ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19  
 
הרב אלי וולף
עודכן לאחרונה בי"ז אב תשס"ח
מכלל שהוא צריך לפרט
לקראת י' שבט, הרבי מלמד אותנו פרק בהתקשרות. את 'באתי לגני' חובה ללמוד בעיון. אבל במקביל תתמקדו גם בפרטים
במפתח ענינים לספר המאמרים תש"י, כותב הרבי בהערה למאמר "באתי לגני": "המשך זה ניתן להדפיס ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר .. ללמדו ביום יו"ד שבט.

וממשיך הרבי וכותב: " הובא מבית הכורך ביום וא"ו ט שבט. כשהבאתי הקונטרס לכ"ק מו"ח אדמו"ר, מצאתיו בחדרו – בו הי' מתפלל, נכנסים לשם ליחידות וכו' – יושב על כסאו אצל שולחנו, והסידור (תורה אור. ברוקלין תש"א) פתוח לפניו בע'(מוד) מה, סיום הודו להוי' והתחלת פתח אלי'. הנחתי הקונטרס על השולחן, ונענע בראשו בתנועה של אישור ושביעת רצון"...

הרבי מפרט באריכות דברים שלכאורה אין להם קשר למאמר, או למקורו של המאמר (כפי שהוא מציין לגבי יתר המאמרים של שנה זו, וכפי המקובל באופן כללי).

הרבי מציין היכן הרבי ישב, מה היה על השולחן, באיזה עמוד היה הסידור פתוח, ובאיזו שנה ובאיזה מקום הוא הודפס.

המחשבה הראשונה שעולה היא, שהסיבה לכך שהרבי מציין את כל הפרטים הללו, כי מעמד זה היה אחד הפעמים האחרונות (או אולי הפעם האחרונה) בה הוא ראה את כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ לפני השעה שמונה בבוקר של יום המחרת, יום העשירי בשבט תש"י.

*

במכתבו לקראת יו"ד שבט תשי"א כותב הרבי: "אלו שזכו להכנס ליחידות, או עכ"פ לראות את פני כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ – יצייר עצמו, בעת קריאת הפ"נ, כאלו עומד לפניו".

מה הפירוש "יצייר עצמו כאלו עומד לפניו". או בכלל כשחסיד רוצה "לצייר פני הרב", להיזכר, להעלות געגועים מתקופת היותו אצל הרבי, להיזכר באיזה מעמד שהוא היה נוכח בו – כיצד עליו לזכור? במה עליו להתמקד?

הזכרון נעשה באמצעות הפרטים הקטנים, הרגעים הקטנים הם שיוצרים את המחזה הגדול. 

כשאתה רוצה להיזכר ב"כוס של ברכה", כשאתה רוצה לעורר ולחיות מחדש את הגעגועים לזמן זה, הרי לאו דווקא שהאווירה הכללית, השירה העצומה, התור הארוך, האלפים שעומדים ומביטים על הרבי, האלפים שעוברים ליד הרבי בזה אחר זה, ומקבלים ממנו מעט יין לכוסותיהם, הם אלו שיעוררו בך זאת.

זכרונות אלו טובים כדי להכניס אותך ל"אווירה", ל"מקיף" של המעמד. אבל באם אתה רוצה שהדבר יחדור לפנימיותך, שהזכרון יטלטל אותך ויעמיד אותך שם, כפרט מתוך התמונה הכללית הזו – אתה צריך משהו מעבר לזה, אתה צריך איזה שהוא פרט, רגע, איזו נקודה מתוך התמונה הגדולה.

דווקא רגע קטן, השניה שלך עם הרבי, פרט מסויים במעמד הארוך והגדול הזה, הוא זה שיעורר אותך, הוא זה שיחבר אותך עם המעמד ההוא.

קורה ולפעמים, אתה יושב ורואה ווידאו מהרבי. תפלה, פארבריינגען, תשרי, חלוקת דולרים, "קטעים מבית חיינו" -  והדבר מחזיר אותך לימים אחרים, הצפייה מעוררת בך רגשי-געגועים. אבל אז, פתאום איזו תנועה אחת של הרבי, איזה פרט אחד, אפילו שולי, שאתה מבחין בו, הוא לוקח אותך ותופס את כל מהותך. קורה ותנועה אחת יש לה משקל הרבה יותר משמעותי, מכל הווידאו שראית במשך חצי שעה.

ראיתי אחד שהתעורר כשראה את המבט של הרבי בעת הפארבריינגען, בין השיחות, כשהוא סוקר את הקהל ומשיב להם "לחיים ולברכה". מבטו של הרבי עובר בקהל, ואז, עיניו נעצרות בך, ננעצות בך, הוא מביט בך, והוא מביט, ומביט, ואז מהנהן בראשו ואומר "לחיים ולברכה".

כשהוא ראה את התנועה הזו בווידאו, הוא נזכר כיצד הוא חש אז, כשעיניו של הרבי ננעצו בו, ננעצו בו ולא המשיכו הלאה... ודווקא תנועה זו היא זו שהחזירה אותו באחת לימי האור.

ראיתי מישהו שתפסה אותו התנועה של הרבי, כיצד הוא עולה לבימתו במזרח בית הכנסת (או בשנת תשמ"ח, כשהרבי היה בביתו, וירד מהקומה השניה לקומת אולם התפלה). ההקפדה של הרבי שלא לאחוז באצבעות ידיו במעקה המדרגות לפני התפלה, וכיצד הוא כן אחז במעקה באצבעותיו כאשר הוא יורד מהבימה (או עולה לקומה השניה) אחר התפלה.

דווקא התנועה הזו היה בה כדי להחזיר אותו לרגעים קסומים, אל שנותיו ב-770, להעמיד אותו שם ליד בימתו של הרבי, עומד ומביט בתנועה זו אז-היום.

את השלישי, הרגע בו הרבי מתרומם מכסאו במהלך התפלה, תוך כדי שהוא מרים את סידורו הפתוח מן המדף שבתחתית הסטענדר, ומניח אותו על ראש הסטענדר, והאופן בו הוא אחז בגב הכסא והסיט אותו בתנועה חדה לשמאלו, כדי לפנות מקום מאחוריו לשלוש-הפסיעות של לפני תפלת שמונה עשרה...

זה פרט שולי, ממש "לא חשוב", זה לא חלק מהתפלה, ואף לא איזה לימוד להוראה למעשה. אלו הן תנועות טבעיות, שלכאורה אין להם כל חשיבות. אבל קורה וכשאתה רואה את זה כיום, אתה נזכר כיצד עמדת אז והתבוננת בפרטים אלו, וכעת התנועות ה"פשוטות" האלו – דווקא הן, הן אלו שמחזירות אותך לימים הללו, הן אלו שיעמידו אותך שם, מאחורי כסאו של הרבי, עומד ומביט בתנועה הזו אז-היום.

כדי לצייר את הרבי, הדבר יכול להיעשות בעיקר באמצעות הפרטים, הרגעים הקטנים, אפילו הפרטים השוליים לכאורה, באמצעותם תוכל לצייר את התמונה הכללית, דווקא איתם תוכל לצייר את פני הרב, ולעורר מחדש את רגשי-הגעגועים.

דווקא הפרטים, הדברים הקטנים לכאורה, בכוחם לסייע לך ל"יצייר עצמו כאלו עומד לפניו".

*

בלוח היום יום לי"ד טבת כותב הרבי: "תנועת צדיק, ומכל שכן ראיה או שמיעת קול, צריך לפעול שלא ישכח לעד".

יש לחיות עם תנועה של צדיק, גם תנועה שבמבט ראשון נראית כ"אגב אורחא", כתנועת-גוף טבעית, או אפילו כפרט שולי מתנועת הצדיק. "תנועת צדיק - צריך לפעול שלא ישכח לעד".

אני נזכר בליל שמיני עצרת של שנת תש"נ, השעה 2:30 אחר חצות לילה, הרבי עלה לחדרו אחרי הקפות, ואנו פרשנו לסעוד את סעודת החג בסוכה, ספוגים מזיעת ההקפות, מרוטים ומקומטים, אך מאושרים עד כלות. בשעת ההקפות עמדתי במקומי הקבוע, במזרח 770, שורה מאחרי דודי הרב ברקע וולף ע"ה. מרחק של פחות משמונה מטר מהרבי.

גם העיתונאי שאול שיף "התארח" באותו שמחת-תורה באותם ארבעת הטפחים. זקנו עדיין לא ירד אז על פי מדותיו, וזו היתה לו הפעם הראשונה שהוא נוכח בהקפות אצל הרבי. ההקפות הרימו אותו גבוה בכמה אמות מעל לקרקע.

במהלך הסעודה הוא חזר וסיפר, כי כשהוא היה קורא את גליונות בית חיינו, צרם לו התיאור של הכותבים "הרבי הגיע בשעה 10:07 מביתו", "הרבי הניף בידיו הק' ארבעה פעמים להגברת השירה", "הרבי סימן בידו הימנית לעבר בדל סיגריה שהיתה על הרצפה, שירימוה". עומס הפרטים – לדבריו – היה נראה לו מיותר, הדבר אינו תורם, והוא אולי אפילו מוגזם. וכי מה זה משנה האם הגיע בשעה 10:07, או בשעה 10:10. האם הניף בידיו הק' ארבעה פעמים או חמשה. האם התנועה היתה רחבה, או שהרבי רק הניף את ידו במעט.

"כעת, אחרי מה שעברתי כאן בשעות האחרונות – אמר שאול - אני אומר לכם, רק ככה, תפרטו כל תנועה, כל בדל של פרט הינו דבר חשוב. רק ככה חיים את הרבי, אין לרבי אף תנועה מיותרת, הכל מחושב, הכל מדוד, הכל מדוייק. תמשיכו בתיאור הפרטים. היום התחלתי להבין אתכם, אולי לא מדוייק לומר "להבין", אבל התחלתי לחוש אתכם".

*

בהתוועדות חסידים דיבר פעם המשפיע הרב יוסף יצחק גורביץ ממגדל העמק על כך שתנועות הגוף הטבעיות, הינן תוצאה של הנפש. התנועות הינן ביטוי לנפש. לא הרי תנועות הידים או צורת ההליכה של ראובן, כתנועת הידים או צורת ההליכה של שמעון. כי לא הרי הנפש של ראובן, כנפשו ותכונותיו של שמעון.

כך שתנועותיו ה"פשוטות" של הרבי, הינם ביטוי לנפשו, לעצמיותו של הרבי. האופן בו הרבי נכנס ל-770 ומניח את ידו על מזוזת הפתח. האופן בו הרבי אוחז את הסידור. כיצד הוא חוגר את הגארטל לפני מנחה – אלו לא "תנועות טבעיות"; כי צריך לנשק למזוזה, או כי צריך לאחוז את הסידור. אלו הם תנועות ביטוי של הנפש, וככאלו – יש מה לראות בהן, יש מה ללמוד מהן, יש וחובה להתבונן בהן ולחקוק אותן "שלא ישכח לעד".

יהיו שיקחו זאת כדי לחקות את הליכתו או אופן עמידתו של הרבי, יהיו שיקחו זאת כדי לחקות את כתב ידו של הרבי, ויהיו שיתבוננו בתנועותיו של הרבי ויקחו רק את הנוגע להנהגה - כיצד להסיט את הראש בעת אמירת "אחד", או כיצד לנשק את התפלין של-יד ושל-ראש בעת התפלה וכדומה.

אבל אלו ואלו יודעים שיש מה ללמוד, ולכן חובה ללמוד – יש לדקדק ולהתבונן בכל פרט, גם אם הוא נראה לך טבעי.

הרבי ניהל לעצמו "יומן מבית חיינו", מהנעשה אצל כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, במשך שנים רבות. ספר "רשימות היומן" מלא בתיאור פרטים ופרטי פרטים שהרבי ראה ורשם לאורך השנים, מהנהגתו והליכותיו של כ"ק חמיו. רובם המכריע הינם פרטים שנוגעים למעשה בפועל, כיצד לנהוג ומה לעשות, אבל יש בהם גם פרטים רבים, שלאו דווקא אמורים להביא לידי מעשה. פרטים "שוליים" לכאורה, אבל אלו פרטים שהיו אצל הרבי, וככאלו יש לרושמם, כדי ש"תנועת הצדיק לא ישכח לעד".

בספר השיחות תש"ג מספר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, מה שאמר לו אביו, כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע: "כשהייתי בן שנים עשר חינכתי את גופי שכל אבר יעשה את אשר מוטל עליו לעשות. אבי – כ"ק אדמו"ר מוהר"ש – הקפיד על זמני לימוד הנגלה שלי .. למדנו אורח חיים, ואז עיבדתי את גופי כפי הוראת השולחן-ערוך".

או כפי שרבנו הזקן כותב בספר התניא: "וזהו שארז"ל האבות הן הן המרכבה שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עוה"ז ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם".

התנועה "הטבעית" של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, הינה ביטוי של הלכה. וככזו – יש ללמוד ממנה, יש להתבונן בה, ויש לציין ולרשום אותה.

*

כל פרט מהנהגות רבותינו נשיאנו הוא מדוייק, הוא חשוב, והוא מעוגן בהלכה. וככזה – יש ללמדו, ולעיין בו.

בשבוע שעבר, לקראת שבת וארא, וועד הנחות בלה"ק הוציא לאור את החלק השלישי של התוועדות יו"ד שבט תשכ"ד. בשיחה זו הרבי דן בארוכה כיצד צריך להיות הסדר; האם קודם יש לומר "שיחה" לפני אמירת מאמר דא"ח, או שיש לפתוח במאמר דא"ח ורק אח"כ לומר שיחה. "בכלל הסדר הוא שאמירת המאמר חסידות היא לאחרי שמדברים איזה ענין שקדמו, מה שאין כן לפעמים אין הסדר כן. ובפרט כפי שראו אצל רבותינו נשיאינו, שברוב הפעמים היתה אמירת מאמר חסידות ללא הקדמת דברים לפני זה.

"ומעולם הציק לי הדבר ["עס האט מיר ענג געמאכט"] – שהרי איתא בגמרא בנוגע לרבה ש"מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא .. לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא"?...

במבט ראשון לא מדובר כאן על ענין הלכתי, או משהו מהותי. במבט שטחי זו לא שאלה הרת גורל האם קודם שיחה או קודם מאמר.

אבל לרבי זה מפריע, "מעולם הציק לי הדבר". הרבי מורה לנו דרך כיצד יש ללמוד את הנהגות רבותינו נשיאנו, כמה יש לדייק בהם, כמה יש לעיין ב"הנהגה" וסדר קדימה ואיחור, ועד כמה הדברים מעוגנים בהלכה. אין דבר "טבעי". אין "מובן מאליו". את הכל יש לראות, את הכל יש לציין, ובכל יש להתבונן.

ואם אתה באמת מייחס לזה חשיבות, באם הדבר יקר לך, אזי אתה מונח בזה, עד כדי שלעתים "עס האט מיר ענג געמאכט". הדבר פשוט מציק לך. כי תורה היא, ויש להבין אותה.

*

ובכלל, אם הרבי יקר לך, אם אתה חש שהרבי הוא מקור חיותך, ואתה "חי עם הרבי", אזי אין כאן עיקר וטפל, יש כאן נקודה אחת והיא "הרבי". ועם הנקודה הזו אתה חי, על כל הפרטים שלה, אם זה השיחות של הרבי, עם זה מה שהרבי דיבר עם פלוני, אם זה "צעטיל" שהרבי כתב בנושא זה, וגם אם זה הרבי נכנס בשעה 10:07.

זה שלי, זה אני, ועם זה אני חי. הכל זה חלק ממני, הכל חשוב לי, הכל. אין משהו שלא "אומר" לי משהו, אולי אני לא יודע מה משמעותו, מה עלי להפיק מזה, אבל אין משהו שלא מעניין אותי. זה משהו שקרה אצל או עם הרבי!

ואם אתה לא חי עם זה, אם הדבר לא מעסיק אותך, אזי עצם העובדה הזו צריכה "ענג מאכן" לך. היא צריכה להציק לך...

*

יש להתבונן בכל הפרטים, יש לציין ולרשום את כל הפרטים, הם מדוייקים, הם חשובים, הם אינם שוליים כלל ועיקר, דווקא מתוכם תוכל לעורר את נפשך, דווקא באמצעותם תחיה מחדש את ימי האור. דווקא על ידי הפרטים הקטנים תוכל לתפוס את התמונה כולה, דווקא על ידם תוכל "לצייר עצמו כאילו עומד לפניו". על ידי ההתבונות, הזכרון של "תנועת צדיק", על ידם תוכל "לפעול שלא תשכח לעד".

ולקראת יום ההתקשרות, יום הקדוש יו"ד שבט, הרבי מדריך אותנו ומלמד אותנו פרק בהתקשרות.

את המאמר שהרבי הוציא לקראת יום זה, מאמר באתי לגני - חובה ללמוד, חובה להבין אותו לעומק, ללמוד אותו בעיון, ההתקשרות היא ע"י לימוד תורתו.

אבל במקביל לזה - תתמקדו גם בפרטים, כל הפרטים חשובים, אין פרטים שוליים:

"כשהבאתי הקונטרס לכ"ק מו"ח אדמו"ר, מצאתיו בחדרו – בו הי' מתפלל, נכנסים לשם ליחידות וכו' – יושב על כסאו אצל שולחנו, והסידור (תורה אור. ברוקלין תש"א) פתוח לפניו בע'(מוד) מה: סיום הודו להוי' והתחלת פתח אלי'. הנחתי הקונטרס על השולחן, ונענע בראשו בתנועה של אישור ושביעת רצון"...




הוסף תגובהתגובות