ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
אילוסטרציה
אילוסטרציה
חילון הקודש

בהשגח"פ נזדמנו ל"שטורעם" – מכתבו של הרב זיסלין בעניין "עיתונות חרדית" וכתבה בענין "עיתונאי חב"די" (הרב יהושע מונדשיין)
בהשגחתו הפרטית של הבורא ית' נזדמנו השבוע לאכסניה אחת – ל"שטורעם" – מכתבו של הרב שאול בער זיסלין ע"ה בענין "עיתונות חרדית", וכתבה בענין "עיתונאי חב"די".

מכתב זה, אף כי כשבעים שנה ימיו, אבל משפט אחד שבו מעורר אותנו למחשבה חסידית המשליכה גם על הכתבה ה"צעירה" שבשכנותו.

הרב זיסלין היה, במידה מסויימת, רבם של גדולי הרבנים והמשפיעים בני הדור הקודם, שהתחנכו אצלו בסניף "תומכי תמימים" אשר בשצעדרין (זכורני שהמשפיע הדגול הרה"ח ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה – שנמנה גם הוא עם תלמידיו – הרגיש חובה לעצמו לומר 'קדיש יתום' בשנת האבלות אחרי הרב זיסלין). שביבים מרעיונותיו והדרכותיו של "ר' שאול בער" המשיכו להתנוצץ מפי מושפעיו ותלמידיהם במשך שנים רבות, ומהם שהפכו ל"נכסי צאן ברזל" (אף כי יתכן ושמו של בעל השמועה נשתקע ברבות הימים).

בין ההדרכות ששמענו בשמו, היתה הקפדתו על התלמידים שהיו משתמשים לצרכי חולין, במונחים הלקוחים מתורת החסידות; כגון: "תמשיך" ("זיי ממשיך") לי את הספר שלידך, עשה לי "מקום פנוי" בשולחנך, ועוד כיוצא בהם.

מאותה סיבה היטב חרה לו על שבעיתון 'הצופה' הכתירו כתבה שעסקה בענייני פרות בכותרת "פרשת פרה", ועל כך ייסר את אוזנה של המערכת: "לא מדרך עתון חרדי להתלוצץ כך, לקרוא ענין כזה בשם שמשתמשים בו לדבר שבקדושה"! (כיום, כשתופעת הכותרות ה"הומוריסטיות" הפכה לדבר שבשיגרה, אזנינו ועינינו כבר ערלות מלהרגיש בגנותה).

מה היה אומר וכיצד היה מגיב למראה הכותרת: "עשרת הדברות לעיתונאי החב"די"... ערב שבת יתרו... מ'אנוכי' עד 'לא תחמוד'?...

אבל אנחנו כבר התרגלנו: "עשרת הדברות לעקרת הבית", "עשרת הדברות למתגייס", "עשרת הדברות למוסכניק", אז שיהיו גם "עשרת הדברות לעיתונאי החב"די"...

[זכורני שגם הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) שי' נדרש פעם לנושא זה, והדגים את החילון במטבע הלשון "קדושת השביתה"...]

* * *

עוד היה הרב זיסלין טוען, ששינוי העלול (התוצאה) לא יתקן את העילה (הגורם); יכול חסיד להעמיק בתפילתו ונפשו תתפרץ בניגון לבבי, אבל מי שיתחיל מהניגון – מהתוצאה – גם אם יתמיד בו, אינו הופך לחסיד מתפלל...

את רעיונו זה הדגים – כדרכו – במשל, מאותו כפרי שבא לעיר וראה שאנשיה שרויים בתענית מחמת עצירת גשמים ר"ל, הלך ויעץ להם עצה מנסיונו האישי: דרכו של עולם, שברדת הגשם תופסים חתולי הכפר מחסה מאחורי התנור; וזאת עצתו להם: יתפסו כמה חתולים, יניחום אחורי התנור, והגשם ירד...

מרעיון זה ניתן היה להסיק, לכאורה, שאם חילון הקודש – שהוא תוצאה – אינו מפריע לנו, איזו תועלת תצמח לנו באם נימנע משימושי לשון אלו? כלום הטיפול בסימפטום ירפא את שורש המחלה – קהות הרגשות – הפעילה ברקע?

אך לא היא! כבר לימדונו הקדמונים (והובאו דבריהם בתורת חב"ד) ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות": תינוקות של בית רבן אינם יודעים ואינם מבינים את קדושת שמו יתברך, אבל מתוך שהרגילום שלא לבטא ח"ו את שם ה' בדיבור של חול, נחקקת בנפשם ההכרה ששם זה קדוש הוא. כלומר: ההנהגה המעשית פועלת על התודעה.

מי שדברי תורה וקדושה יקרים לו, ממילא לא ישתמש בלשונותיהם לעשותם חול. וכך גם לאידך גיסא: מי שיקפיד בעקביות להימנע מחילון לשונות הקדושה, יקנה קנין בנפשו וברגשותיו לייקר את עצם התורה וכל אשר לה.

כ"א בשבט תשס"ו