ב"ה ערב ש"ק, ו' סיון תשפ" | 29.05.20
"התקין שיהו שלוחין יוצאין"

אי אפשר לשבת בסלון להדליק מנורה ולהאיר את העולם. רק באמצעות השלוחים ניתן להאיר, לשרוף את חומת הגלות (א.ב חרמש, עלה במחשבה)

להאיר את העולם, זהו התפקיד המוטל על עם ישראל בכלל, ועל דורנו בפרט. להאיר את חושך העולם, את הגולה. להיות 'לאמטשארניקעס', פנסאים, לעלות אל ראש ההר, "ומצית את האור ומוליך ומביא, ומעלה ומוריד, עד שהוא רואה את חבירו – כלשון המשנה במסכת ראש השנה – שהוא עושה כן בראש ההר השני, וכן בראש ההר השלישי.

"ומאין היו משיאין משואות, מהר המשחה לסרטבא, ומסרטבא לגרופינא, ומגרופינא לחוורן, ומחוורן לבית בלתין, ומבית בילתין לא זזו משם, אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש". להשיא משואות ולהאיר את הגולה. להאיר את העולם.

אולם, להאיר את העולם בצורה שכזו, על ידי השאת משואות מראשי ההרים, היה טוב לתקופתו, לזמנים עברו. לא לימינו אנו.

*

עלינו הוטל התפקיד של "יפוצו מעיינותיך חוצה", לקחת את המעיין עצמו, ולהביא אותו אל ה"חוצה" אל הגולה. פתחנו את השבוע בראש השנה לחסידות, י"ט בכסלו, החג שחתם בהורמנא דמלכא את הגושפקנא על הפצת המעיינות בראש כל חוצות. ואנו מסיימים אותו עם יומו הראשון של חג החנוכה, החג בו עלינו להאיר את רשות הרבים, "על פתח ביתו מבחוץ", לא בתוך הבית.

כיום, אי אפשר לשבת בבית ולהאיר משם את הרחוב, אי אפשר לשבת בתוך ד' אמות של קדושה, על שפת המעיין, ומשם להאיר את העולם. זה היה טוב לימים אחרים, כאשר העולם היה מואר יותר, זך יותר.

"מאי בית בלתין" שואלת הגמרא במסכת ראש השנה, היכן זה. משיבה הגמרא "אמר רב, זו בירם". "משמע כאן שהוא מארץ ישראל", כותב על כך התוספות. פעם, בעבר, יכלו לעמוד על ראש ההר בבית בילתין, לעמוד בתוך גבול ארץ ישראל, בתחום הקדושה, ומשם להאיר את העולם.

אבל בדורות אחר כך, כאשר החושך גבר בעולם, או בלשון המשנה "משקלקלו הכותין", או אז כבר אי אפשר לשבת בליובאוויטש ולהאיר משם את העולם, אם המעיין יישאר בליובאוויטש – העולם יהיה יבש. אי אפשר לשבת בסלון הבית ולהדליק מנורה, ומשם להאיר את העולם. אלא חכמי-הדור, עיני העדה "התקינו שיהו שלוחין יוצאים". כן, יש לצאת לשליחות.

כאשר אתה רוצה "לקדש את החודש", כאשר אתה רוצה לקחת משהו טבעי כמו "חודש", מהלך חודשי טבעי של הירח, ולעשות ממנו דבר קדוש, כאשר צריך לספר לגולה שיש מועדות, שישנם ימי חולין שאמורים להפוך אותם לימי מועד וחג, כשצריך לספר בפומבדיתא מתי צריכים לומר "אתה בחרתנו מכל העמים", אי אפשר לעמוד בארץ ישראל, להאיר את ראש ההר בבית בילתין, וכך להפוך את הגולה למדורת האש.

לשם כך נשיא הדור "התקין שיהו שלוחין יוצאין". השלוחים יוצאים אל הגולה. הם לא נשארים בתחום ד' אמות של קדושה, הם לא נשארים לא בהר המשחה, לא בסרטבא, ואפילו לא בבית בילתין. הם יוצאים אל מעבר לגבול, לפומבדיתא, לסוריא, לרומי, ולכל מקום אחר שיש שם יהודי, ושם הם מציבים את החנוכיה בהמונה של רומי, הם לוקחים איתם את המעיין, ומפיצים אותו, איתם יחד, אל החוצה.

הרבי שולח את השלוחים אל מקום חשוך, מקום שכיום כבר לא ניתן להאיר אותו בשיטות ובאופנים של שנים קודמות, מקום שאינו מקבל אור מארץ ישראל, אפילו את ראשי ההרים של ארץ ישראל הוא אינו רואה, ולשם הם לוקחים איתם את המשואות ממקום המקדש, את הנר והשמן, את ה"עסענץ", את השמן זית זך, ושם הם מאירים את הגולה. לשם הם מביאים איתם את בשורת קידוש החולין, החודש.

רק באמצעות השלוחים ניתן להאיר את הגולה, לשרוף את חומת הגלות, ולהפוך את הגולה למדורת האש.

כ"ג בכסלו תשס"ז