ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
לשחזר את הזעקה

אותו לילה שררה רק תחושה אחת: זעזוע אין-קץ, יורד חדרי בטן, נוקב עד תהומות הנפש. (הרב מנחם מענדל קפלן, עלה במחשבה)

יום חמישי, כ"ז ניסן תנש"א, היה יום רגיל - ככל שיכול היה יום כלשהו להיות רגיל עבורנו, תלמידי ה"קבוצה" השוהים בחצרות הקודש. כבכל שני וחמישי נסע הרבי לאוהל, ועם שובו התפלל ברצף מנחה וערבית עם הציבור. גם השיחה שהתקיימה לאחר-מכן לא הסגירה את הצפוי. כדרכו בקודש דיבר הרבי במעלתו של יום ובמעלתה של שנה, וקישר את הדברים לגאולה האמיתית והשלימה.

ואז קרה הדבר. לקראת סיום השיחה - וכמעט ללא קשר לדברים שנאמרו קודם לכן - השמיע הרבי את הדברים הנוקבים שקיבלו מעתה את התואר "השיחה הידועה". הטון הרגוע שבו נאמרו הדברים היווה ניגוד משווע לתוכנם מרעיד-הלבבות.

מערכת ההגברה ב-770 השמיעה את השיחה שוב ושוב, אך באותו לילה לא עסק איש בלימוד עיוני של השיחה, בהתפלפלות בדיוקי סגנון כאלה או אחרים, או בדיון מעמיק במשמעותו המדוייקת של שילוב "אורות דתוהו" ב"כלים דתיקון". גם אלו שהמירו את "טוט אלץ וואס איר קענט" ב"טוט אלץ וואס איר ווילט" עדיין לא הופיעו כדי לבלבל את המוחות והלבבות.

אותו לילה שררה רק תחושה אחת: זעזוע אין-קץ, יורד חדרי בטן, נוקב עד תהומות הנפש. זעזוע שתורגם לתחושת דחיפות: היה ברור לכל שאי-אפשר, פשוט לא ייתכן, שיום המחרת יהיה דומה ליום שעבר. משהו חייב להיעשות, גם אם איש לא ידע לומר מה ואיך.

דומה שמעולם קודם לכן לא נשמעה זעקת "עד מתי" רמה מהזעקה האילמת שפרצה אותו ערב מאלפי לבבות נסערים. מעולם לא היו חסידים "אינגאנצן צוטרייסלט" כפי שהיו באותו לילה, מתהלכים הלוך ושוב לארכו של 770 ואינם מוצאים מנוח לנפשם.

ומכאן נובעת התהייה המייאשת: אם אותה זעקה אילמת, אותה טלטלה שעבר ליבו של כל חסיד באותו אור לכ"ח ניסן, לא היה בה כדי להשיג את המטרה - מה נאמר אנו, המשקיפים על אותו לילה ממרחק חמש-עשרה שנה, ובמקרה הטוב מצליחים לעורר בזכרוננו הד עמום לאותו זעזוע? מאין נשאב אנו את הכוחות הנחוצים לאותה זעקת "עד מתי" הנחוצה כדי לפרוץ אחת ולתמיד את חומות הגלות?

אלא שהיא הנותנת.

אותה זעקת "עד מתי", אותם לבבות שבורים ונרעשים של אור לכ"ח ניסן תנש"א - אינם אלא "מפני הציווי". הרבי הוא שזעזע את לבנו וטלטל את רוחנו; הוא שחיבר אותנו אליו - "ציווי" מלשון צוותא וחיבור - כך שנחוש מעט מזעיר משברון-הלב שבו נתון הרבי מחמת כל רגע ורגע שעדיין לא באה הגאולה. לא אנו זעקנו, אלא הרבי זעק דרכנו; לא לבנו זועזע, אלא שברון לבו הקדוש של הרבי הוא שהשתקף בו בצורה חיוורת.

לעומת זאת, אם יעלה בידינו, לאחר חמש-עשרה שנה מדברי-קודש אלו, ולאחר למעלה מעשור שלא זכינו לנוכחותו הגשמית של רבנו זי"ע, לעורר בלבנו הקהה תחושה מעין זו, עמומה ככל שתהיה - כולי האי ואולי ייחשב לנו הדבר כ"קב שלו", כעבודה בכח עצמנו שאינה "מפני הציווי", ולכן בכוחה להשיג את המטרה - "להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש".

כ"ז בניסן תשס"ו
הגב לכתבה

תגובות
1
1. מאמר מאלף!
כ"ח בניסן תשס"ו