ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
הרב מנחם מענדל קפלן
הרב מנחם מענדל קפלן
מקבלים תשובה, השאלה ממי?

"הרגש חסידי הוא טוב, אבל לא להפיל הכל על הרבי". הרב מנחם מענדל קפלן, במאמר תגובה לדיון "לפתוח באגרות, כן או לא" (עלה במחשבה)
תיתי לו לידידי הרה"ח ר' שמריהו שי' לרנר, שהעלה כאן לדיון את הנוהג שהשתרש בשנים האחרונות בקרב קבוצות מסויימות – בהן גם אחדים מאנ"ש – לכתוב מכתב לרבי באמצעות הכנסתו לאחד מכרכי "אגרות קודש", ולאחר-מכן לנהוג על-פי דיוקים באותו דף שאליו הוכנס המכתב, המוכרזים מאותו רגע ואילך כ"תשובתו של הרבי" לכותב המכתב. להערכה מיוחדת ראויים מאמריו של הרה"ח ר' חיים רפפורט שליט"א, שהאריך בניתוח הנושא מהיבטים שונים.

לקריאת מאמרו של לרנר לחץ כאן. לקריאת מאמרי התגובה של הרב רפופורט, מאמר ראשון, מאמר שני.

לעניות דעתי, מקורה של המבוכה האופפת את הנושא, ושמצאה את ביטויה גם במאמרים ובתגובות במדור זה, הוא בכך שנוהג זה מורכב מכמה שברי מנהגים ורעיונות - מהם שיש להם יסוד אלא שהוצנחו למקום שאינו שלהם, ומהם שאינם אלא סילופים חסרי כל בסיס - שנתערבבו זה בזה מין בשאינו מינו. לפיכך, אין לרדת לעומקם של דברים אלא באמצעות פירוק הנושא למרכיביו השונים וניתוח כל אחד מהם בנפרד.

בשורות אלו ננסה לנתח בקצרה כל אחד משלושת מרכיביו השונים של הנוהג שבנידון.

א. כתיבה לרבי באמצעות הכנסת המכתב אל תוך כרך "אגרות קודש"

הנוהג של כתיבה לרבי באמצעות הכנסת מכתב לאחד מספריו - מקורו טהור במנהג חסידים ובהוראותיו של רבנו זי"ע. כך, למשל, הורה הרבי במכתבו הידוע לגבי מנהגי יום ההילולא יו"ד שבט, להכניס את הפ"נ לאחר קריאתו אל תוך אחד מספריו של בעל ההילולא, ולאחר-מכן לשלחו אל הציון.

במה דברים אמורים? בזמנים ובמקומות שבהם לא היתה גישה אל הרבי עצמו או אל ציונו הקדוש, או (כמו במקרה של מנהגי יו"ד שבט) כשהמטרה היא להגיש את הפ"נ אל הרבי בו ביום, דבר שהיה בלתי-אפשרי עבור הנמצאים בריחוק מקום, שאליהם נועד המכתב [ואגב, מסיבה זו לכאורה אין כל טעם לנהוג כן בימינו, כאשר ישנה אפשרות לשלוח את הפ"נ כך שיגיע אל הציון בו ביום].

ההוכחה הטובה ביותר לכך שההכנסה לספר אינה תחליף מלא לכתיבה אל הציון - היא מאותו מכתב עצמו של הרבי, שאינו מסתפק בהכנסת המכתב בין דפי הספר, אלא מורה להוציאו משם "ולשלחו (אם באפשרי - בו ביום) על מנת לקראותו על ציון שלו".

לסיכום: יש מקום לכתוב לרבי באמצעות הכנסת מכתב בין דפי אחד מספריו (לאו דוקא אגרות-קודש), אך אין כל טעם לנהוג כך כאשר ישנה אפשרות לשלוח את המכתב אל הציון.

ב. פתיחת כרך "אגרות קודש" לשם הכרעה בספקות

הנהגה זו - עריכת גורל על-ידי פתיחת ספר קודש (ושוב, לאו דוקא אגרות) כדי להכריע בספקות על פי המשתמע מהמקום בו נפתח הספר - יש לה מקור במנהג ישראל, והיא אף מוזכרת בשיחות כ"ק אדמו"ר זי"ע. משום כך אין לתמוה על העובדה שרבים זכו וזוכים למופתים ולישועות באמצעות פתיחת ספרי אגרות-הקודש.

יחד עם זאת, אין למנהג זה כל קשר להכנסת המכתב אל הספר, וניתן בהחלט לשלוח את המכתב על הציון, ולאחר-מכן לפתוח ספר אגרות-קודש (או כל ספר קודש אחר). אגב, גם אלו המכניסים את המכתב אל הספר פותחים אותו לפני הכנסת המכתב, כך שהגורל מתבצע למעשה עוד לפני שהמכתב נשלח (כביכול) אל הרבי...

נוסף לכך, משיחות רבנו זי"ע עולות שתי הגבלות משמעותיות על השימוש במנהג זה: (א) ניתן לנהוג כך רק בעניני הרשות, ולא במקרה שישנה כבר הוראה בתורה כיצד לנהוג (כגון, למשל, כאשר כבר קיימת הוראה בנושא מהרבי). (ב) כאשר מדובר בעניני חול - אין להשתמש בספרי קודש, אלא יש לערוך גורל בדרכים אחרות.

לסיכום: יש מקום לפתוח ספר קדוש (לאו דוקא אגרות-קודש) לשם עריכת גורל - אך ורק כשמדובר בעניני הרשות שאין ביחס אליהם הוראה קודמת, ובלבד שאינם עניני חול.

ג. הגדרת הדברים המופיעים בספר כ"תשובתו של הרבי" אל השואל

חלק שלישי, קובע "ברכה" לעצמו, הוא ההתייחסות לדברים המופיעים בספר כ"תשובתו של הרבי" המיועדת באופן אישי אל כותב המכתב הנוכחי. במקום להתייחס למשמעות העולה מתוך הספר כלתוצאתו של גורל - התייחסות הגוררת הגבלות רבות, כאמור - מעדיפים הנוהגים כך לשדרג את מעמדה לכדי מענה ישיר מהרבי אליהם, הגובר, "כמובן", על כל הוראה קיימת אחרת.

במובן מסויים פרט זה הוא החמור ביותר, שכן הפעם מדובר בקביעה חסרת כל בסיס או מקור במנהג ישראל, במנהגי החסידים או בהוראותיו של רבנו זי"ע.

יש התולים עצמם בדבריו של הרבי במכתב (בהמשך להוראה לשלוח מכתב על הציון) "הרבי ימצא כבר את הדרך לענות". מסתבר שלדידם "הרבי ימצא את הדרך לענות" פירושו "אנו נמצא עבור הרבי את הדרך לענות לנו"...

יאמר מי שיאמר: ומה בכך שאין מקור? הרי ב"הרגש חסידי" מדובר! וכי לכל הרגש חסידי חובה למצוא מקור כתוב?!

ובכן, הרגש חסידי הוא דבר טוב ויאה, אבל מי שמך להטיל את הרגשיך החסידיים על כתפיו של הרבי?!

מי שחש בעמקי נפשו החסידית שעליו לפתוח "אגרות-קודש" ולנהוג בהתאם לאמור שם - יערב לו. אבל אל לו לומר ששאל את הרבי וקיבל ממנו תשובה - שהרי לא את הרבי שאל אלא את עצמו, ולא מהרבי קיבל תשובה אלא מנבכי נפשו שלו.

לסיכום: ההכרעה הנובעת מפתיחת ספר "אגרות-קודש" יכולה להיחשב כתוצאתו של גורל, או לחילופין כהרגש חסידי - אך בשום פנים אין להטילה על על כתפיו של הרבי כאילו מדובר בתשובה ממנו.

ג' בכסלו תשס"ו
הגב לכתבה

תגובות
14
1. תודה
תודה רבה לרב קפלן שעשה לי קצת סדר בדברים.
ג' בכסלו תשס"ו
2. אמת אמת תרדוף
העיקר כאן חסר מן הספר: הרי הרבי הורה ברורות היאך להתנהג בענייני ספיקות, בשיחה הידועה מוצש"ק תרומה תשמ"ח: והיאך יש מקום לברור אופנים שונים כאשר יש הוראה ברורה שאין שום ספק ופקפוק כלל, מהו רצון הרבי, ובמילא אין שום מקום לפלפולים שונים (גם באם היה מקום לאופן אחר - ובפרט שאופנים הללו מוליכים ומובילים לתצאות שליליות כמבואר במכתב הרב ראפאפארט), ובמילא צריכים להדגיש העיקר:

הרבי רוצה שבכל עניינים יפנו אצל רבנים חסידיים וזהו!

כל שאר הפלפולים, ו"מודה במקצת" ו"אשתמוטי קאמישתמיט" הן יסוד הבעיה, שאין אומרים באמת כפי שהיא, און "דא איז דער הונט בעגראבען".
ג' בכסלו תשס"ו
3. סופו מעיד על תחילתו
בחלק ג' של מאמרך אתה כותב:
"במובן מסויים פרט זה הוא החמור ביותר,"
ולדעתי כאן אתה מגלה שגם כשהתייחסת בקטע א, וב' של מכתבך לדברים שבוודאי יש להם מקור, גם אופנים אלה לא מוצאים חן בעיניך, "המלומדות".
ג' בכסלו תשס"ו
4. אומץ לב
יישר כח על הבעת דעה בנושא כה אקטואלי וכה רגיש. דרוש אומץ לב להעמיד בפורפורציות נכונות, מנהג שתפס תאוצה כל כך גדולה בשנים האחרונות.
כל הכבוד לרב קפלן שעשה עבורינו סדר בדברים.
ג' בכסלו תשס"ו
5. אגרומט 08-8949770
בעבר היו חושבים הרבה פני שכותבים לרבי, ולאחר שכבר כתבו לעיתים זכינו לאחר זמן למענה קודשו. ולא תמיד התשובה היתה מה שציפינו לקבל.

היום בימות המשיח זכינו ש'אכשור דרא'...

כותבים בתמידות לפעמים (אפי' כמה פעמיים ביום על כל שטות שרק צצה במוח). תמיד יש תשובה ותמיד היא בדיוק מה שאנו רוצים...

כדי להווכח עד להיכן הגיעו הדברים כדאי להציץ בספר: 'נפלאות האגרות' (לא מומלץ מיד לאחר הארוחה...)


דא"ג לאחר שהקלדתי את הנ"ל שאלתי באגרומט וקיבלתי תשובה ברורה כי באתר שטורעם כבר נדון העניין והצדק עם הרב קפלן...

אוח ... אם זה לא היה שלנו הייתי מתפוצץ מצחוק... אוח.. אוח..
ג' בכסלו תשס"ו
6. מעניין הנוסח?!
"שהשתרש בשנים האחרונות בקרב קבוצות מסויימות – בהן גם אחדים מאנ"ש – לכתוב מכתב לרבי באמצעות הכנסתו לאחד מכרכי "אגרות קודש"."
אם איני טועה, רוב אנ"ש פותחים באגרות, ואני שאיני נמנה על המשיחיסטים, בהזמן שלא יוצא לי לשלוח בפקס לאוהל הרבי זג"ז, אני פותח בהכרכים. לא שיצא לי מתי שהוא תשובה מדויקת...!!!
ג' בכסלו תשס"ו
7. אין שום דמיון!
אני לא מסכים איתך אשר "הנהוג של כתיבה לרבי באמצעת הכנסת מכתב בא' מספריו מקורו בהוראות הרבי שהורה להכניס פ"נ בתוך א' מספריו של בעל ההילולא" - אין זה דמיון כלל וכלל, ופלא עליך?
דהלא שם לא אמר הרבי כלל וכלל שלאחר שיכנס מכתב יקרא מש"כ ותקבל מענה...! אלא סתם להשים המכתב שם, ויסגר הספר...!
ג' בכסלו תשס"ו
8. תגובה לחלק הראשון של דברי הרב קפלן ולמס' 7
לרב קפלן:

כתבת יפה אבל בקיצור, יכולת להתייחס לעוד כמה הביטים.
בנוגע למה שכתבת שהיום, כאשר אפשר לשלוח בו ביום לציון אין ענין להכניס בספר - לכאורה ממש"כ הרבי ש"אם אפשר - בו ביום", מובן, שגם כאשר אפשר לשלוח לציון בו ביום, מ"מ יש לקיים את החלק הראשון של הדברים.
ואשרי הדור אשר הגדולים נשמעין לקטנים.




למגיב מס' 7,

לא זכית להבין כלל וכלל את דברי הרב קפלן. לידיעתך הוא חילק את הנושא לכמה גורמים, ואתה ערבת שני גורמים.
ד' בכסלו תשס"ו
9. שאלה גלויה למאמינים ב"חי וקיים":
מתוך התעניינות כנה ואמיתית: איך מסתדר עניין השאלה באגרות עם האמונה שהרבי חי וקיים בגשמיות? האם היתה תופעה כזו של שאלה באמצעות ספרים כאשר לכו"ע היה "חי וקיים"?

אינני חסיד במובן הפשוט והמלא של ההגדרה, ולכן מעניינת אותי העובדה שבעוד שטבעי היה לראות דווקא את מי שאינו חושב שעדיין "חי וקיים" - מוצא תחליף באמצעות ספרים וכד', ואלו שדוגלים באמונת "חי וקיים" שוללים זאת כי "לא מת". והנה להפתעתי אני מוצא שההיפך הגמור הוא הנכון: אותם הדוגלים באמונה שחי וקיים, הם המובילים הראשיים של שיטת האגרות. ותמהני.
ד' בכסלו תשס"ו
10. הגדרות ברורות
תיתי לי' לידידי הרמ"מ קפלן שהיטיב להציג את הדברים כהווייתם עם הנקודות החיוביות שבכל פרט, ועם שלילת ההגדרה הכללית של "לשאול את הרבי דרך האגרות".

נקודה נוספת למחשבה - ולאו דוקא בענין זה, אלא בענינים רבים הנוגעים להנהגה חסידית בזמננו - כיון שהמדובר בהרבה הנהגות הנובעות מ"הרגש חסידי", עלינו להזהר מאד בשנים:

א. הרגש הוא דבר שאמור לפעול על האדם בעצמו, ולא ח"ו דבר שיש לכפותו על אחרים.

ב. אין לבקר אחרים שאינם חשים את אותו הרגש, או שההרגש שלהם גורם להם לתנועה הפכית מהתנועה שההרגש גורם לי.

לעומת זאת קיימת בעיה נוספת של כאלו שיש להם הרגש חסידי, אך כיון שעיקר חינוכם וגידולם לא הי' ברוח החסידות כפי שמשתקפת בתורתו של הרבי (ובשני הקצוות), הרי שה"הרגש החסידי" (האמיתי) שלהם מביאם למעשים שאינם עולים בקנה אחד עם דרכו של הרבי. ולכאורה הגישה לטיפול בבעי' זו היא חינוכית, טיפול שורש יסודי בהנהגה חסידית בכל מוסדותינו.
ה' בכסלו תשס"ו
11. מצבך קשה ביותר
מבלי להיכנס בכלל לצדדים השונים של הדיון, ברור לחלוטין שכבר במשפט הפתיח הרב קפלן הכשיל את כל טענותיו וגרם לקורא להבין כי טענותיו אינם מונחות על-ידי הגיון כלשהו, אלא על-ידי חוסר-אהבה, בלשון המעטה. חבל. כאשר הוגי דעות מתבטאים כך זה מראה שהמצב האישי שלהם קשה מאוד.

הנה הציטוט: "הנוהג שהשתרש בשנים האחרונות בקרב קבוצות מסויימות – בהן גם אחדים מאנ"ש – לכתוב מכתב לרבי באמצעות הכנסתו לאחד מכרכי "אגרות קודש".

כבודו, היודע אתה מי הם אחדים מאנ"ש? כמה רבים הם עדיין אחדים??? ואם תאמר אינם אנ"ש - מן הראוי שלא תביא דעתך כלל.
ה' בכסלו תשס"ו
12. ל-11 מצבך עגום למדיי
אם אתה סבור שהעוברים בזדון על איסורי תורה ומכלים כל ימיהם בהכפשה איומה של רבנו זי"ע יכולים להיקרא אנ"ש.
ו' בכסלו תשס"ו
13. בעניינים של עבודה זרה אין מקום ללשון חלקלקה
לא "הרגש" ולא "חסידישקייט" יכולים ושאר מילים מכובסות יכולות לעמעם במשהו את חומרת הפולחן האלילי האיום שהתפתח סביב ... ספרי רבנו זי"ע.

אם היו אותם עובדי עבודה זרה נוהים אחר איזה גורו או בודהה - החרשתי, אבל לתלות את שיקוציהם וגילוליהם בקדוש והיקר לנו?!?

מה מקום יש לדברי חנופה ופופוליזם צרוף בנושא כאוב ומזעזע זה?!?
ו' בכסלו תשס"ו
14. Hashem's advocate on earth
I am surprised that Shturem printed such negative remarks as those of MM Kaplan, when hundreds of thousand s of Yirai Hashem have written and received answers from Igros and have followed them and were helped beyond their wildest dreams.
Those that go to the Ohel and read their pan there , hinei matov but to represent Amalek and cool off tens of thousands of Chasidim , for what purpose?
,
ח' בכסלו תשס"ו