ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
תלמידי התמימים בכינוס בקריית גת
תלמידי התמימים בכינוס בקריית גת
פנים של תמימים

לכאורה התמונות הללו סטטיות. אין בהן זווית מיוחדת. אותי הן שבו מהרגע שבו לחצתי על העכבר לצפייה • בנימין ליפקין, עלה במחשבה


לכאורה התמונות הללו סטטיות, פרונטליות. אין בהן זווית מיוחדת, אף לא באחת מהן אין תקריב יוצא דופן. תמונות כאלו עולות למאות מדי שבוע ב'שטורעם'. עשרות מדי יום. אותי הן שבו מהרגע שבו לחצתי על העכבר לצפייה בגלריה.

בבת אחת ניתקתי מהווי שולחן המערכת בו אני שרוי בלילה שבין שני לשלישי. נשאבתי אל הוויה אחרת, נוגה. כואבת. נוגעת ללב. מצד אחד, קרובה מאוד. כאילו חוויתי אותה זה מכבר. מצד שני, קשה ומייסרת. שתי תנועות ריצדו מול עיניי המצועפות שעה שהתבוננתי שוב ושוב בתמונות הללו. ביקשתי להישאב לתוכן. בד בבד חשתי צריבה עמוקה, טעם מריר.

כל מבט שלי בכל אחת מהתמונות, כל גלילה של הדף, למעלה ולמטה, ושוב בהיזון חוזר, העניק תחייה מחודשת, חיה עד כאב, לתמונות הדוממות הללו. בעיניי כמו ראיתי את התנועות של הניבטים בתמונות. באוזניי כמו שמעתי את הקולות הנישאים בחלל. בנחיריי כמו שאפתי את רחש הנשיפות של היושבים בשורות עורפיות, זו אחר זו.

כאילו אמורים היו לחלוף שישה ימים מאז פקד האסון הנורא את עדת חסידי חב"ד, עד שהזעזוע העמוק יחלחל גם אל לבי פנימה. דומה שרק התמונות הללו, בשיא פשטותן וטבעיותן, הצליחו להחדיר אל תודעתי את עוצמת הכאב בהתגלמותו.

היו אלו 21 תמונות של תלמידי התמימים היושבים מכונסים בהיכלה של ישיבת תומכי תמימים בקריית-גת ובולעים בשקיקה כל הגה היוצא מפיו של המשפיע האגדי, ר' זושא אלפרוביץ. מקשיבים, קולטים ומבקשים להפנים. הפנים, פניהם של אנשי ההנהלה, חמורות סבר. כמוהם גם מבע פניהם של ה'תמימים'. רציני, כבד ראש. אפילו בת צחוק אחת לא מתגנבת אל ארשת פניו של מי מהם.

למרות שאני משתוקק לשמוע את אשר יצא מפיו, בסגנונו הרהוט, בדעתו הצרופה, הרואה נכוחה את פני הדברים – יכול אני כבר עתה לשער איזו רוח ישאו הדברים בשעה הקשה הזאת.

במיוחד מדברת אליי התמונה השישית בגלריה. שישה בחורים יושבים זה לצד זה, בתנועה ריכוזית, נתונים בהווייתם למוצא פיו של המשפיע. אני מביט בהם ומזהה בהם אותי, את חבריי, כשהיינו בני גילם. אני רואה בבחור השלישי משמאל את בבואת פני אחיו, המכהן כיום כשליח איכותי ומצליח אי שם, ושב באחת אל השעות הרבות, בלילות ובימים, שעשינו יחדיו בין כתלי הזאל הקריית-גתי עם חלונות האיורים הייחודיים שמעטרים את כותל המזרח שלו. זוכר את החיוכים ואת העלבונות, את ההתנצחויות ואת המתקות הסוד.

נזכר במראות הללו ורואה שוב את האח היושב עתה באותו מקום. באותה פוזה שכלתנית, מעמיקה, עם אותו מבט המבקש להקשיב את מה שנאמר בין השורות והמילים, עם אותם פסי קימורים במצח המתבונן, עם אותן אצבעות התומכות במצח. בניגוד לאחיו, הוא לא מאזין עכשיו להסבר מאלף בתרנ"ב אלא בדברים בעלי משמעות אקטואלית, נוקבת עד תהום, לנוכח האסון הקשה, הבלתי נתפס.

אני מתבונן בפנים הללו, פנים תמימות של תמימים, הנתונים כולם בתנועה אחידה של דממה. תמימים מאירי פנים שבפתע פתאום, בעיצומם של ימי חנוכה המאירים, בעיצומו של חג כה משפחתי וחמים, נאלצו לקלוט ולהסתגל לעובדה כי שניים מחבריהם הקרובים, חבריהם לספסל הלימודים, חבריהם לחדר בפנימייה, החברותא לנגלה, החברותא לחסידות – היו ואינם עוד.

מוישי, יוני, עולי ימים, בשיא רעננותם ושגשוגם, כשמיטב שנותיהם לפניהם, לא יחלקו עוד את הלימודים, החוויות, האתגרים והרכילויות עם חבריהם בני גילם.

אני נזכר בי, באותו גיל, אולי מעט יותר צעיר, פוסע על מפתנה של אותה ישיבה. כשפעם אחת שחתי באוזני המשיב הבלתי נשכח, הרב נפתלי מרינובסקי, על דמות מסוימת, "הוא רבי המובהק; את רוב תורתי למדתי ממנו", והוא, בחיוכו החכם, השיב כנגדי: "את רוב תורתך – אתה עוד תלמד"... מוישי, יוני וחברם הצעיר, בעל פני המלאך הזכות, לוי, מה'ישיבה-קטנה' בלוד הסמוכה לביתי, כבר לא ילמדו עוד את רוב תורתם.

* * *

ככל שנמשכות המחשבות על כך, הן מולידות את הכאב ומפרקות אותו לגורמים. הופכות אותו למוחשי, לכזה הניתן לפריטה של ממש.

רגעים גדולים של להט תורני בליבון סוגיה, רגעים של שיח קולני גועש בחדר האוכל, רגעים של התפצלות לקבוצות ביציאה ל'מבצעים', רגעים של עצימת עיניים בעת ניגון דבקות בסדר ניגונים, רגעים של אחוות 'גוט שבת' עם תום התפילה בליל שבת. רגעים שמעצבים את דמותו של כל בחור שבתוכם נפער לפתע חלל. איפה מוישי? איפה יוני? איה לוי?

אבל יש בה בהתבוננות של האבדן הזה גם משהו של נחמה. לי ולחבריי יש נוהג כמעט קבוע. אם-כי הוא לא מופיע בכתובים ואיננו מצווים לו, אבל אנחנו חשים עצמנו כמעט חבים לו. את הנוהג הזה ניתן למצות במילה אחת. קיטור. בכל עת מצוא אנו מוצאים עצמנו מקטרים על מצבה של חב"ד בת זמננו, על המצב שלנו, על העתיד שלנו. סוג של ייאוש אופף כל דיון על חב"ד של ההווה. כזו היא הרוח השלטת בתחילת הדיון, במהלכו ועם תומו.

דווקא נסיבות האבדן של מוישי, יוני ולוי, שתמונותיהן כמו רודפות אחרינו כל השבוע האחרון, אמורות להוליד מסר של נחמה לפסימיים שכמותנו. הם לא הלכו לעולמם כתוצאה ממחלה קשה וממושכת. חייהם הקצרים והמלבלבים לא נגדעו כתוצאה ממכת מוות שמצאה אותם בעת פנאי כזו או אחרת.

מוישי, יוני ולוי היו בעיצומה של שליחות קודש. באותו להט נשמתי, באותה חיות חסידית של שנות האורה והטובה, באותה אמונת אומן שפיעמה בלב היוצאים אל ערי השדה בימים הטובים, יצאו המה להביא את האור, להצית את השלהבת בלבבות שחיכו להם, כה ציפו להם.

כי עוד מנשבת הרוח בלבבות. עוד צועדים ה'תמימים', חיילי בית דוד, בדרך הקדושה אשר סללו להם רבותינו נשיאינו ואשר האיר לפניהם הרבי נשיא דורנו. עוד נושאים התמימים את עיניהם ואת כל ישותם למראה רבותיהם ונכונים לעשות ככל אשר יורו להם. עוד נשמע קולם של החיילים השואגים משמחה למראה החב"דניקים הפורצים בעוז אל המחנה, סופגניות, חנוכיות ו'משקה' בידיהם. ועוד נוהים עדרים עדרים של חיילים נאמנים בלגיונו של מלך, כמהים, משתוקקים, למלא את שליחות הקודש.

איך שרו הילדים בקמפ של הקיץ האחרון ובביתנו עוד הולך ונשמע השיר נותן התקווה הזה, למרות הכול ואחרי הכול? "ועוד פנס נדלק, נוצרת, שרשרת אורות ארוכה, ארוכה, האש תבער, זו אש של שליחות, והיא רק לך מחכה" - - -

ד' בטבת תשס"ז
הגב לכתבה

תגובות
14
1. בנימין, כל הכבוד נהניתי
אגב, רק את השלישי מימין אתה מכיר? מסתבר שהוא מבטא אצלך את קרית גת של פעם, זו שלמרות הכל, באיזה שהוא מקום אתה נהנה לחזור אליה...
ה' בטבת תשס"ז
2. חכמים הזהרו בדבריכם
"המשפיע האגדי"
זהוא ביטוי של פרופסור ברנובר
על חז"ק....
ה' בטבת תשס"ז
3. כתבה מרגשת
בנימין, אין עליך אתה כותב יפה בתקוה שתכתוב רק על דברים משמחים ומרגשים משמחה
ה' בטבת תשס"ז
4. מרגש עד דמעות!
ה' בטבת תשס"ז
5. כתבה יפה !
כתבה מרגשת ונוגעת ללב !

שעיה כץ - ראית לאיזה פרץ רגשות גרמת ע"י התמונות שלך...? תמשיך כך !
ה' בטבת תשס"ז
6. ל-2
מה אתה לא מפרגן???
ה' בטבת תשס"ז
7. מחזק
אנו גאים
ה' בטבת תשס"ז
8. השלישי מימין
כל שבוע אותו הסיפור. בערלה כבר יודע שזה יגיע כמו שעון שוויצרי מדוייק, כל שבוע אבא מתקשר לישיבה ושואל: "למה אתמול לא היית בהתוועדות" ובערלה מזדעק בכל פעם מחדש: "הייתי, אפילו המשפיע אמר לי להגיד 'לחיים' אתה יכול לשאול אותו". ואז כמו תקליט פולט אבא: "אז למה לא ראיתי אותך בגלריית ההתוועדות בשטורעם"?!
מאז יודע הינוקא בערלה שלהיות בהתוועדות בלי שהצלם צילם אותך זה לא זה, זה כמו שנאמר "אם אתה לא שם - אתה לא קיים". מאז רקם בערלה קשרים עבותים אצל הצלם התורן שיצלם וינציח אותו יושב, בוהה, מוזג ואומר 'לחיים', מחייך, אפילו מנמנם אבל העיקר שהצלם יצלם ואבא יראה ויהיה מאושר בבנו העולל...
כל זאת היה טוב ויפה עד פרשיית "התמונה השישית". מאז יודע בערלה שהעובדה שתמונתו תתנוסס בשטורעם וכל חב"ד תדע שהוא היה בהתוועדות - זה כבר שייך לספר המנהגים הישן, כעת יש לבקש גם מהצלם שיכניס את התמונה שלו "שישית מלמעלה", שהצלם יעביר את לינק הגלריה לאחד מהוגי הדעות ב'עלה במחשבה' ומה טוב שבערלה יצולם בה "השלישי מימין"...
אין כאן לא משום לשון הרע (כי על לשון הרע שמעתי...), לא כדי להמעיט חשיבות תיעוד ההתוועדיות ולא בכדי לפגוע חלילה באיכות תמונותיהם של אנשי הפוקוס, אבל יש כאן בקשה לבערלה: תמיד שמור לעצמך את הכסא השלישי מימין...
ו' בטבת תשס"ז
9. ג.ד מגל הנכבד !
אתה נשמע אדם מאוד אינטלגנט ובעל יכולת כתיבה טובה מאוד . עם זאת , אני מוכרח לומר שלא ממש הבנתי את הנאמר בתגובתך..
(אני תוהה אם זו בעיה אצלי בהבנת הנקרא או ש....)

להבא , השתדל להיות יותר "נקודתי"

ולעצם הכתבה , מאוד מרגשת ו"קולעת" ללבבות כולנו .
ישר כח !
ו' בטבת תשס"ז
10. ג.ד. מגל
התכוונת לבטא משהו נכון, אך לא במקום הנכון. בכתבה הזו הספציפית הכתב מכיר את הבחור המצולם - את אחיו - כך שאין קשר בין דבריך לבין הכתבה בעקבותיה הסקת את המסקנות.
ו' בטבת תשס"ז
11. אני מכיר אישית את ירחמיאל
ואת אחיו השלוחים ברוסיה.

בנימין הרי כתב על "השלישי משמאל" ואני כתבתי על "השלישי מימין"...
ברצינות,
כוונתי היתה רק להזכיר לבערלה שלא ישכח לתפוס בפעם הבאה את המקום השלישי מימין...
ו' בטבת תשס"ז
12. איפה האמונה?
מספיק שתקרא את מצבתו של התמים לוי הנדל ע"ה.. אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח! איך אתה יכול לכתוב:
"מוישי, יוני, עולי ימים, בשיא רעננותם ושגשוגם, כשמיטב שנותיהם לפניהם, לא יחלקו עוד את הלימודים, החוויות, האתגרים והרכילויות עם חבריהם בני גילם." אנחנו יהודים מאמינים בני מאמינים!!
כסופר הצלחת
כחסיד מאמין..
ו' בטבת תשס"ז
13. תוהה נכבד
במחילת כבודך אין קשר בין מה שאתה רוצה לכתוב לבין מה שכתב ליפקין. אתה מאמין במשיח - גם הוא. בסך הכל הוא מתייחס למצב ההווה וזה אכן כואב ומצער. הוא פשוט יורד לפרטים, אולי זה מה שמפריע לך?
ח' בטבת תשס"ז
14. עלה והצלח
וכה לחיי!!!
כ"א בטבת תשס"ח