ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
הגיע מכתב מהרבי...

"מה אומר מבחינתך סניף הדואר המקומי? - לפני הכל, מקום דרכו שולחים ומקבלים מכתבים מהרבי". לקראת ג' תמוז (הרב משה מרינובסקי)


השעה היתה שעת צהרים של בין אביב לקייץ. עוד לא עיצומו של הקייץ אבל יום חם בהחלט. שעה מאותן שעות שבהן כפר חב"ד אכן נראה כפר, למרות שבלא מעט שעות אחרות הוא סואן כאחת הערים הגדולות. שקט. החנויות הספורות שב'מרכז' נעולות ואלמלא העובדה שמעון היום לילדים רכים מסיים את פעולתו בשעה שלוש ושלושים אחה"צ והדבר יוצר תנועה מסוימת של כלי רכב והולכי רגל, אפשר לחשוב שהעולם כולו לוקח פסק זמן. אולי תופס תנומה.

שונים היו פני הדברים באותו יום. בלב ליבו של הכפר התייצבה משאית ענק ועליה מנוף גדול. מכוניות משא ומנופים אינם מחזה נדיר בכפר המצוי מזה זמן בתנופת הבניה בשכונת לוי יצחק ובכל זאת המשאית הזו והמנוף שעליה עוררו תשומת לב מיוחדת. לא משום מידותיהם הבלתי מצויות כאן יום יום אלא בעיקר בגלל המטרה שלשמה הובאו אל הכפר.

המנוף נועד 'להרים' ממקומו את ביתן הדואר המקומי ולהציב במקומו מבנה גדול ורחב יותר, לרווחת התושבים שמספרם הולך וגדל ב"ה והביתן הנוכחי קטן מכדי להעניק להם את השרות המבוקש.

המבצע הוכתר בהצלחה ובקרוב ייהנו תושבי הכפר והבאים בשעריו משרות משופר בסניף הדואר. כל הכבוד לכל מי שעשה למען ההתפתחות הזו.

אלא שבכפר חב"ד, כמו בכפר חב"ד, לא מדובר בנושא טכני גרידא. מאחר שהדבר היה בעיצומם של ימי ההכנה לג' תמוז, כאשר הקריאה 'היו נכונים ליום השלישי' ממלאת את המוחות ואת הלבבות וביחד עם הזעקה הגדולה של 'אוי רבי' יוצרת מערבולת של מחשבות ורגשות – מחשבותיו של ההלך הובילו אותו מיד למחוזות אחרים.

אילו היה נעמד לצד עדת הסקרנים שהקיפה את המשאית ואת המנוף הענק, יתכן שהיה שומע מפיהם דברים שעלו בזיכרונם למראה החלפת הביתן הישן בחדש. אולי מישהו מהעומדים סיפר על מכתב מרגש שקיבל אי פעם. אולי מישהו אחר העלה עוד רעיון מקורי לשיפור השירות לרווחת התושבים ואולי מישהו נוסף ניצל את הצפייה הממושכת במנוף הענק על מנת ללמד עומק נוסף במשל המנוף (ה"ליווער") שמובא כמה וכמה פעמים בתורת החסידות, המשל המפיק לקחים מכך שכדי להרים אל על דבר גדול וכבד יש לתפוס בו דווקא בתחתיתו ולא בחלקו העליון.

כיוון שעיתותיו אינן בידו, עזב ההלך את המקום במהירות וכאמור, הרהוריו לקחו אותו כמה עשרות שנים אחורה. הוא נזכר איך באותם ימים אורו הגדול של הרבי זרח בעוצמה כה אדירה על פני כל הארץ, שלא לדבר על כפר חב"ד, וכל החיים נסבו סביב הרבי. הסיסמה 'לחיות עם הרבי' לא היתה כל כך מוכרת אבל למעשה כל החיים התנהלו סביב הרבי. ועוד איך.

וכשאומרים כל החיים, זה כולל כמובן את סניף הדואר. כזכור, בימים ההם משלוח וקבלת מכתבים באמצעות הדואר היו אמצעי התקשורת הכמעט בלעדי. לא היו מכונות פקסימילה, בוודאי שלא היה דואר אלקטרוני ולא היה אינטרנט וגם שיחת טלפון מעבר לים היתה עסק יקר ומסובך.

ובכן, כתבו מכתבים. והכוונה, לכל לראש, למכתבים אל הרבי וממנו. אין ספק כי לאורך השנים, מאז נוסד הדואר בכפר חב"ד, היה זה סניף הדואר שזכה לקבל ולשלוח מספר עצום של מכתבים מהרבי ואליו למוסדות וליחידים.

כל מכתב אל הרבי נכתב ברוב רגש, ברצינות ובחרדת קודש. וכל מכתב מהרבי נתקבל בהתרגשות ובהתלהבות. לא אחת שימשה העובדה הזו כסיבה לקיומה של התוועדות חסידית במהלכה למדו כל אות וכל תג במכתב ואמרו "לחיים" על עצם הזכות הנפלאה.

מבלי משים, הוא נזכר גם בחוויה אישית, במכתב הראשון שהוא עצמו זכה לקבל מהרבי.

הוא הגיע למצוות בחודש כסלו. בשלהי תשרי, מיד כאשר ראשוני האורחים שנסעו לרבי לחודש השביעי (שכל החיים התנהלו סביב הרבי כבר אמרנו) החלו לשוב ארצה, הושיבו אביו יום אחד ליד שולחן כתיבה ובישר לו: היום תכתוב לרבי 'פדיון' לקראת הבר-מצוה.

האב הכין את הנוסח על גבי דף נייר גדול ולבן, והילד העתיק אותו על-גבי איגרת אויר, אותו נייר דק בגוון ירקרק שעליו כתבו מכתבים לחו"ל. לאחר ששתיים או שלוש איגרות הוסטו הצידה כי האב או הבן לא אהבו את התוצאה הסופית והנזק הקטן הצטרף להוצאות הבר-מצוה – הפעם השלישית או הרביעית השביעה רצון ובהתרגשות גדולה הובלה האגרת לתיבת הדואר.

חלפו בסך הכל שבועיים-שלושה ויום אחד הילד שכבר היה תלמיד בכתה ח' שמע מחבריו שהוא מבוקש על-ידי... המורה של כיתה א'.

על מה ולמה? 

ובכן, במשך שנים רבות לא היו בדואר של כפר חב"ד תיבות- דואר פרטיות ואת המכתבים נשא אל פתח הבית דוור, כפי שזה נהוג גם היום בהרבה ערים ועיירות בעולם.

באותם ימים התחלקה מלאכת הדוורות של הכפר הלא גדול בין שני יהודים יקרים. שניהם עשו את שעות הבוקר כמלמדים בתלמוד-תורה. כמאז ומעולם, המלמדות שהיא מלאכת שמים ועבודת הקודש, הצריכה את מי שמחזיק בה למצוא לעצמו הכנסה נוספת. וכך עשו גם השניים, הרה"ח ר' זאב קסלמן והרה"ח ר' אברהם רויטבלט. בבוקר עמלו להחדיר בלבבות הצעירים תורה ויראת-שמים חסידית ואחר הצהריים סבבו בין בתים וחצרות והביאו מכתבים לתעודתם.

כדי לחסוך זמן ולא לצעוד בקור או בחום יתר על המידה הנדרשת, היו המלמדים-הדוורים מכינים לעצמם את התיק ובו תכולת הדואר היומי, עם בוקר, בטרם יחלו את עבודת יומם בתלמוד-תורה כך שעם סיום הלימודים יכלו לצאת מיד לחלוקת הדואר.

כנראה שאיגרת האוויר מארה"ב, בגוון התכלת המוכר, צדתה את עינו של ר' וועלעל קסלמן מיד עם שחר. כזכור, שמו של הרבי והכתובת של 770 היו מודפסות בצידה השמאלי העליון של איגרת האויר ור' וועלוול ראה מיד שלפניו איגרת-קודש מהרבי. כשהבחין בשם הנמען, עשה מעשה חינוכי ממדרגה ראשונה, ובמקום להניח את המכתב בבית המשפחה, מעשה שגרה של יום יום, המתין עד ההפסקה הראשונה. כשזו הגיעה, שלח לקרוא לנער לשיחה אישית. השיחה התנהלה בחצר התלמוד-תורה והיתה קצרה. גם המורה של כיתה א' וגם הילד מכתה ח' היו צריכים לשוב כעבור מספר דקות כל אחד לכתתו, אבל ר' וועלוול הצליח בדקות ספורות ובמילים ספורות להעביר את המסר שקבלת מכתב מהרבי היא מאורע גדול וחשוב. הוא פתח בשאלות סתמיות כמו מתי תחול הבר-מצוה; האם כבר כתבת לרבי ובקשת ברכה וכד', ואחר כך אמר כמה מילים על הזכות הגדולה, הוסיף איחולים משלו ומסר את המכתב לידי הילד ברוב חשיבות, עם לחיצת יד בתוספת צביטה בלחי, לשם חיבה. מובן שאיגרת הברכה של הרבי הפכה למוקד ארועי הכניסה למצוות. מכתב אישי פרטי מהרבי לילד... עוד גילוי-אור שכיום, כאשר זועקים אוי-רבי והגעגועים צורבים את הנפש מתכוונים גם אליו...

ערב ג' תמוז רבים שואלים את עצמם ואת חבריהם מה אומר בשבילך ג' תמוז. השאלה גדולה. אולי כבדה מנשוא. אבל ברור שללא מעט יהודים בכפר חב"ד ובמקומות אחרים בעולם יש תשובה חד-שמעית לשאלה מה אומר מבחינתך סניף הדואר המקומי, העירוני או השכונתי?

"לפני ואחרי כל דבר אחר", הם יאמרו ללא היסוס, "דואר הוא המקום שדרכו שולחים ומקבלים מכתבים מהרבי...".   

כ"ח בסיון תשס"ו
 
 
פתיחת סניף הדואר בכפר חב"ד. משמאל: הרה"ח ר' פיניע אלטהויז ע"ה
פתיחת סניף הדואר בכפר חב"ד. משמאל: הרה"ח ר' פיניע אלטהויז ע"ה
 
הגב לכתבה

תגובות
2
1. אוי רבי
ישר כח ר' משה על כתיבתך מהלב שנכנסה אל הלב. מי יתן ונזכה כבר לחדש ימינו כקדם.
כ"ט בסיון תשס"ו
2. וואוו
הצלחת לרגש אותי
כ"ט בסיון תשס"ו