרא, הוויכוח כלל לא מובן. הדיונים ביניהם עוסקים בכל מיני דברים תמוהים, חכמי אתונה שואלים את רבי יהושע שאלות מוזרות ביותר: מלח שמתקלקל – מהי תקנתו? והוא משיב להם: שישימו אותו בשליא של פרידה. שאלוהו: וכי יש שליא לפרידה? והלא פרידה אינה יולדת, ואין לה שליא. ענה להם: וכי מלח מסריח?

שאלוהו: אפרוח שמת בביצתו, בקליפתו – מהיכן יוצאת רוחו. ענה להם: מהיכן שהיא נכנסת....

ועוד שורה ארוכה של שאלות ותשובות מוזרות ותמוהות שכאלו.

ובלימוד פשטות הדברים – הויכוח כלל לא מובן, האם זה רמת הדיונים? אלו הם הוויכוחים בין חכמי אתונה המפורסמים, פסגת חכמת עולם הזה, לבין רבי יהושע בן חנניא, מגדולי חכמי ישראל? ומה עוד שהוויכוח היה במעמד המלך עצמו.

הלא ידוע הסיפור על רבי יהושע בן חנניא עצמו, על ויכוח אחר שהיה לו עם אדם מסוים, ויכוח שהתנהל בפני המלך, ובגלל שאותו אדם לא הבין את רמיזותיו של רבי יהושע במהלך הויכוח, והוא רמז בפני המלך – הוציאו אותו להורג, "כיון דמחוי במחוג קמי מלכא".

כך שלויכוחים הללו, במעמד המלך, היה משקל כבד, הם התנהלו ברמה של סכנת נפשות, ויכוחים שרבי יהושע מסר את נפשו בהם לחיים או למות חלילה, כך שהתמיהה גדלה עוד יותר – האם זה נושא הויכוחים? זה רמת הדיונים?!

המהרש"א בחידושי אגדות שלו מסביר באריכות רבה את כל הדיון, שבעצם הויכוח הינו ויכוח ברמזים על אמיתות דת ישראל, על מתן תורה, נצחיות התורה, מעלת ישראל על אומות העולם, השראת השכינה בעולם הזה, חורבן וגלות ישראל, שכר ועונש, הגאולה העתידה, תחיית המתים וכו', והכל ברמזים עמוקים.

ובין היתר הוא מסביר את הדיון הבא:

חכמי אתונה הראו לו שתי ביצים, ושאלוהו: איזו ביצה נולדה מתרנגולת לבנה, ואיזו מתרנגולת שחורה. הוציא להם רבי יהושע שני גבינות ושאל אותם: איזו גבינה יצרו מחלב עז לבנה, ואיזו מעז שחורה...

ממש שאלה עמוקה, ובצדה תשובה ניצחת. מה נושא הויכוח?

מסביר המהרש"א, תרנגולת מטילה ביצה אחרי עשרים ואחד יום (כמו חניטת ה"שקד" של הפטרת פרשתינו), וכך חכמי אתונה רומזים לרבי יהושע: לכם, ליהודים – יש שני "תרנגולות". בלוח השנה שלכם יש פעמיים "עשרים ואחד יום". תרנגולת אחת - "שחורה", אלו כ"א הימים שבין י"ז תמוז לתשעה באב, ימים של חורבן ואבלות. ותרנגולת אחת - "לבנה", אלו כ"א יום שבין ראש השנה להושענא רבא, ימי סליחה, כפרה ושמחה.

אבל – טוענים חכמי אתונה כלפי רבי יהושע - שני התרנגולים מטילים את אותה הביצה, אין כל הבדל בין הביצים. מי שרואה את הביצה, לא יכול להבחין מאיזו תרנגולת היא נולדה. משמעות הדבר – שהתוצאה של שני התרנגולים היא שווה. אין לכם תקווה ועתיד.

כ"א הימים של חודש תשרי, נראים בדיוק כמו כ"א הימים של בין המצרים, אין לכם מחילה ואין לכם שמחה, הכל זה אבלות וחורבן. אבדה תקוותכם.

הוציא להם רבי יהושע שני גבינות לבנות, ושאל אותם: אימרו לי – איזו גבינה מעז שחורה ואיזו מעז לבנה.

רבי יהושע השיב להם, שלעם ישראל יש שני עיזים, שני שעירים, שניהם בעבודת יום הכיפורים, האחד הוא "עז לבן" – שעיר לה' חטאת, והשני הוא "עז שחור" – השעיר לעזאזל, זה המסמל את עוונות בני ישראל.

אבל שניהם, שני העיזים, שני השעירים - נותנים גבינה לבנה, שניהם נועדו למען טובת עם ישראל, שניהם טובים. גם השעיר השחור, זה שמייצג את הפשעים שלנו - גורם ל"לשון של זהורית" האדומה שבבית המקדש, להפוך ללבן, לגבינה לבנה. אין אצלנו "עונש לשם עונש", אין חורבן לשם חורבן, רק לשם נקמה ושלילה. אדרבה, גם השחור שלנו, מטרתו היא להוציא לבן. גם השלילה המטרה שלה הוא טוב, חיוב.

גם התרנגולת השחורה, זו המייצגת את כ"א הימים של בין י"ז תמוז ותשעה באב – מטילה ביצה לבנה. המטרה היא לא חורבן, עונש. התכלית היא הביצה הלבנה, הגבינה. גם התרנגולת השחורה יש לה תוצאה חיובית בדיוק כמו כ"א הימים של חודש תשרי.

ה"מקל", השלילי - הוא "שקד", מטרתו חיוב. הרב לא עוזב את התלמיד רק כעונש. המטרה היא שהתלמיד יקבל עומק נעלה הרבה יותר, את האור העמוק של הבית השלישי. זה התוכן של בין המצרים.

*

אמנם עברנו שנה נוספת בגלות, חווינו עוד שנה "שחורה", אבל מאידך זו שנה בה נקבל אחריה אור נעלה עוד יותר, זו שנה שהתקרבנו בה לזמן "הלבן", "מיט א יאהר נענטער צו ביאת המשיח בב"א".

אבל מאידך, כשאנו רואים את העולם סביבנו, כשאנו חיים את החושך בחיי היום יום, כשלנגד עיניו אנו רואים רק את "המקל", רק את התרנגולת השחורה. ובמקביל אנו יודעים שה"מהוי' יפלא?! קען ער דאך מאכן גאר גוט ובעגלא דידן דווקא."

כך הידיעה הזו שהמקל הוא "שקד", שלמען האמת אנחנו "מיט א יאהר נענטער צו ביאת המשיח בב"א", בה בשעה שאנו יודעים ש"מהוי' יפלא?!", אזי "עס נעמט ניט". זה לא "תופס", זה לא חודר את ההכרה בכל מאת האחוזים.

*

יעזור ה' שנזכה בקרוב ממש לראות את מימוש ה"שקד", לראות בעינים גשמיות כיצד "מאכט ער גאר גוט ובעגלא דידן דווקא". או כפי שמובא שם בגמרא אודות דיון נוסף ביניהם.

הם שאלו אותו: ערוגה של סכינים, במה קוצרים אותה? השיב להם: עם קרן של חמור. שאלוהו: וכי יש לחמור קרן? השיב להם: וכי יש ערוגה של סכינים?

מה הדיון? מה הנושא?

מסביר המהרש"א: הם אמרו לו – נכון, עם ישראל יש לו דרך, יש לו מטרה. אבל הדרך, הערוגה, רצופה סכינים, מלאה בסכנות, גזרות ואויבים קמים עליכם כל העת, עמים רבים רודפים אתכם לאורך כל שנות ההיסטוריה. אינכם יכולים להגיע על היעד שלכם, אל המטרה של שנות הגלות שלכם.

השיב להם רבי יהושע: יש לנו קרן של חמור, ואיתה נקצור את הערוגה. יש לנו "עני ורוכב על החמור", ויש לו קרן, "וירם קרן משיחו", משיח צדקנו יבוא, והוא יקצור את כל הסכינים, ויוליך אותנו אל הגאולה הנצחית, בקרוב ממש.
 




הוסף תגובהתגובות