ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
ציור: ר' זלמן קליינמן ע"ה
ציור: ר' זלמן קליינמן ע"ה
שנזכה כולנו ל"רייכקייט"

מעשה בחסיד ובנו והצצה למושג "רייכקייט" - הרהורים בעקבות ט"ו בשבט (הרב משה מרינובסקי, עלה במחשבה)
מעשה בחסיד אחד, מטובי התמימים תלמידי תומכי תמימים בליובאוויטש שהיה בעל חוש ציור ותיאור מפותח, בעל רגש ובעל עיניים בורקות ופקחיות. בזכות כל אלה, רבים נהנו להיות מרותקים לשיחו ושיגו בהתוועדויות חסידיות. גם מי שזה עתה באו בשערי החסידות וגם כאלה שעדיין לא באו בשעריה היו מתענגים ומתמוגגים למוצא פיו.

הוא עצמו, כמו עוד רבים וטובים, סבל 'במדינה ההיא' לא מעט רדיפות ויסורים בגלל יהדותו וחסידותו. לילות רבים, רבים מאד עברו עליו במקומות מסתור שונים ומשונים במקום לשוב הביתה ולא יום ולא יומיים סבל ממחסור בפת לחם, רחמנא ליצלן. וכמו עוד רבים וטובים מאחיו החסידים והתמימים, כל אלה לא יכלו לו אלא רק חישלו אותו ואימצו את רוחו ואת ליבו הרחב.

כעבור ימים ושנים הגיעה המשפחה לארצות הרווחה ובנו ראה חיל בעסקיו והגיעה לעשירות מופלגה ת"ל.

על אותו חסיד אומרים שפעם אחת, לאחר יותר מכוסית אחת של 'לחיים', כטוב ליבו, התבטא: אה, חסידות איז דאך אזוי רייך... און מיין זון איז אויכעט רייך...

אותו חסיד ידע היטב את הפסוק טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. הוא גם ידע היטב והוכיח זאת בכל הליכותיו שכל העולם הזה אינו אלא הבל הבלים לעומת טיפה אחת של 'הרגש' חסידי ראוי לשמו, אך דווקא משום כך, כאשר התעורר בו רצון לומר תודה לה' על כך שלאחר כל התלאה בימים ההם, בנו זכה לעשירות גדולה, הדימוי היחיד שמצא כדי לבטא "ריכקייט" היה... חסידות.

* * *
נזכרתי באימרה זו השבוע בט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, שכן באורו של הרבי, היום הזה הוא יום ה"רייכקייט" בעבודת השם של כל אחד ואחד.

הכוונה למבואר בשיחות ק' (ראה התוועדויות תשמ"ה ח"ב עמ' 1138 ובמקורות נוספים) כי ההבדל בין חיטה ושעורה לחמשת המינים האחרים מבין שבעת המינים הוא שבעוד החיטה והשעורה הם צרכים חיוניים והכרחיים, חמשת הפירות האחרים נועדו לשם תענוג. משמעות הדברים בעבודת השם היא שיהודי לא צריך להסתפק בביצוע מעשי של המוטל עליו אלא עליו ללמוד תורה, לקיים מצוות ואף לנהוג בעצמו "בכל דרכיך דעהו" מתוך התגייסות של כל כוחות הנפש, מתוך עונג.

הרבי מוסיף ומדגיש שהדברים אמורים גם למי שנמצא בתחילת העבודה, כמו למשל בתחילת היום, באמירת "מודה אני" מיד שניעור משנתו, שגם היא יכולה וצריכה להיות מתוך "תענוג הכי גדול".

לביאור הדברים יש ללמוד את השיחה במקורה לכל פרטיה, אבל נקודת העניין ברורה: יהודי עובד את ה' מתוך תחושה שהוא מתעסק עם "רייכקייט" וההכרה הזו סופה שתגרום חיות רבה, שמחה גדולה ואפילו עונג, עד לעונג שפועל על הגוף, כנאמר "שמועה טובה תדשן עצם" ומעורר עונג למעלה, כביכול, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" ומביא את העונג הגדול ביותר הלוא הוא המעבר מגלות לגאולה.

ויהי רצון שנזכה כולנו ל"רייכקייט" בכל המובנים.

ט"ז בשבט תשס"ו
הגב לכתבה

תגובות
1
1. מיהו?
האם הכוונה למשפיע ר' אברהם ע"ה?
י"ז בשבט תשס"ו