ב"ה ערב ש"ק, ו' סיון תשפ" | 29.05.20
ואתה תצווה...

"צמד מילים המחסיר פעימה נושא בחובו משהו עמוק, הוא הד"ה של המאמר האחרון שזכינו לקבל מידו הק' של הרבי" (א.ב. חרמש, עלה במחשבה)

"ואתה תצוה". צמד מילים המחסיר פעימה מלבו של כל חסיד. שם "תמים" לכאורה של עוד פרשה בתורה, אך הוא נושא בחובו משהו עמוק יותר, הוא ה"דיבור המתחיל" של המאמר האחרון שזכינו לקבל מידו הק' של הרבי, בפורים קטן תשנ"ב. ובעצם הוא סמל, הוא מסמל את קו פרשת המים בין תקופה לתקופה. בין מעמד ומצב של "די העכסטע צייט", לבין יום המר כ"ז אדר א' תשנ"ב.

רבים דשו בו, במשמעותו, בתוכנו, ובמסר שהוא מביא איתו לתקופה ולמצבנו.

האקטואליות שבו לתקופתינו זועקת. זו הפרשה היחידה בה מחד – לא נזכר כלל שמו של משה רבינו. ומאידך – משה רבינו נזכר בה בלשון נוכח, "ואתה". וכפי שהרבי מרבה לצטט את דברי הכלי יקר בפרשתינו: "ואתה תצוה – במהות עצמיותך".

התקופה של ואתה תצוה, זו פרשה בה לא רואים את הגילוי של משה רבינו. זו תקופה בה לא רואים את משה רבינו, לא ניתן להורות עליו באצבע ולומר זה. אך מאידך, עצמיותו נמצאת איתנו, יש לנו "ואתה", "בחינת רוח רבם העצמית .. ולא זיוום בלבד המאיר חוץ לכלי". יתיר מבחיוהי.

וכפי שהרבי מבאר בארוכה בלקו"ש חלק כו, שעובדה זו באה לידי ביטוי בסמיכות של פרשת תצוה ליום ז' אדר, יום ההסתלקות של משה רבינו. כי דווקא אחרי הסתלקותו של משה רבינו, בא לידי ביטוי ה"ואתה", מהות-עצמיותו של משה רבינו. לעומת משך שנות חייו בעלמא דין, שאז היה רק גילוי ממנו, רק בחינת ה"שם" שלו, שמו של משה רבינו, שאינו "מהות עצמיותך".

*

זה עתה קראנו את פרשת תרומה, בה הקב"ה מורה למשה רבינו את פרטי המשכן וכליו, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וכשמסיימים את הפרשה הזו, את העבודה הזו של הכנת העולם למשכן לו ית' – מגיעים ל"ואתה תצוה", למצב שבו לא רואים את משה רבינו. האם כך זה הסדר?

ביו"ד שבט תשי"א הרבי הורה את הדרך והמטרה. "להוריד את השכינה למטה בארץ", לבנות לקב"ה משכן בעולם הזה הגשמי, לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

במשך ארבעים שנה הוקם המשכן, השלוחים יצאו בכוחו של הרבי וכבשו את העולם, כבר קיימו את ה"ועשו לי מקדש", הרבי לקח את השטות דלעומת זה ועשה מהם קרשים למשכן, עשה מהם עצי שיטים עומדים. בני ישראל תרמו מהונם ואונם זהב וכסף ונחושת. הקימו את כלי המשכן – את הארון, השולחן והמנורה, הציבו את שלושת העמודים שעליהם העולם עומד, תורה עבודה וגמילות חסדים.

ודווקא אחרי שבני ישראל סיימו את העבודה, מגיעים למצב כה כואב? סיימו את פרשת תרומה, הקימו את המשכן, הרבי הודיע ש"השלוחים עומדים כבר מזמן לאחר מילוי התחלת עבודת השליחות .. ומזמן לאחר אמצע עבודת השליחות, עד שכבר סיימו את השליחות"..  ו"הדבר היחידי שנשאר עכשיו בעבודת השליחות הוא לקבל את פני משיח צדקנו בפועל ממש" – והנה מיד אחרי זה מגיעה פרשת "ואתה תצוה"?! מגיעה תקופה שלא רואים בה את משה רבינו, אלא יש לנו "ואתה"...

"ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה, בית ה' .. אז יקהל שלמה את זקני ישראל את כל ראשי המטות נשיאי האבות לבני ישראל".. ומה נאמר אחרי זה: "והענן מלא את בית ה', ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן, אז אמר שלמה, ה' אמר לשכון בערפל". בית המקדש מוכן – אך לא ניתן לעבוד בו, על כל העבודה מכסה חושך ענן וערפל...

אמנם כן, אנו זוכים ל"יתיר מבחיוהי", אך אנו רוצים לומר על משה רבינו "ואתה", לשון נוכח. רוצים לראות אותו בעיניים גשמיות. "רצונינו לראות את מלכנו".

*

יש לנו הכל, יש לנו משכן מוכן, "ותשלם כל המלאכה", נסתיימה עבודת הבירורים. אבל העיקר חסר מן הספר. יש לנו רק  "ואתה". אך איננו יכולים לומר על הרבי "ואתה", לשון נוכח.

אולי, אולי יש מקום לומר, שכדי שנוכל לזכות לומר לרבי "ואתה" לשון נוכח, כדי שנזכה "זעהן זיך מיטן רבי דא למטה אין א גוף", חובה עלינו להיות במצב של "תצוה".

עלינו להיות ב"צוותא וחיבור" זה עם זה, כשנהיה כולנו "תצוה", בצוותא, באהבת רעים, בבחינת נהגו כבוד זה בזה, נוכל לזכות לומר בפה מלא "ואתה תצוה".

י"א באדר תשס"ז
הגב לכתבה

תגובות
1
1. .
חזק ואמץ!
ריגשתני...
י"א באדר תשס"ז