ב"ה ערב ש"ק, ו' סיון תשפ" | 29.05.20
ראש השנה לגעגועים

ז' חשוון הוא יום של געגועים לשעה 3:15. דלת גן עדן נפתחת והרבי נראה. הסידור בידו הימנית, מחלק מטבעות צדקה לילדים. אחר ישלשל הרבי מטבע בחריץ התחתון, ירים ידו ויגע במזוזה של דלת, יניח סידורו על השולחן, יחגור את אבנטו והחזן יקרא "אשרי יושבי ביתך"... ממש כך, "אשרי יושבי ביתך". וכי יש מי שמאושר יותר מהם?... (א.ב חרמש, עלה במחשבה)

ז' חשוון. העולים לרגל שבו איש אל תחת גפנו ואל תחת תאנתו, הם עומדים בפני ימים אפורים, ימי המעשה.

זה לא מכבר היו הם בבית המקדש, ראו את הכהן הגדול בעבודתו, הרבי קיבל מידם פ"נ ואיחל להם "כתיבה וחתימה טובה", שמעו וראו את הרבי תוקע בשופר, קיבלו 'לעקאח' מידו הקדושה של הרבי בצירוף ברכת "לשנה טובה ומתוקה", מארש נפוליון, פארבריינגען, וא"ו תשרי, י"ג תשרי, סוכות, שיחות בכל לילה, הקפות בשמיני עצרת ושמחת תורה, כוס של ברכה, יחידות כללית או פרטית, דולרים – בבחינת 'עולמך תראה בחייך' –

והם כבר מתגעגעים. רוצים שוב להיות, לראות, לשמוע. "שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו"...

האורחים, אנ"ש והתמימים שהיו נוסעים לתשרי, ז' חשוון היה עבורם יום שבו החלו הגעגועים לרבי, געגועים שנמשכו לאורך השנה, עד לתשרי הבא, עד לנסיעה הבאה.

אבל אלו הם געגועים לחודש תשרי. געגועים לאווירת הימים נוראים אצל הרבי, לימי זמן שמחתינו עם הרבי. אלו געגועים למאורעות מיוחדים. או כפי שזה נקרא בלקסיקון החב"די – "גילויים"...

אולי במילים אחרות, אלו געגועים לימים שהם, היו אצל הרבי, לחוויות הנעלות שהם חוו אצל הרבי, אלו געגועים לתקופה שהסתיימה זה עתה, ותשוב בשנית בשנה הבאה, בתשרי הבא. אבל כעת - היא איננה.

אחרים, אלו שזכו לשהות יותר במחיצת הרבי, ולא רק בחודש תשרי, אלו שזכו לשהות שנה, ועוד שנה, ועוד שנה, עבורם ז' חשוון זה יום של געגועים, אבל געגועים ליום-יום אצל הרבי.

ז' חשוון סימל את החזרה לשגרה עם הרבי, עד כמה שניתן להגדיר שגרה, אחרי סערת ימי חודש תשרי.

מז' חשוון ממשיכים את החיים התמידיים עם הרבי. שחרית, מנחה וערבית. הרבי נוסע למקווה, הרבי חוזר מהמקווה, הרבי נוסע לאוהל, חוזר מהאוהל, הרבי מחלק מטבעות צדקה לילדים בדרכו למנחה בזאל הקטן, הרבי יוצא ביום שישי אחר הצהריים לבנין הספריה, הרבי יוצא בליל שבת לספריה. הרבי שוחח עם יהודי פלוני בהגיעו מביתו, הרבי איחל "פארט געזונטערהייט מ'זאל הערן בשורות טובות" בדרכו חזרה מהתפלה לנוסעים העומדים ליד המעלית.

לא "גילויים". ולא הקפות. אלא חיי היום-יום עם הרבי. חיים עם הרבי.

ז' חשוון עבור מי ששהה אצל הרבי משך זמן ארוך, הוא מסמל יום של געגועים לרבי. לא געגועים ל"גילויים", לא להקפות, לא למארש ואפילו לא ל"שאיבת מים שלנו" או לתהלוכת ל"ג בעומר. אלא געגועים לרבי. ל"עצם".

*

בשיחת שבת פרשת נח (ו' מרחשוון) תשמ"ז, אומר הרבי:

"ישנם אמנם כאלו שכבר חזרו לבתיהם, ולפלא שמיהרו לעזוב את ד' אמותיו של נשיא דורנו...  אבל ביחד עם זה ישנם כמה וכמה שנשארו בד' אמותיו של נשיא דורנו עד לששה במרחשון שבו מסתיים הענין דעלי' לרגל.

... "ולא עוד, אלא אצל אלו הנמצאים כאן, הרי לאחרי שמח"ת ניתוסף עילוי גדול יותר – דמכיון שזמן זה הוא בהמשך לשמחה וסעודה דשמע"צ ושמח"ת, נמצא, שלא זו בלבד שיש להם את העצם ממש כבשמח"ת (לא רק ה"שיריים" דשמח"ת כמו אצל אלו שכבר נסעו מכאן), אלא עוד זאת, שניתוסף בזה באופן נעלה יותר, כבכל עניני קדושה שבהם ישנו הציווי ד"מעלין בקודש"..."

*

אני חושב שזו היתה התחושה של אבא שלי שיחי', יהודי בעל רגש וחוש חסידי טהור, שהיה נוהג להגיע בכל שנה לרבי לקראת "שבת בראשית". לא ראו אותו אצל הרבי בתקיעות ולא בשמחת תורה. הוא היה מגיע ל"שבת בראשית". כאשר המטוסים היו עושים דרכם מזרחה, מניו יורק לתל-אביב, היה הוא עושה את דרכו מערבה.

תקיעות זה חשוב, יום כיפור זה קדוש, הקפות זה סערת-שמחה. אבל הוא נוסע לרבי. ולרבי נוסעים כדי לראות את הרבי, כדי להיות עם הרבי. ואת זה יש (גם) בשבת בראשית.

אולי יותר מכך – יותר משהיתה היא שבת בראשית, היתה זו שבת מברכים חשוון...

אם אתה רוצה להיות עם הרבי גם בחודש חשוון, אם אתה רוצה לחיות עם הרבי גם בימי השגרה האפורים, אזי לא הריקודים בשמחת תורה ולא במארש יסייעו לך. כדי שהרבי יהיה חקוק בעצמיותך גם בחשוון – עליך לנסוע לרבי של היום-יום, ל"עצם".

*

ז' חשוון הוא יום של געגועים לשעה 3:15 בצהריים, דלת גן עדן נפתחת בחטף והרבי נראה בעדה, הסידור בידו הימנית, הוא מחלק מטבעות צדקה למספר ילדים העומדים בדרכו, ממתין שהם ישלשלו המטבעות בקופה הניצבת לצד הכניסה לזאל הקטן, אחר ישלשל הרבי מטבע בחריץ התחתון, אחר כך בחריץ העליון של הקופה, ירים ידו ויגע במזוזה של דלת הזאל, יניח את סידורו על השולחן, יחגור את אבנטו והחזן יקרא "אשרי יושבי ביתיך"...

ממש כך, "אשרי יושבי ביתך". וכי יש מי שמאושר יותר מהם?...

*

כיום, כאשר אותותינו לא ראינו ואין איתנו יודע עד מה, אלו וגם אלו, המתגעגעים לתשרי והמתגעגעים לחשוון, המתגעגעים להקפות והמתגעגעים למנחה של יום רביעי בעיצומו של יום חורף, כולם מתגעגעים לרבי, כולם רוצים לראות מלך ביופיו, געגועים לרבי, לעצם.

מארש נפוליון זה ממש "גן עדן", הקפות – זה מעין "עולם הבא". אבל "איך וויל נישט דאיין גן עדן, איך וויל נישט דיין עולם-הבא, איך וויל מער נישט אז דיך אליין"...

גא-ט אין הימעל – תן לי שתי דקות בלבד. לא יותר מכך. תן לי לראות את הרבי יוצא מחדרו, עובר את המעבר בין גן עדן התחתון לזאל הקטן, אראה אותו נכנס לזאל והדלת תיסגר בעדינו. ואודה לך עד כלות. יותר אין לי צורך.

ז' חשוון - ראש השנה לגעגועים.

פורסם בעיתון כפר חב"ד.

ג' בחשוון תשס"ז
הגב לכתבה

תגובות
5
1. מרגש - עד כלות
הדמעות
ג' בחשוון תשס"ז
2. מהחל חרמש בקמה
מהחל חרמש בקמה ועד א.ב. חרמש, ועד היום ועד בכלל, כל כתיבה שלך מעוררת את נימי הלב. כל פיסקא ושורה כנתונים מגבוה. כל תיאור וציור כאילו היינו שם עכשיו.

הלואי.
ג' בחשוון תשס"ז
3. בוכים ובוכים...
כתיבה אדירה, כשרון לא מנוצל, עלה בכוחך זה, אתה פורט על הנימים הרגישים, תמיד!
ג' בחשוון תשס"ז
4. למגיב 3 - כנראה מרוב הדמעות לא שמת לב
שלפניך מונח

ניצול הכשרון הבלתי מבוזבז

של א. ב. חרמ"ש
ד' בחשוון תשס"ז
5. אדיר! חזק! מרגש עד דמעות.
הדמעות יספרו מה שהמילים לא..
ז' בחשוון תשס"ז