ב"ה ערב ש"ק, ו' סיון תשפ" | 29.05.20
השליח ובנו בבר המצווה
השליח ובנו בבר המצווה
פארשטעלונגס-קראפט

מי הוא זה שיעמוד על המרפסת, ברחוב מאחוואיא 22, ויאמר לרבי: "שניאורסאהן – האורחים עזבו!". א.ב. חרמש ברשמי ביקור בפטרבורג


"איתא במדרש תילים: רבי אליעזר אומר, אמרו ישראל לפני הקב"ה"....

אולם בית הכנסת הגדול בפטרבורג, חוגגים בר מצווה לת' ישראל אריה לייב פעווזנער, בנם של השלוחים לעיר, הרב מנחם מענדל ושרה פעווזנער.

אולם בית הכנסת המפואר, גדול הממדים, מלא באורחים שבאו לחגוג עם השליח ורב העיר את שמחתו; אורחים, שלוחים, תלמידי מוסדות החינוך, בני משפחה שהגיעו מעבר לים, אנשי עסקים מהארץ ומחו"ל, אנשים ונשים, יהודי העיר פטרבורג, עמך ישראל, ידידים ותומכים. כולם יושבים ומקשיבים בדממה לאמירת המאמר: "רבונו של עולם, מיר ווילן הארעווען אין תורה בייטאג און ביינאכט"...

אתה יושב ומתבונן במעמד, אתה מנסה לחוש את הרגע, את משמעותו, והוא לא נתפס. זו אינה "עוד חגיגת בר מצוה", זו אינה "מסיבה בבית הכנסת" כמו רבות דומות לה. יש כאן משהו מעבר לזה, משהו משמעותי יותר. אמנם הרגל השגרה מכסה על עינינו, אוטם את לבנו, אבל מעת לעת יש לנקות את אבק הרגילות, לא לתת לו להקהות את החושים, לכסות על האמת.

**

פטרבורג של לפני שמונים שנה, כ"ק אדמו"ר מהריי"ץ נ"ע מנהל את מלחמתה של היהדות כנגד השלטון הקומוניסטי וגרורותיו אנשי היעווסקציה. החסידים עמלים במסירת-נפש ברחובותיה של פטרבורג על פתיחת "חדר" חדש, במקום ההוא שהתגלה, תחת אפם המרחרח ועינם הפקוחה של הבולשת. נער ועוד נער, נמלטים ממרתף לחורבה, משמרים את הגחלת. בלב כולם בקשה אחת, מטרה אחת: "רבונו של עולם, מיר ווילן הארעווען אין תורה בייטאג און ביינכאט"...

אתה מביט על שולחן המזרח של מסיבת הבר מצווה; יושב שם סבו של החתן, ר' יצחק מישולבין. הוא  למד כאן, במדינה זו, במרתפים עבשים. גם הסבתא גב' שפירא נמצאת כאן, בתו של החסיד ר' פרץ מוצ'קין ע"ה, היא שבה לעיר אחרי כששים שנה מאז שברחה מכאן בזהות שאולה, בעזרת אחיה ר' לייבל ור' מולע, והיא עומדת ומביטה בעיניים קרועות בנס שקם ומתחולל לנגד עיניה, "היינו כחולמים". סבו של הרב פעווזנער, המשפיע ר' ניסן נעמינוב כיהן כאן, בפטרבורג, כמשגיח בישיבה, תוך סיכון עצמי יום יומי...

**

..."והנה אמרו רז"ל, תפלין דמארי עלמא מה כתיב בהו, מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ישראל-אריה- לייב ממשיך לחזור את המאמר, ואתה מעט מקשיב, מעט חושב...

לפני שעות ספורות נחתתי בפטרבורג, ור' חיים שאול ברוק, מהשלוחים לעיר, קיבל את פני ויצאנו לביקור בעיר. היינו ב"מרכז ראהר" בעיר, חיידר לתפארת, ילדים חסידיים יושבים ולומדים תורה. בקומה מעל – אולם הישיבה מלא בתלמידים, כולם פרי עמלם של השלוחים. כל אחד מהם "תפלין דמארי עלמא".

מהבנין הזה נסענו ל"בית ספר מנחם" הממוקם בבנין "מאור" שנחנך זה לא מכבר. וגם שם אתה עומד נפעם, בנין בן חמש קומות, מלא במאות ילדים מקומיים, לומדים יהדות, כאן - באותה פטרבורג.

בדרכנו משם לכאן, חלפנו ברחוב שפאלערניי. כן, תחת הבנין שהטיל את אימתו על כל העיר, ובעצם על כל המדינה כולה. תחת בנין בית האסורים "שפאלערקי", המוכר לכל ילד חב"די.

בנין בית הסוהר ממוקם רחובות ספורים מרחוב "מאחאוואיא 22", ביתו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ.

עצרנו ליד הבנין, והבטנו לעבר חזית הבית, לעבר המרפסת עליה עמדה הרבנית חיה מושקא ע"ה, באותו ליל ט"ו סיון תרפ"ז, כאשר השוטרים הארורים הגיעו אל הבית כדי לקחת את הרבי למאסר, והזהירה את כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו באמרה: "שניאורסאהן – הגיעו אורחים!"

ואתה חושב לעצמך, זו אותה פטרבורג? אלו אותם הרחובות? כאן?! במקום הזה היה כזה פחד? כאן – נער חב"די, נין ונכד של אותם הדמויות, חוזר מאמר דא"ח בגאון, כאשר מאות יושבים ומאזינים לו. כאן, באולם בית הכנסת הגדול, זה שהחסידים העדיפו להתפלל בבית הכנסת הסמוך, ולא בו, בגלל כל מיני "שתולים בבית ה'" שהיו נטועים בו וסוקרים את כל מי שנכנס ויוצא בשעריו?!

**

הת' ארי ממשיך הלאה באמירת המאמר; "און דאס וואס עס שטייט כד סליק קוב"ה לעילא ... און עס בלייבט איבער בלויז דעם כח הדמיון, דעם פארשטעלונגס-קראפט "...

זהו זה – חשבתי לעצמי. זו נקודת הענין: פארשטעלונגס-קראפט.

הניגוד הזה, המציאות ההיא וזו הנוכחית – אין לזה מקום במציאות, החיים הריאליים אינם כלים לזה. הכל זה כוח נעלה יותר "דעם פארשטעלונגס-קראפט"...

ארי גמר את המאמר, הקהל כבר רקד ריקוד חסידי ונשא אותו אל-על, המנה השניה גם הוגשה זה מכבר, וכעת על המרקע מוקרנות תמונות מחיי המשפחה. "חיי משפחה" של שליח, של רב העיר, אינם חיים פרטיים, אלו חיים של שליחות, כך שהתמונות הם שילוב של משפחה ושל שליחות, של הפצת יהדות בקרב אנשי העיר. העיר היא המשפחה של הרב, והרב הוא בן-משפחה קרוב לכל אחד מהם.

אתה צופה עם הקהל על המצגת, וכשאתה מגיע לשורשי המשפחה, אתה רואה על המסך את זקני חתן הבר מצווה יושבים יחד בהתוועדות חסידית, ר' פרץ מוצ'קין ור' ניסן נעמינוב יושבים ומביטים נכחם, דומה כמו הם מביטים על הנעשה באולם, והם חושבים שרק דמיון הוא לנגד עיניהם. הם שכה סבלו כאן, הם שנעצרו והוגלו כאן – נכדם המשותף, בעיר הזו, חוזר דא"ח בגאון! האמת היא זו? הייתכן?! אין זה אלא פארשטעלונגס-קראפט...

**

לאחר תום החגיגה, ולאחר סיום התוועדות חסידית שנוצרה לאחר "החגיגה הרשמית", עשיתי את דרכי בחזרה למוסקבה ועברנו שוב ברחוב "מאחוואיא 22". וחשבתי לעצמי, מי הוא זה שיקום ויעמוד על אותה המרפסת, ויאמר לרבי: "שניאורסאהן – האורחים עזבו!"

טיבם של אורחים הוא – שהם מגיעים לבית, נמצאים בו משך זמן, אולם לאחר מכן הם עוזבים אותו, ומשאירים את בעל הבית להיות שורר בביתו.

האורחים הגיעו, הם היו כאן זמן רב, גרמו לנזקים רבים, אך היום - האורחים כבר אינם, הם עזבו. הנכדים של אלו שניזוקו מהם – משקמים את ההריסות, בונים את הבית מחדש.

ושניאורסאהן, בעל הבית, נותר בעל הבית של העיר. העיר היא שלו!

ט"ו באייר תשס"ז
הגב לכתבה

תגובות
3
1. מורא'דיק
שמעתי פעם בהתוועדות בשם משפיע שהרבי התבטא שכל הנפילה של הקומוניזם הוא בגלל שפעם, כשהרבי הקודם היה בפטרבורג הוא חתם במכתב למישהו שהוא נמצא בפטרבורג, במקום לכתוב לנינגרד - שם העיר שניתן על ידי הסובייטים, וזה מה שהביא בסופו של דבר והשתשלשל בגשמיות שהקומוניזם נשבר.
זאת אומרת שפטרבורג היא בעצם שיא הקליפה, אך מני' ובי' אבא לשדיה בי' נרגא, דווקא ממנה ומתוכה התמוטט הכל, בגלל הרבי הקודם.
שכייח אלי, אטא אוצ'ין חארשו.
ט"ו באייר תשס"ז
2. משפט המחץ הוא המשפט האחרון
האורחים הגיעו, הם היו כאן זמן רב, גרמו לנזקים רבים, אך היום - האורחים כבר אינם, הם עזבו. הנכדים של אלו שניזוקו מהם – משקמים את ההריסות, בונים את הבית מחדש.

ושניאורסאהן, בעל הבית, נותר בעל הבית של העיר. העיר היא שלו!

ישר-כח רב לכותב החריף חרמש.
ט"ו באייר תשס"ז
3. לתגובה 2
סתם לצומת ליבך,
לא חרמש הוא הכותב, אלא א.ב. חרמש.
חרמש הוא אבא של א.ב. חרמש.
ט"ו באייר תשס"ז