ב"ה ערב ש"ק, ו' סיון תשפ" | 29.05.20
זאגט א ניגון

עלינו להאיר את העולם, להנחיל לדור הצעיר יותר את הרבי, עם נקודת פתיחה קשה, כבדה מנשוא. כאשר המנצח לא נראה בעיני בשר (א.ב חרמש)

המשפיע שזקנו הלבן יורד על פי מידותיו, יושב ומדבר, מרתק את קהל המתוועדים, עיניהם בורקות ואוזניהם כרויות לכל הגה היוצא מפיו. סיפור חסידי בעל תוכן מחייב, א חסידישע ווארט המחלחל אל מעמקי הנפש. רגע הוא גורם להם לחייך, ורגע הוא טווה להם קו מחשבה אחר, הוא מנתב את הילך המחשבה שלהם לאפיקים חדשים. על השולחן מונחים בקבוק משקה ומעט "פארבייסען". ואז הוא פוסק לפתע, ומבקש מהם "זאגט א ניגון"...

"זאגט א ניגון", לא "זינגט א ניגון". הניגון "אומר" משהו, הוא מדבר, הוא לא "מושר", יש לו אמירה, יש לו מסר, תוכן. ניגון צריכים "לומר".

*

קראתי פעם משל שסיפר יהודי מחוגי השמאל, בו הוא מנסה להסביר מדוע הוא אינו מקיים מצוות, ואין לו רגש מיוחד לאידישקייט, לעומת אביו ששומר על מספר מצוות בסיסיות. וכך הוא המשיל:

אבי משול לאדם העוסק למחייתו כמנגן בכינור בתזמורת גדולה. כך קורה, שלעתים אני יושב בבית, ואבא שלי עורך חזרות לקראת קונצרט שהתזמורת עומדת לנגן בה.

אבי יושב עם הכינור, ומידי פעם הוא מושך עם הקשת על מיתרי הכינור. בראשו של אבי מתנגנת לה כל התזמורת, הוא "שומע" את כל הכלים, את השיר כולו, וכאשר מגיע הקטע בו הוא צריך להשמיע את החלק שלו – הוא מושך בכינור ו"מתלווה" לתזמורת כולה, הוא משתלב בה.

אני, לעומתו, יושב בבית, ומידי פעם שומע את קולות הכינור. איני שומע את התזמורת כולה, איני מבין מה הקשר בין משיכת הכינור לפני שתי דקות, לקטע אותו הוא ניגן זה עתה, האם יש משהו עמוק יותר המחבר אותם, או שמא אלו שתי משיכות כינור אקראיים.

כך, אבא שלי, למד בילדותו בחיידר, הוא ראה את אביו, יהודי בר אוריין, בתפלתו ובלימודו, בשבת ובחול, הוא זוכר את בית הכנסת ואת החיים היהודיים, ובראשו מתנגנת לה המנגינה כולה. מידי פעם הוא מנגן בקול, שגם אני שומע, את החלק שלו מתוך אותה סימפוניה, מידי פעם הוא מקיים מצווה: צם ביום כיפור, אוכל מצות, אבל אני מקבל רק חלקים קטנים מתוך אותה תזמורת, ואיני רואה את ההקשר בין תו לתו.

*

מוטלת עלינו אחריות כבדה מנשוא, מעמסה כבדה. נדרש מאיתנו לחנך את הילדים שלנו, את הדור אשר לא ראה את יוסף, ולתת להם להרגיש, לחיות, כאילו הם עצמם ראו ושמעו, כאילו הם היו אצל הרבי. אנחנו נדרשים לחנך אותם לאהוב את הרבי, להרגיש כבן לאבא, ולהעביר להם את כל מה שזכינו אנו לקבל.

לשם כך, עלינו להעביר להם את "התזמורת כולה", לתת להם לשמוע את כל הכלים, ואת השיר כולו. לא רק את הקטע בו אנו מרגישים בו יותר את החלק האישי שלנו, לא רק את מה ש"תפס" אותנו יותר, אלא את הכל.

עלינו להנחיל הלאה את המנחה בזאל הקטן, ואת ליל שבת בזאל הגדול כשהרבי עומד שם "ללא בימה", אלא על קרקע בית הכנסת. את יו"ד שבט ואת תשעה באב. את שמיעת ההבדלה במוצאי שבת קודש בזאל הקטן, כשהרבי נשען על מחצית הסטנדר, ומביט לקיר המערב, לעבר המבדיל, ואת השעה 06:55 בבוקר, חמש דקות לפני נעילת דלתות הזאל הקטן, לקראת ההגרלות לחומש או תהלים, בימי שני וחמישי.  את ההמתנה לחזרה מהאוהל, ואת החרדה שאוחזת בך בתור לדולרים, רגע לפני שאתה עובר לפני הרבי. את התענוג בעמידה קרוב למקום מושבו של הרבי בהתוועדות השבת, ושמיעת כל מילה כנתינתה מסיני, ואת העמידה של הרבי בפתח 770, כמצביא במסדר צבאי, כשהוא מלווה בעיניו את היוצאים לתהלוכה בחג השבועות. את שירת "הנרות הללו" במחיצת הרבי ואת מעמד "מים שלנו". את הימים המיוחדים ואת הימים השגרתיים, את ימי השבת ואת ימי החול.

את הכל!

כשהיינו ב770, חשבנו לעצמינו כי אנו ציפורי דרור, משיח מגיע בעוד רגע, השלוחים, המשפיעים – עליהם מוטלת האחריות של לתקן עולם במלכות ש-די, הם עבדו בשירות הרבי, והצליחו להביא את הגאולה, ואנו, הבחורים הצעירים, נהנה מן ההפקר, ללא עמל.

לפתע מתברר, כי האחריות והעבודה שהוטלה על כתפיים רכות וצעירות, גדולה וכבדה ללא ערך מזו שהוטלה על כתפי המבוגרים. הם עבדו תחת זרקור מאיר, ועלינו הוטלה אותה מלאכה שהוטלה עליהם, אך בעולם חשוך ואפל.

עלינו להאיר את העולם, להנחיל להמונים ולדור הצעיר יותר את הרבי, עם נקודת פתיחה קשה, כבדה מנשוא. עלינו להעביר את התזמורת כולה, כאשר המנצח לא נראה בעיני בשר.

*

איך מעבירים הלאה את ההרגשה כשמבטו של הרבי ננעץ בך, כאשר נפתח שביל בין מקומו של הרבי במזרח על רצפת 770, לבין בימת קריאת התורה עליה עומד הגבאי ומכריז על ה"שלום-זכר" לשבת זו, בליל שבת אחרי תפלת ערבית, ואתה מוצא את עצמך, ללא התרעה מוקדמת, עומד מול עיניו של הרבי. לעמוד? "איך אתה מסוגל לעמוד"?! לזוז ימינה ולברוח? "מה אתה בורח, הרבי מביט בך"?! להשפיל עיניים? "הרבי מסתכל עליך!"  להביט חזרה? – "על מה אתה מדבר?! מישהו יכול"?!..."מי יתן ופצתה הארץ את פיה"...

איך מעבירים הלאה את ההרגשה האישית שלך, כעומד מן הצד, הרואה את החיוך הרחב של הרבי, את פניו המאירות, כאשר ילד עובד לידו בחלוקת הדולרים, או כשחתן-כלה טריים נכנסו היישר מחופתם אל חלוקת הדולרים לאחר שיחה של אחרי מעריב?

איך מעבירים הלאה את ההרגשה "הרגילה" של תפלת מנחה בזאל הקטן, כשאתה עומד שלשה אנשים מאחורי מקום עומדו של הרב חדקוב, מצדו השמאלי של שולחן העץ, והרבי פסע זה עתה "עושה שלום במרומיו", והוא עומד מימינו של השולחן, ידו השמאלית קפוצה מונחת על השולחן, ורק שמונים סנטימטרים מפרידים ביניכם.

איך מעבירים הלאה את התענוג בשמיעת "לכה דודי לקראת כלה" מהרבי, כשהוא ניגש לעמוד בשבת יו"ד שבט.

איך מעבירים הלאה את המתח, בשבת שלא ידוע באם יהיה בה פארבריינגען, ומזכירו של הרבי עומד ליד עמוד הברזל במזרח 770, ממתין לשעה 10:00 בה ירד הרבי לתפלה, ויסמן לו בראשו או לאו.

איך משמיעים את כל התזמורת, איך שרים את השיר כולו.

חובה עלינו למצוא דרכים, להתאמץ ולומר את הניגון כולו. "זאגט א ניגון"...

מתוך שבועון כפר חב"ד.

י' בחשוון תשס"ז
הגב לכתבה

תגובות
6
1. תמשיך לחזק אותנו
מאמר נפלא שמחזק אותנו ומעודד בעבודתינו החשובה
י' בחשוון תשס"ז
2. מרתק מאוד!
י' בחשוון תשס"ז
3. ככה בדיוק!!!
לדבר על זה, ולהסביר א"ז, ולחיות א"ז, לספר א"ז לילדים, לא רק ברגע של התעוררות, אלא בלילה לפני שהילדים הולעים לישון, וברכב בדרך לאיזשהו טיול, וכשהולכים ביחד לביהכ"נ, במקום לספר להם סיפורי-סבתא, לספר להם על החוויות, על ההרגש להיות בחור ב770, בדיוק כפי שעשית פה.

תעשה זה עוה"פ ועוה"פ ופעם שלישי, ודברים היוצאים מן הלב...
י"א בחשוון תשס"ז
4. אוי כמה שאתה צודק!
אולי זה יחדיר בהם התקשרות אמיתית , ורגש אמיתי לרבי, דבר שיבטל מעיקרא הרבה מהבעיות בימינו,

הבעי' היא כיום שמהמשפיע שמעו רק איך היו הפארבריינגענס' המיוחדים, ורגעים מיוחדים אצל הרבי, ממילא רק ברגעים מיוחדים של התעוררות, חיים עם הרבי.

אם יספרו לבחורים הצעירים גם על סתם יום חול אצל הרבי, יהי' לו מה לחיות גם בסתם יום חול..!
י"א בחשוון תשס"ז
5. מרתק ומעורר
המאמר מרתק, רהוט מעורר מאוד. זה נכון לא רק לחינוך ילדים, אלא גם לחינוך עצמנו, לקחת אתנחתא קלה ולהישאב בחיים האמיתיים הללו, אז גם נוכל להעביר את זה היטב לילדנו.

יישר כוח גדול
י"א בחשוון תשס"ז
6. !!!
חזק! מדהים! מרגש!
י"א בחשוון תשס"ז