ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
ערב שבת באהל
ערב שבת באהל צילום: מאיר דהן ושעיה כץ
יממה של צמא

"יש כאן צמא משווע. השתוקקות עזה. גם בתום השבת, הצימאון אינו מוצא רוויה" • בנימין ליפקין במאמר מיוחד על שבת ב'אהל' (עלה במחשבה)


קור גדול מקדם את פני הבאים בשערי ה'שלאש', עם הופעת צללי חמה בשמי בית החיים.

הקור הזה, נפלט ומנשב מצינורות ענק, המשתלשלים לכל אורך ארבעת חלקי ה'שלאש' שמעתה, עם כניסת השבת, עשויים ללבוש ולהחליף צורה, לסירוגין. ממוקד של תפילות למרכז הומה של סעודות והתוועדויות. שוב להמייה של מניינים ותפילות וחוזר חלילה לקבוצות-קבוצות של התוועדויות.

יממה רצופה של אש תמיד. אש בוערת, מתלהטת, נוסקת לגבהים. אש יוקדת של צמא משווע לגילוי אור, שאינו עולה בקנה אחד עם זרם הקור שאין לו מעצור.

שתי 'תנועות' שמתמזגות

אלפיים איש חווים יחד את השבת המופלאה הזו. שתי 'תנועות' כלליות כמו חוצות את הקהל הרב הגודש את השולחנות הארוכים. בשעות הראשונות ניתן להבחין בהן די בבירור. אין צורך בשיחות מעמיקות. די במבט בפני היושבים.

רבים הם הרואים בעצם השהות כאן לשבת כולה 'לכתחילה' של ממש. זה המקום, זועקת ההכרה מכל ישותם. אין מקום הולם יותר לתפילה, להתוועדות, לשהייה רצופה, בשבת הסמוכה לג' תמוז מד' אמותיו של הרבי.

מנגד, לא מעטים מסגירים בהליכותיהם ובמבע פניהם המהוסס משהו, באותן שעות ראשונות, סוג של השלמה עם ברירת מחדל. רוצים היינו להיות השבת ב-'770', אומרות עיניהם התוהות, אבל מפני חטאינו גלינו מארצנו. שכינתא בגלותא. ומשגלתה שכינה, מצאה לה משכן דווקא במקום הזה.

ככל שנוקפות השעות, החיץ שבין שתי התנועות הולך ומיטשטש. בשעות הקטנות של הלילה, הוא נעלם כלא היה. האווירה המנשבת ב'שלאש' על חלקיו מולידה את ההכרה בקרב כל אחד ממאות החסידים. מה נורא המקום הזה. אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים. זה המקום ואין בלתו.

רק כאן, רק המקום הזה, על כל השגב הקדוש הגלום בו. רק המקום הזה, המנותק לחלוטין מכל הוויה נורמלית של יישוב. באין כל אפשרות ריאלית לפרוש למנוחה, אפילו לא ל'קפיצה' קלה, לבית של חבר, לישיבה, אף לא לפסיעה על שפת הרחוב או השדירה. רק כאן ניתן ואף ראוי להישאב לשבת שכל כולה ספוגה בעוצמה שאין לה שיעור.

הלא אתה תשוב

לו התבקשת להצביע על התנועה הכי נצפית במהלך השבת כולה, תנועת הגוף שלא פסחה על איש מקרב אלפיים השוהים בד' אמותיו של הרבי - יכולת להצביע על תנועה אחת. היא מוצאת לה שלל ביטויים אך מכנה משותף אחד לה.

זה מתכופף ממקום עומדו כשכל מחצית גופו העליון רכונה לעבר השולחן. הלה מטה את כל ראשו בתנועה סיבובית חדה, כשאוזנו כמו צמודה, קרוב ככל שניתן, לפי המדבר, המתוועד. זה לא מתיק את עיניו מהמתוועד, בעוד הלה נטוע על מקום ישיבתו שעות רצופות, לשמוע, לספוג, לקלוט.

יש כאן צמא משווע. השתוקקות עזה. גם בתום השבת, הצימאון הנורא אינו מוצא לו רוויה, אך הוא מחלחל את תוככי פנימיות הנשמה, קונה לו שביתה ומחולל זעזוע.

וואו האלט מען? היכן בדיוק 'אוחזים' כעת? כמו זועק הביקוש הגדול הזה מתנועות ההמון, צעירים וזקנים כאחד. רצוננו לראות את מלכנו, אבינו רוענו, משיבה כנגדו אותה כמיהה שהיא עתה מוחשית מתמיד עד כי ברגעים מסוימים ניתן למשש אותה בידיים.

כך זה נראה, בעיצומו של יום, באחד משולחנות ההתוועדויות הרבות המתקיימות בו-זמנית על פני ה'שלאש'. סביב השולחן הגדול יושבים צפופים עשרות 'תמימים' ואברכים. במוקד ישובים שני חתנים שזו להם התוועדות ה'אויפרוף' שלהם, כטוב ליבם ב'משקה'. העיניים נשואות לאחד ממוקדי השולחן.

ברגע הנתון הזה, כשוך שירת ניגון, מבקש ר' יוסף יצחק חיטריק המתרומם על רגליו להשמיע את אשר על לבו. ר' חיים וולף, היושב מולו בקו אלכסוני, דבק עוד בשיר שזה עתה הופסק. "הלא אתה תשוב, אוי אוי אוי תשוב, תחיינו, ועמך ישמחו בך", הוא שר, צווח, בקול צרוד, כשכל כולו מתייפח בבכי. הרב חיטריק מבקש להסותו בקריאה של חיבה, "חיים, אני רוצה לומר לך משהו", אבל הוא בשלו, בבכי מתייפח, כילד קטן, "בשמחת תורה תשמ"ו, עמדתי מול הרבי ושרתי את השיר הזה". בשלב זה גם קולו הרם והנישא של ר' יענקל'ה גולשמיד, הנותן את הטון, נשבר לרסיסים. אף הוא פורץ בבכי ומצטרף באחת לשירה שהופכת לשאגה. "אה אה, אה אה, הלא אתה ת—שוב, או או אוי תשוב תחיינו, ועמך ישמחו בך". ידו של הרב חיטריק האוחזת בכוס המשקה ומונפת קדימה מורדת באחת אל השולחן. קולו הקורא "חיים, חיים", משתנק באחת והוא אף הוא מתייפח, מיילל בבכי. הוא מתיישב ומצטרף באחת לבכי המתפרץ. ברגע זה גם ר' אליהו לנדא היושב בצד וכמעט שאינו מוציא הגה מפיו, למעט הערות אופייניות פה ושם, אוחז בשתי ידיו בזקנו בעוד עיניו עצומות. הוא לא בוכה אך מפיו יוצאות קריאות גרוניות עמוקות: "אוי אוי" - - -

לשירת הכיסופים שמשתלטת עתה על השולחן, ומתמזגת עם הבכי הבלתי נשלט, מתעלים עתה את עצמם כל אותם דיבורים רמים שקדמו לשירה הזו. שאלת המחץ, "איך מעבירים את אותה אהבה שלנו לרבי אל הילדים והתלמידים שלנו שלא זכו לראות", מקיפה עתה את כל כוחות הנפש.

צמאה לך נפשי, זועקים כעת כולם, גם אם במילים מגוונות. ומבט חטוף בפני כל המוקדים האחרים של ההתוועדויות מגלה כי זוהי הזעקה הבוקעת עתה מפי כולם.

תמונות מפלנטה אחרת

"פלנטה", לוחש לאוזניי בשלב כלשהו במהלך השבת, ר' זושא וולף, בניסיון מוצלח להגדיר במילים את מה שמתרחש כאן.

ויש בו, בכוכב הלכת שאליו כביכול העתיקו עצמם אלפיים חסידים, רצף ארוך ורבגוני של תמונות שיכולות להיות מונצחות אך ורק בפלנטה כזו.

כזה הוא המרתון הבלתי נתפס בו נתון ר' זלמן גופין מאז כניסת השבת. לאחר שהתוועד על פני לילה שלם, עד אחרי השעה שש וחצי לפנות בוקר, הוא נראה בשבע בבוקר, לאחר הפסקה קלה של שתיית קפה וטעימת מזונות, כשהוא מוסר שיעור מאלף בפני קבוצת צמאים במאמר 'מצה זו' תשמ"ט. השיעור היוצא מפיו, בבהירות הנפלאה המיוחסת לו, אינו מסגיר את העובדה שהוא מתרחש לאחר לילה תמים של התוועדות רוויית 'משקה'. עם תום השיעור וההכנה הראויה, הוא נכון לתפילה בעבודה, שמיד לאחריה, אי שם, בשעות אחר הצהרים, הוא יושב להתוועדות סוחפת הנמשכת עד שקיעת החמה ועד בכלל.

תמונה נוספת מספקת את המפגש הבלתי שגרתי לאבות-טיפוס חסידיים, שונים מגוונים, שהזדמנו לפונדק אחד. זה קורה בעת קריאת התורה המאיימת להתפצל לשתי קריאות. 'קורח' ו'חוקת'.

ברגע זה נפגשים גביני עיניו הקמות של ר' אליהו לנדא המזהיר מפני "לא תתגודדו" מול בת השחוק המתפשטת על פניו של ר' בערל שם-טוב למראה הישראלים הנדרשים לסוג כזה של התמודדות, תוך כדי שהייתם "בד' אמות"...

כי רק המקום הזה יכול לספק התכנסות אחת צפופה של הסולידיות של ר' מאיר לרר או ר' גרשון בורקיס עם הרציונליות של ר' חיים יענקל ליבוביץ' או ר' חצק'ל סופר. הציניות של ר' זלמן וולף או ר' מענדי קפלן עם ה'שפיצקייט' של ר' וולוול סלווין או ר' עובדיה גולדמן. ה'ממלכתיות' של ר' זאב כץ או ר' משה קוטלרסקי עם 'היציאה מהכלים' של ר' שמואל כץ או ר' כתריאל שם-טוב.

בשבת הזאת נופלות המחיצות ואין מקום לתארים או לגינוני כבוד. רבנים נודעים, שלוחים ידועי שם, עסקנים נמרצים ונגידים מפורסמים. כולם מתחככים זה בזה.

לא רעב ללחם

שפע אדיר של מזון, נעדר כל פרופורציות, גודש את השבת לכל אורכה. כמויות אדירות של בשר ודגים וכל מטעמים, לרבות שתייה ושלל פירות, ומעל לכול - 'משקה' בלי גבול.

השפע הזה מתנגש עם צורך גשמי אחר. האפיקים הרבים, הפרוביזוריים, של צורות התנומה המזדמנות, לטובת השעות המעטות המוקדשות לכך, אם בכלל. 'טנקים' מאובזרים מאויישים ב'מסודרים' מול מיטות, מתחלפות ב'משמרות', בשורה של דירות ומרתפים. מזרנים ושקי שינה באולם ענק ומרוחק מול רגבי אדמה ופיסות דשא בפאתי בית החיים. בתווך, מאות מושבי מכוניות שבעליהן ניתקו את החשמל שלהן בטרם השבת, ובשעת בוקר נראים בחורים ואברכים תופסים בהן שינה חטופה.

הנה ימים באים, מנבא הנביא. לא רעב ללחם ולא צמא למים - ואנן נענה אבתריה, ולא עייף לשינה - כי אם לשמוע את דברי ה'.

השירה האדירה של "טייערע ברידער", הנפתחת בסנונית של לחש, עם תום ה'הבדלה', ועד מהרה סוחפת את כולם לריקוד גדול, מזניקה את צימאון הנפש, לתנועת 'עד מתי' שכמו מתפרצת במלוא העוז. "אז דער אויבערשטער וועט געבן, געזונט און לעבן, וועל מיר פארן צום רבי'ן, וועלן מיר זיך ווייטער זעהן", שרים הפיות והבקשה אחת היא.

תריסר שנים תמימות לאחר אותו יום מר ונמהר, שרים, מתחננים, רוקדים ותובעים, 'תמימים', חסידים ואנשי מעשה: דבקה לשוננו לחכנו מהצימאון הנורא. לא רעבים אנו ללחם, לא צמאים למים, אף לא עייפים לשינה. רצוננו לראות את מלכנו. רוצים ומשתוקקים אנו לראות ולשמוע את דברי ה'.

ח' בתמוז תשס"ו
הגב לכתבה

תגובות
15
1. סופר הגאולה
אוי ר' בנימין, העט לכל עת.
תפילתי שכשם שקיבלת שכר על תיאור ימי האפילה, כך תזכה להיות הסופר הרשמי שיתאר את ההתגלות.
מי יתן!
ח' בתמוז תשס"ו
2. מדהים

מאמר נפלא ומרגש

ח' בתמוז תשס"ו
3. That was beautiful!
Host gut gemacht! You have great way with words... Very inspiring, very moving; it's an article Vos MONT more Hiskashrus and responsibility to the next generation. Yasher Koach!
A Shliach.
ח' בתמוז תשס"ו
4. לא כל הרגש צריך להדפיס
כל כך מרגש שלרגע שכחתי שלפסוקים שהושרו שם יש פירושים נוספים. למשל ש"הלא אתה תשוב תחיינו" הכוונה היא שהקדוש ברוך הוא ישוב להחיותנו. או למשל ש"צמאה לך נפשי" הכוונה היא צמאון לא-לוקות מופשטת דוקא. ולא לעצמות ומהות מלובשת בגוף גשמי.
ולחשוב על כך שהדברים הושרו בהקשר שהושרו ותועדו בהקשר שתועדו בידי מי שאמונים על האשמת אחרים במשיחיות ובאלוקיסטיות.
ח' בתמוז תשס"ו
5. וואו!!
מזמן לא קראתי כזה מאמר מרתק, מהוקצע ובעיקר מרגש.

תודה רבה.
ח' בתמוז תשס"ו
6. דמעות
זה קורה לי כל פעם מחדש, עיני יורדה דמעה, כשאני קוראת מילים מרגשות אלו.

ח' בתמוז תשס"ו
7. רגע לא הבנתי
מה הרב לנדא עשה בג' תמוז הראשון .ומה אחיו הרב אליהו אמר השנה באהל .ומה הרב גולדשמיד אמר .וליד מי עמד הכותב בג' תמוז נ''ד . הרב הבלין ומי השני...
ח' בתמוז תשס"ו
8. עם כל הכבוד
זה נראה לי ניסיון שיווקי לא מוצלח של שבת שאמורה להיות פנימית ללא כתבות כלל!!!!
ט' בתמוז תשס"ו
9. תגובה ל-7
השני זה הרב (=כן כך במקור) חיים יענקל ליבוביץ
ט' בתמוז תשס"ו
10. ל 7
עזוב
אחרי זה הוא יגיד שמתקיפים אותו כמו שהתקיפו כביכול כשיצא הספר חשבונו
ט' בתמוז תשס"ו
11. בנימין - למה?
כמי שמנסה נואשות לרפא את תחושת הכאוס שפצעה אותי בגלל שלא הצלחתי להגיע ולהיות שם -

למה אתה חייב לעשות לי את זה? דהיינו לתאר בצבעים כה חיים את החוויה הרוחנית-חסידית המדהימה שהפסדתי, את המעת-לעת שרק בה ניתן לשאוב חיות של געגוע אמיתי וטהור, של תקווה ודביקות.
ומאידך, יש תקווה, יש חסידים, יש ליובאוויטש - ויש עתיד!
י' בתמוז תשס"ו
12. מה הפירוש?
מה זה??
"..האפיקים הרבים, הפרוביזוריים, של צורות התנומה המזדמנות.."
מה פי' המילה?
י"א בתמוז תשס"ו
13. מרגש ומצמרר
כל מילה נוספת על מאמר מיותרת.
חבל שמגיב 4 הביט על המאמר כאל טור עורך 'בקהילה'...!

בנימין, אתה ממש חזק!
י"ג בתמוז תשס"ו
14. הלוואי והייתי שם
י"ח באלול תשס"ו
15. למה כל משך הקריאה מנטרה טורדנית אינה מרפה משולי תודעתי אומן,,אומן ,,,אומן,,
ט"ו בכסלו תשס"ח