ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
מימין הרב חיטריק. משמאל, כותב השורות, הרב מ"מ קפלן
מימין הרב חיטריק. משמאל, כותב השורות, הרב מ"מ קפלן
ליובאוויטש בפשיטות

הרב מנחם מענדל קפלן בדברים לזכרו של ה'עלטער-זיידע', הרה"ח ר' יהודה חיטריק ז"ל, במלאות שלושים לפטירתו (עלה במחשבה)

– לזכרו של עלטער-זיידע, הרה"ח ר' יהודה חיטריק ז"ל, לרגל שלושים לפטירתו

ליובאוויטש, כידוע, יש לה שפה משלה, שפה הכוללת מונחים רבים שאינם ניתנים לתרגום לשום שפה אחרת. הדבר אמור בעיקר במונחים השאובים מתורת החסידות, שהשפה הרגילה אינה נזקקת לאבחנות הדקות אך הנוקבות שבהם. שניים ממונחים אלו הם צמד הניגודים: "פשיטות" ו"ציור".

ודוק, "פשיטות" ולא "פשטות": ה"פשיטות" - שלא כ"פשטות" במובנה המקובל - כוללת בתוכה את כל דרכי ה"ציור" האפשריים, אך אינה מצטיירת בהם ואינה מוגדרת על-ידם, כאותו אור לבן הכולל את כל הצבעים אך הם אינם יוצרים בו "ציור" כלשהו.

ישיבת תומכי-תמימים שבליובאוויטש, שזכתה לחסות בצל כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע קרוב לעשרים שנה, הוציאה מתוכה מאות "ציורים" נפלאים: מהם למדנים חריפים ובקיאים, מהם משפיעים ומחנכים דגולים, מהם פוסקי הלכה מובהקים, מהם עובדי ה' בגופם ובנשמתם, מהם יראי-שמים ומדקדקים במצוות עד כדי הפלאה, מהם בעלי מסירות-נפש בפועל ממש, ומהם חסידים שהתקשרותם אל רבם היתה לשם דבר.

הצד השווה שבהם – שאור היקרות של ליובאוויטש האיר בהם והאיר דרכם, צחצח היטב את "ציורם", והציבם בדורנו טפחים אחדים מעל לקרקע כדוגמא חיה של "נרות להאיר"; כפנסי רחוב צבעוניים שהאור הלבן זורח דרכם בצבעים שונים, אך כולם יחד מאירים את הדרך.

מעלתו של עלטער-זיידע, הרה"ח ר' יהודה חיטריק ז"ל, אחרון תלמידי תומכי-תמימים שבליובאוויטש, היא בכך שהוא היה נטול כל "ציור" משלו. אין פירושו של דבר שלא היו בו רבות מהתכונות האמורות – הוא היה חסיד ועובד ה', ירא-שמים ומדקדק במצוות, משפיע ומחנך, איש-ספר ובעל-שמועה, מקושר ובעל מסירות-נפש – אבל דמותו לא נצטיירה ולא הוגדרה באף אחת מהן. הוא שיקף את ה"פשיטות" של ליובאוויטש כמות שהיא, כזכוכית שקופה שהאור העובר דרכה הוא אותו אור שנכנס אליה, ללא כל שינוי.

כל עולמו של עלטער-זיידע לא היה אלא ליובאוויטש ותומכי-תמימים, וכל שאר מעלותיו רק נבעו מכך. השנים הספורות שבהן זכה לחסות בצילא דמהימנותא בליובאוויטש – הן ולא דבר בלתן – היו לו למורות דרך לכל תשעים השנים שבאו לאחריהן, וכל זאת מתוך "פשיטות" מוחלטת, ללא כל "ציור" ו"בליטות". אם להשתמש שוב בביטוי השאול מתורת החסידות: אצלו היתה ליובאוויטש בפשיטות, וכל השאר – בהתחדשות.

כך ניתן להבין, בין השאר, את הדרך שבה חי עם הסיפורים ששמע וחווה בליובאוויטש (בפרט אלה ששמע מאת המשפיע הנערץ עליו ר' שמואל גרונם ז"ל), ואת הזיכרון והדיוק המירבי בכל פרטי הסיפורים ושמות האישים והמקומות. עבורו לא היו אלה סיפורים בעלמא, שניתן ללטשם ולייפותם קמעא לפי הצורך, אלא עצם מעצמיה של ליובאוויטש, שחובה לשמור עליה מכל משמר וחלילה לנגוע בה.

אופיינית היא הברכה שהעניק לרבנו זי"ע, לבקשתו, עם קבלת הנשיאות – שכל משאלותיהם של רבותינו נשיאינו יבואו לידי פועל על-ידי הרבי. הוא לא סבל מקשיי התקשרות שהיו נחלתם של רבים וטובים מבני גילו; אין לו אלא ליובאוויטש, ואם בליובאוויטש יש רבי הממשיך את שושלת רבותינו נשיאינו – מה מקום כאן לשאלה?

פעם אחת ויחידה ראיתי אותו, את עלטער-זיידע שתמיד היה נוח לבריות, כשהוא כועס: היה זה כשמישהו השמיע בפניו, כבדרך אגב, את הטענה (שהתבררה לימים כמבוססת) לפיה המשפיע ר' שמואל גרונם לא היה מקושר דיו לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע. למשמע הדברים הגיב בהכחשה נזעמת, ולא נרגע למשך דקות ארוכות. ליובאויטש, רוחה ומשפיעיה היו היסוד שעליו נבנה כל עולמו, והטחת "האשמות" כגון אלה היתה בעיניו כנסיון בלתי-נסבל לקעקע יסוד זה.

זכה עלטער-זיידע ורבים מצאצאיו מכהנים בקודש כשלוחי כ"ק אדמו"ר זי"ע ברחבי תבל, מאיסטנבול שבטורקיה ועד ויקטוריה שבקולומביה הבריטית, ומובילים את מהפכת הפצת המעיינות, המהפכה המבשרת את ביאת המשיח ואת קיום הייעוד "הקיצו ורננו שוכני עפר" והוא בתוכם.

ת.נ.צ.ב.ה.

י"ח באדר תשס"ו