ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19  
 
הרב אלי וולף
עודכן לאחרונה בט"ז אב תשס"ח
"חסידים" או "מרגלים"
פרשת המרגלים, יום מאסרו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, והשתטחות על הציון. כדי לא להיות "לולב", "מרגל", חובה ללמוד מכלב
בשבת זו נקרא כולנו את פרשת שלח, "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל".

הפרשה פותחת בסיפור המרגלים, כיצד משה שלח אותם לארץ ישראל, המסע שלהם בארץ, ואת הוצאת הדיבה על הארץ שהם הביאו איתם.

פרשה זו נקראת בכל מקום "פרשת המרגלים", "סיפור המרגלים", גם הם עצמם, נקראים בשם "מרגלים". מדוע הם נקראים בשם זה?

בפרשתינו אין כל אזכור לשם "מרגלים".

אכן, בסוף פרשת חוקת, כאשר משה רבינו שלח מרגלים לעיר יעזר, מרגלים שאכן עמדו במשימה שמשה רבינו הטיל על כתפיהם, ואף יותר מכך – הם נשלחו רק "לרגל" את יעזר, ובפועל, בהיות שהם אמרו "בטוחים אנו בכוח תפלתו של משה להלחם", הם כבשו את העיר: "וילכדו בנותיה" – שם התורה כותבת בפירוש שמשה שלח אותם "לרגל".

גם המרגלים שיהושע שלח ליריחו, כפי שנקרא בהפטרת השבת - יהושע שלח "שנים אנשים מרגלים חרש",  התורה קוראת להם בשם "מרגלים" –

אבל המרגלים של פרשתינו – לא נקראו בשם "מרגלים", וגם לא נשלחו "לרגל" את הארץ, הם נשלחו תחת שמות פועל אחרים: התורה כותבת: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען", "אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ".

ובהתאם להגדרה זו, שהם נשלחו "לתור", זה גם המשך הפסוקים: "ויעלו ויתורו את הארץ", והם גם חזרו "וישובו מתור הארץ". גם אחר כך, כשהתורה מתארת את חטאם, היא משתמשת באותו הלשון: "ויוציאו את דיבת הארץ אשר תרו אותה" – הם לא נקראים בתורה כלל בשם "מרגלים" –

מדוע הם לא נקראים בשם "שלוחים", על שם "שלח לך אנשים", "וישלח אותם משה", או לחילופין בשם  "תרים" – כפי שהתורה מכנה את כל מהלך שליחותם בפרשתינו. 

מדוע הם נקראים "מרגלים"?

*

ביום רביעי האחרון, צייננו את יום ט"ו בסיון, יום הילקח כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, למאסר בשפאלערקי.

ב"רשימת המאסר" שכתב כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, מתאר הרבי בפרוטרוט, בצבעים עזים, את מאורעות הלילה האיום הזה, ואת הימים שאחריו.

"... נטלתי את ידי לאכול סעודת ערב במסיבת בני ביתי יחיו, איזה מינוטין אחרי שעה השתים עשרה, לא עברו כעשרה מינוטין, והנה צלצל הפ?עמון ברעש גדול, הפתח נפתח ושני אנשים באו במרוצה וברעש גדול לחדר האוכל, בקריאה: אנחנו שלוחי הפקידות ג. פ?. או. מי הוא שניאורסא?הן? ואי' הוא?

"...עודם מדברים, ופלוגת אנשים מזויי¬נים באה החדרה, כולם עומדים במישור, מוכנים לשמוע בקול נגיד ומצווה.

"...עברו רגעים אחדים, וקול הפקיד נחמנסא?ן — נער עברי מנעוול אשר אביו הי' נוסע לליובאוויטש וגם הוא למד אצל מלמד בנעוול — מצווה אל המזוי¬נים לאמר: אתם לכו עמדו על פתחי הבית לשמרם, אם יבקש איש להיכנס בבית תפתחו לו הדלת לרוחה, ואם יחפוץ איש ללכת גם מחדר אל חדר, או גם לדבר ביניהם לא תתנו. ראו הזהרתי אתכם.

"ופנה אל עוזרו לולב, ממשפחת לולב היושבים בריגא: ואנחנו ניגש אל העבודה לעשותה...

"... ברכתי את אנשי הבית המשרתים אשר לשמע אוזניהם ולמראה עיניהם כי הנני נאסר ונלקח לשפ?א?לערקע האיומה, כבשו פניהם בקרקע ולא יכלו להביט בפני, כי נבהלו ונרעשו למראה זו, וכוח לא הי' להם לענות לי ברכה.

"נשקתי את מזוזת הבית וישבתי על אחד הספסלים. הפקיד לולב ומשרתיו אנשי חיל המזוינים סובבים אותי כאורח אסיר, וכחוקי בית האסורים.

"חפציי: תפילין רש"י ר"ת וש"ר טלית וחגורה. וספרי: סידור, תהלים, תניא. ושארי החפצים: לבנים, מטפחת, מיני אוכל, ווא?ליעריאנא, כר קטנה, הונחו בתכריך אחד, שק נוסעים....

"החפצים לא חפצתי לשאתם בעצמי ונתתים על יד אחד השומרים המזוינים, ויקפוץ לולב ויקח את החפצים מיד האיש חיל ויאמר: גיט מיר דעם פ?עקל איך וועל אים טרא?גן, חסידים בלייבען חסידים, מיין זיידע הא?ט געטרא?גען די פ?עקלעך ביי אייער זיידן און איך וועל טרא?גן אייער פ?עקל. [=תן לי את החבילה, אני אשא אותה. חסידים נשארים חסידים, זקני נשא את חבילותיו של זקניכם, ואני אשא את החבילה שלכם].

"לקחתי את השק מידו ואומר: אייער זיידע איז א? חסיד הא?ט ער זוכה געווען טרא?גן מיין זיידעס פעקלעך וויהין מיין זיידע איז געגא?נגען, איר ווילט טרא?גען דעם פעקל איך זא?ל גיין ח"ו וויהין איר ווילט, ניין, דא?ס קא?ן ניט זיין. אין אייער וועג וועל איך ניט גיין. אמת חסידים בלייבען חסידים. [זקניכם, היה חסיד, והוא זכה לשאת את החבילה של זקני – לאן שזקני הלך. אתם רוצים לשאת את החבילה כדי שאלך ח"ו למקום שאתם רוצים. לא! זאת לא!. בדרך שלכם איני הולך! אמת – חסידים נשארים חסידים.]

"ואקח את תרמילי ואתנהו על יד השומר כבתחילה ואנשק את מזוזת הבית ואצא עם חברת המלווים המזוינים, מלפני, מימיני, משמאלי ומאחורי"...

*

כולנו, כל חסידי חב"ד בדור השביעי; שלוחים, אנשי חינוך, תמימים, אנשי עמל, תושבי השכונות החב"דיות, תלמידי ותלמידות מוסדות החינוך – כולנו נושאים עלינו את השם היקר של "חסידים של הרבי". כולנו מזוהים כנציגים וכמייצגים של הרבי מליובאוויטש. "שמו של המלך נקרא עליו".

כל אחד מאיתנו רוצה לשאת על עצמו את התואר "חסיד של הרבי", רוצה לזכות להתעטר בעטרה יקרה זו. כתר שנדרשת אחראיות רבה לנושא אותו.

הפעולות שלנו, המעשים שלנו – הם אינם מעשים של איש פרטי, הם לא מעשים של ראובן או שמעון, של יוסי או של מנדי. אתה ואני, כל אחד מאיתנו, נושא עליו את המדים של "חיל ליובאוויטש", אתה מייצג, אתה נושא עליך אחריות כבדה. את שמו של הרבי.

עיתים ייתכן ואנו עושים פעולות אישיות, למטרה פרטית, ולשם קידום המטרה אנו משתמשים בשם ליובאוויטש. עיתים ואנו עושים פעולה מסוימת, אבל לא חדורה אצלנו ההכרה שאנו לא עושים זאת תחת שמינו – אלא אנו עושים זאת בשמו של הרבי. על כל המשתמע מכך.

עיתים, עבור אינטרס שלנו, אנו רותמים את שם ליובאוויטש ומתהדרים בה. ועיתים אנו עושים פעולות תחת שם ליובאוויטש, אבל לאו דווקא כאלו המביאות כבוד (בלשון המעטה) לליובאוויטש ולנשיאה.

חובה עלינו לזכור שאנו נושאים על שמינו את שמו של הרבי, ולאן שאנו הולכים "אנו לוקחים אותו" איתנו.

אנו צריכים לזכור ולשנן לעצמינו, אם אנחנו הולכים בעקבות הרבי, אחריו. הרבי הולך בדרך שהוא הולך בה, דרך המלך – ואנו מצטרפים לדרך שלו, אזי אנו יכולים לקוות שנוכל להיות חלק מהשיירה שלו, להתפלל שאולי נזכה לשאת חבילה אחת ממשאו של הרבי, לזכות להיות חלק מהצבא שנוטל מהמעמסה שלו.

אבל אם אנו הולכים בדרך שלנו, אנו עושים כפי שעולה על רוחנו, ואנו רוצים "לקחת את הרבי איתנו" לדרך שלנו, אנו עושים מה שמתחשק לנו, וכדי לקדם המטרה אנו משתמשים בשם "ליובאוויטש" –

אם אנחנו נהיים מן סוג של "לולב" שכזה, אדם שהוא באמת נכד של חסיד, ו"חסידים בלייבען חסידים", אבל בעצם הוא לוקח את הרבי למחוזות שהוא רוצה ללכת בהם   –

אומר לנו הרבי "זאת לא!" אל תגע בחפצי, אל תקח את החבילה שלי איתך, אל תקח את השם שלי. אל תגרור אותי לדרך שאתה רוצה ללכת בה.

"אתם רוצים לשאת את החבילה כדי שאלך ח"ו למקום שאתם רוצים. לא! זאת לא!. בדרך שלכם איני הולך!"...

*

כמו "לולב" גס זה של שנת תרפ"ז, ישנו "לולב" נעלה ועדין יותר.

"לולב" - יש בו טעם, ואין בו ריח. יש בו תורה, אך אין בו מעשים טובים.

תורה – ענינה לימוד מתוך הבנה והשגה. מצוות – עניינם קיום מצוות מתוך קבלת עול. המצוות הם "נעשה", ביטול מוחלט למי שמצווה את המצוות. התורה היא "נשמע", הבנה בשכל.

ה"לולב" יש לו טעם, אבל אין בו ריח. יש לו "נשמע" ללא "נעשה", הוא חסר ביטול. הוא עושה רק מה שהוא מבין, מה שהוא חושב שצריך לעשות. הוא הולך לאן שהוא רוצה ללכת, לאן שהוא חושב שצריך ללכת, לאן שהוא מבין שצריך ללכת, ולא לאן שצריך ללכת.

הוא לא הולך בדרך "לאן שזקני הלך" בקבלת עול. הוא הולך לאן שהוא רוצה ללכת, הוא לא מתחשב במה שצריך, אלא רק במה שהוא רוצה. לולב זה – עלול לקחת את הרבי למקום שהוא רוצה ללכת בה, לא למקום שהרבי רוצה ללכת לשם.

זה היה חטאם של המרגלים. הם לא רצו להיכנס לארץ, הם רצו להישאר במדבר.

תורת החסידות מבארת, שהמרגלים היו אנשי "דור דעה", אנשים שרצו להתמסר אך ורק ללימוד התורה, ללמוד תורה במדבר, תוך ניתוק מהעולם, להישאר בעולם של "נשמע". הם לא רצו לרדת לעולם המעשה, לא רצו להיכנס לארץ ישראל, לעולם של "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך", הם לא רצו ללכת אל העולם של מצוות מעשיות, הם לא רצו "נעשה". היה חסר להם הביטול, קבלת עול מצוות. הם היו מן סוג של "לולבים".

אנשים כאלו, אומר להם משה רבינו: "זאת לא!" אל תגעו בחפצי ואל תשאו את שמי עליכם.

אינכם יכולים להיקרא בשם "שלוחים" של משה רבינו. אינכם גם יכולים לשאת את התואר "תרים", כפי שהתורה הטילה עליכם את התפקיד והתואר. כאשר אתם פועלים כפי שאתם רוצים, ולא כפי שנצטוויתם, לא כפי הנדרש – אזי אין לכם קשר עם המשלח, ואפילו אינכם זכאים להיקרא בשם "תרים", אינכם ממלאים את ההגדרה שהתורה הועידה לכם.

אתם משהו חדש. משהו שלא מוזכר בפרשתינו. אתם "מרגלים".

*

אם אנו רוצים להיות בטוחים שלא ניכשל בחטא המרגלים, אם אנו רוצים להיות בטוחים שאנו קשורים למשלח, שאנו זכאים ורשאים לשאת על עצמינו את התואר חסידים, את התואר שלוחים של משה רבינו, להיות קשורים באמת לרבי –

אם אנו רוצים לוודא שאנו הולכים בדרך של הרבי, ולא – חלילה – אנו לוקחים את הרבי לדרך בה אנו רוצים ללכת, אם אנו רוצים לדעת שחלילה אנו לא נפרדים מהרבי –

לשם זאת עלינו לעורר ולרענן את הביטול המוחלט לרבי, רק אז, נהיה בטוחים שאיננו סוטים מן הדרך שלו.

וכמו שכותב כ"ק אדמו"ר האמצעי בקונטרס ההשתטחות: "מה שהולכים על קברי הצדיקים שהיו יודעים ומכירים אותם בהיותם בחיים כו', אזי מצד תוקף אמונתו שהי' מאמין בו בעודו בחיים חיותו שהוא איש אלוקי קדוש יאמר לו, וכשהי' נכנס אצלו בהיותו בחיים חיותו הי' מתבטל ממציאותו כשנכנס להיכל כבודו כו', מצד גודל הבושה וההכנעה שמתבושש ונכנע מפני הצדיק עד שנעשה כאבן דומם ממש ולא יכול לדבר כו', כי זהו אמיתות הביטול כמ"ש ה' שפתי תפתח כו', וכמו-כן כשהולך על מקום מנוחת קדשו - מתבטל שם ביתר שאת כו', כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן,

...בודאי כשיבוא אל מקום קדושת מנוחות הצדיק, ומצייר לפניו דמות פניו הקדוש והטהור, תיפול עליו אימתה ופחד - יותר מבחיים חיותו. כי אז הי' בגדר גוף גשמי, ועתה הנפש של הצדיק היא ברוחניותה כמו שהיא.

...והנה על דרך זה יובן גם כן, בהליכתו על קבר הצדיק והקדוש, יכול לבוא לידי בושה גדולה וביטול במציאות ממש, שמתבושש מאוד בכל מעשיו ומחשבותיו אשר עשה וחשב עד היום - כי גלויים המה. כי הצדיק אפי' בהיותו בחיים, נודע לו מחשבות אדם ותחבולותיו כידוע, וכל שכן הנפש של הצדיק אחרי הסתלקותו כי רוחני' היא"...

*

אם אתה רוצה להיות בטוח שאתה הולך בדרך הנכונה, שאתה אכן קשור אל הרבי, שאתה בטל לרבי ועושה מה שהוא רוצה, ולא מה שאתה רוצה, אם אתה רוצה לקבל כוחות שלא להיות כאותם ה"מרגלים", להיות בטוח שאתה עדיין שלוחו של משה רבינו  –

תעשה מה שכלב בן יפונה עשה, כשהוא ראה שהמצב לא טוב, כשיש חשש שהוא עומד להיות "לולב", שחלילה הוא עומד להיות "מרגל"-

הוא מיד הלך "ויבא עד חברון, הלך ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם". שם - הוא קיבל את הכוח להצלחת התפקיד, אחרי שהוא השתטח על הציון, הוא ידע שהוא יכול למלא את התפקיד בנאמנות, הוא הולך בדרך המלך.




הוסף תגובהתגובות