ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19  
 
הרב אלי וולף
עודכן לאחרונה בי"ז אב תשס"ח
יודו לה' חסדו
הנקודה המרכזית של הפרק החדש הזה הוא "צריכין להודות". לחוש את הצורך בהכרת תודה
ביום י"א ניסן הקרוב, יום הולדתו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו,  נתחיל כולנו לומר את מזמור התהלים החדש של הרבי, קאפיטל ק"ז, "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם".

הפרק עוסק ב"ארבעה צריכין להודות". יהיו כאלו שיבארו ויפרטו בטוב טעם ודעת, בפארבריינגען או בכתיבה, מי הם ארבעת הסוגים של "יורדי הים", הולכי מדבריות", "חבושים בבית האסורים" או "חולה שנתרפא". כיצד הרבי עזר לכל אחד מהם, וכיצד הוא גאל כל אחד מהם "מיד צר, ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים".

אך הנקודה המרכזית של הפרק החדש הזה הוא "צריכין להודות". לחוש את הצורך בהכרת תודה, להודות למי שהעמידך בקרן אורה. הוציא אותך ממיצר גשמי ורוחני, מכל סוג שהוא, ופקח את עיניך והוליך אותך, יד ביד, למקום של "עיר מושב", "אגם מים".

לקראת י"א ניסן, כדאי שכולנו נחדד בעצמינו, נדרוש מעצמינו יותר, נכניס לתודעה שלנו את המחויבות ש"צריכין להודות". פשוט לזכור לומר לרבי "תודה".

*

גדלנו כולנו על התביעה לא להיות "צרות-חסידים", לא להיות כאלו שיושבים וכותבים מכתב לרבי רק בעת צרה, אלא לזכור לשבת, באותה התרגשות, באותה תחושת-רגש של קשר אישי ונפשי לרבי – גם כאשר הישועה הפרטית הגיעה – ולכתוב לו: "תודה רבי".

עלינו לקום בבוקר, ללכת לטבול במקווה מתוך הכרה שהיום אתה טובל גם כי אתה תשב ותכתוב היום לרבי "תודה רבה", להקדיש במשך היום זמן מוגדר, בו אתה מתנתק מהמולת מרוצת היום, ולשבת ולכתוב לו מתוך תחושת "צריכין להודות".

ובכלל, חובה עלינו להקדיש זמן לשבת ולכתוב על דברים טובים, גם אם לא היתה איזו "צרה" קודם לכן. פשוט לשבת ולספר לרבי על בשורה טובה, על התקדמות, על התפתחות חיובית, על פגישה מוצלחת עם בעה"ב, על שיעור תורה חדש שנפתח, וכיוצא בזה.

כשאתה כותב לרבי רק בעת צרה חלילה, רק כאשר אתה צריך אותו. אזי התחושה היא – שהוא קיים כדי לשרת אותך. אתה הוא העיקר, והרבי נמצא עבורך, כדי לסייע לך בעת הצורך.

אך באם אתה כותב בשעת שמחה, או סתם כדי לבשר בשורה טובה, כשאתה מחפש לדווח לו על פעולה חיובית, כשאתה באמצע היום נוכח לראות משהו טוב ואתה חושב לעצמך, "אה, אכתוב על כך לרבי", אזי אתה חש שאתה כאן למענו, אתה זה שמשרת אותו.

*

במכתבו באגרות קודש חלק ד' (עמוד רעו-רעז) כותב כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ לחסיד שבישר לו בשורה טובה, והוא מספר לו באריכות אודות החסיד ר' שמעון דער בלעכער (ר' שמעון הפחח), ועל רגש האהבה שלו לרבנו הזקן. וכפי שהרבי כותב שם אודותיו: "בינוני בידיעה והשגה, אבל מקושר לרבינו הזקן בחבלי עבותות אהבה ובהתמסרות נפשי, ומרגלא בפומי': אי דער רבי, אי דער רבי".

תוכן הסיפור הוא, כי ר' שמעון זה היה מתפרנס בדוחק גדול, "עני מדוכא שמשתכר אל צרור נקוב, ואשתו וילדיו חולים".

ארע ובגלל רדיפות המתנגדים באותה עיירה, כמה מהחסידים נאסרו בעקבות הלשנות ועלילות.

כאשר רחם השי"ת והאסירים יצאו לחפשי, החסידים כתבו מכתב לרבנו הזקן לבשרו מהישועה.

עם סיום כתיבת מכתב-הבשורה, ר' שמעון הביא מעות מביתו, כדי לשלם לרץ מיוחד, שיוליך את המכתב במהירות לרבינו הזקן, וימסור לו את הבשורה-הטובה, לפני מועד הגעת הדואר הרגיל.

וועד החסידים באותה עיירה סרבו לקבל ממנו את הכסף, בהיות שהכירו את מצבו הדחוק של ר' שמעון, את צרכיו הדחופים בבית. אולם ר' שמעון טען כנגדם "אשר יקר לו הקורת-רוח שעה אחת קודם, שיהי' לו לרבינו הזקן ע"י הרץ המיוחד, מכל הון דעלמא".

במכתבו שם ממשיך הרבי ומפרט את המשך הסיפור כיצד זקן העדה הצדיק את דעתו של ר' שמעון, מה היתה תגובתו של רבינו הזקן על מעשהו, וכיצד השתנו חייו של ר' שמעון.

בשנה זו, בשנה של "צריכים להודות", חובה עלינו ללמוד מרגשי האהבה של אותו יהודי "בינוני בידיעה והשגה", ר' שמעון דער בלעכער, וללמוד ממנו פרק באהבה לרבי מהי, מהו סדר העדיפות בחיינו – גם כאשר מדובר על עני מדוכא שיש לו צרור נקוב, פרנסה בדוחק ומשפחה חולה, לעומת המחשבה שלו על גרימת נחת רוח לרבי, בכך שהבשורה הטובה תגיע אליו שעה לפני מועד הגעת הדואר הרגיל.

*

סיפר לי אחד השלוחים במדינות חבר העמים, "גם אני, ככל השלוחים, כותב לרבי מעת לעת. אך לדאבוני, רוב המכתבים ששלחתי עסקו בבקשת ברכה על מאורעות שליליים. כאן אני זקוק לברכה מול השלטון, כאן מצב החובות מעיק, כאן הילד לא חש בטוב, כאן הגיעו לעיר אנשים המתמודדים מולי, כאן אין די רישום תלמידים לבית הספר, וכיוצא באלו.

"בהתוועדות חסידית שהשתתפתי בה, דובר על הצורך בכתיבת בשורות טובות, ולא להיות "צרות-חסידים", וקיבלתי על עצמי לדווח לרבי על כל בשורה טובה, או חדשה חיובית שקוראת בעיר.

"מאז, ברוך ה', מתחדש אצלי כל שבוע דבר חדש חיובי לכתוב עליו לרבי. לא רק המבט שלי על הנעשה סביבי נהיה מואר וחיובי יותר, אלא בפועל – הקב"ה מזמן לי כל העת סיבות לכתוב לרבי חדשות טובות.

"כאן גביר החל לבקר בבית הכנסת ולתרום באופן קבוע, כאן המושל העניק לנו שטח לבנייה, בשבוע הקודם פתחנו שיעור חדש לסטודנטים, ובשבוע זה העמדנו חופה לזוג יהודים שקירבנו אותם.

חדשות טובות בפן הרוחני, ובפן הגשמי. גם צרות לא חסרות לי ברוך ה'... אבל השיקול הכללי החיוב גובר על השלילה, ואני גם מודע יותר לטוב מאשר למוטב.

*

י"א ניסן, יום ההולדת של הרבי.

יום הולדת מעורר אסוציאציה של "מתנה". ביום ההולדת אנו גם מצפים כי הקרובים אלינו, האנשים שאנו חשים קרבה נפשית אליהם, ובוודאי האנשים שהקדשנו עבורם ופעלנו למענם הרבה, יזכרו את היום הזה, יסמנו לעצמם את היום ויטלפנו לומר "מזל טוב".

כשאנו עומדים לקראת י"א ניסן, אך טבעי הוא שאם אנו חשים קרבה נפשית לרבי, אם יש בנו מעט רגש של הכרת הטוב, של רגש טבעי בסיסי, חובה עלינו לזכור את היום הזה, ולזכור שביום זה אנחנו "צריכין להודות", לבוא אליו ולומר לו "תודה".

לזכור לתת לו מתנה ביום זה.

בנתינת מתנה ישנם שני פרטים. האחד – להתאים את המתנה לרמתו וסגנונו של המקבל. לא הרי מתנה לילד החוגג יום הולדת חמש, לילד החוגג 15, ולא הרי מתנה לילד כהרי מתנה לילדה.

והפרט השני הוא – תחושת המקבל שהנותן הקדיש לו מחשבה. ידידי חשב עלי כבר לפני כמה ימים, הוא חשב מה לקנות לי, הוא נסע לחנות, חיפש פה ושם, הקדיש לי זמן, טרחא ומאמץ, הוא גם שילם מכיסו כסף.

מן הפן הזה לא כך כל חשובים הפרטים מה הוא רכש, והאם הדבר אכן בר שימוש עבורי, והאם מדובר בדבר בעל ערך ממוני גדול או שמא מדובר רק במכתב ברכה עם כמה מילים, או בפרח בודד.

עצם התחושה שחברי הקדיש עבורי מחשבה, זמן, וכסף – בזה הוא רכש את הוקרתי.

כשאנו עומדים לפני י"א בניסן, כשאנו עומדים וחושבים איזו מתנה לתת לרבי ביום זה, לקראת יום ההולדת, הרי כמובן שלא הרי מתנה שבחור בישיבה גדולה יכול לתת לרבי, כהרי מתנה שילדה בכיתה ד' יכולה לתת, ולא הרי שניהם כמתנה ששליח ראשי בעיר יכול לתת, ולא כל אלו כהרי מתנה שאני או אתה יכולים לתת –

אבל מעבר לפרטים איזו מתנה אתה נותן לרבי, חובה עלינו להטמיע בעצמינו את רגש החובה שעלינו לתת מתנה.

תחשוב, תתלבט עם עצמך, תחשוב אולי זה ואולי זה, תראה במה אתה "מתאמץ יותר", ואולי בזה דווקא תבחר. תקדיש זמן, מחשבה, טרחא, ואז תשב ותכתוב לרבי מה היא המתנה שאתה מקדיש לו.

עצם המחשבה אודות "מה אני נותן לו", רגש המחויבות, התביעה מעצמי להתאמץ – בזה אני כבר צועד בכיוון הנכון. מה שאבחר בסופו של דבר לא כל כך משמעותי, כמו עצם הצעידה בכיוון הנדרש

*

אי אפשר לתת ליוד אלף ניסן לעבור בלי שהקרבת מעצמך משהו מעבר לשגרת היום יום.

חובה עלינו ללמוד מקו המחשבה הטבעי של ר' שמעון דער בלעכער, שלא נבע אחרי התלבטות או מחשבות, אלא הוא היה מעשה טבעי מתבקש.

הוא ידע שהרבי ישמע על הבשורה הטובה בעוד יומיים, הוא ידע שלרבי יש רוח הקודש, הוא ידע שאין לו כסף בבית, והמעט שיש לו – יש לו הרבה מה לעשות עם זה.

אבל הוא גם חי בתחושה שדבר ראשון חושבים על הרבי, ואם הוא יכול לעשות משהו למענו, גם אם מדובר על כך שהרבי יקבל את הבשורה הטובה בדואר "רק כמה שעות קודם", וגם אם הדבר כרוך בכך שהוא יצטרך לתת את הפרוטות הדלות שיש לו בבית –

הוא לא מתלבט כלל, וה"התמסרות הנפשי" שיש לו לרבי, "חבלי עבותות האהבה" שיש לו, מכוונים את צעדיו ומעשיו.

לקראת י"א ניסן, עלינו להטמיע בקרבנו את רגש ה"צריכין להודות".




הוסף תגובהתגובות