ב"ה ערב ש"ק, ו' סיון תשפ" | 29.05.20
קשת בענן

דווקא מתוך החושך הסמיך, מתוך הענן והערפל הכבד, מתוך החדלון והכאב, תשוב ותפציע החמה, היא תאיר את העולם מחדש באור יקרות • דעה


"ויעקב הלך לדרכו". צועדים הם בדרכי העפר במורדות גבול ישראל, בדרכם אל בתיהם, היושבים בסמוך לנהר פרת, שבים הם מבית המקדש, מהעליה לרגל. חוזרים הם מזמן ומקום של אור וגילוי, ממעמד של "כשם שבא לראות כך בא ליראות", ופניהם אל ימי השגרה, אל ימי החורף האפורים, ימים מעוננים, קודרים וחשוכים, עננים שחורים וכבדים מכסים את טוהר השמים, מסתירים על אור החמה. חושך, אפלה.

זקוקים הם לעידוד ולנוחם, לשרוד את ימי האופל, לדעת כי גם כעת, גם כאן – קשורים הם אל הכהן הגדול. כמו אז כך עתה, הוא איתם גם כשהם תחת גפנם ותאנתם, כשהם עסוקים בחריש ובקציר. לדעת שהם לצדו גם כשלא רואים את זריחת האור, גם כשהחשך יכסה ארץ וערפל לאומים.

רוצים הם לשמוע שגם העננים הכהים, מביאים איתם בשורה חיובית.

*

במאמר ד"ה "סוכה שחמתה מרובה מצלתה פסולה" ה'תשי"ד, שפורסם בחוברת ה"דבר מלכות" לשבוע של חג הסוכות, מבאר הרבי באריכות את המעלה הגבוהה שיש דווקא ב"צל" הסוכה. ונקודת הביאור היא שעצמיותו של המשפיע, דרגתו העצמית, זו שאינה מצומצמת לפי גדרי המושפע, ובעצם מהותו העצמית כפי שהיא בטהרתה, זו שנעלית מכל הגדרה שהיא, גם מההגדרה של "משפיע" – אינה יכולה לבוא בגילוי. עצמיותו אינה דרגא של "אור" וגילוי. על דרגא נעלית זו נאמר "ישת חושך סתרו", היא אינה ברת גילוי, זו דרגא שהיא "העלם העצמי", חושך.

דרגא זו נקראת בשם "סתימו דכל סתימין", בחינת העצמות שלמעלה משמות, למעלה מגילוי.

וגם כאשר דרגא זו יורדת למטה, היא יורדת כפי שהיא, במלא עצמתה, ללא התחשבות בגדרי התחתון אלא כפי שהיא, לא מוגבלת, ולכן למטה היא מגיעה כ"חשך".

אולם בהיות ו"מי יאמר לך מה תפעל", ממשיך אותה הקב"ה על בני ישראל בחג הסוכות, דרגא זו באה לידי ביטוי בדיני הסוכה, בכך שאסור שתהא החמה [= האור, הגילוי המוגבל והמוגדר] מרובה מן הצל. אדרבה, הסוכה צריכה להיות כזו שצלתה [=ה"צל", החושך, עצמיותו של הקב"ה שאינה באה בצורה של אור וגילוי] מרובה מחמתה.

סכך זה, "צל" זה, נוצר מעבודת הקטורת, מעשן הקטורת שמעלה הכהן הגדול ביום הכיפורים בבית קדשי הקדשים. שיא הקדושה בשלושת הרבדים של מקום, זמן ואדם, "עולם, שנה ונפש". עש"ן זה היוצר "ענן", הנראה במבט ראשון כהסתר, כחושך. אך ענן זה הינו ביטוי לדרגת האלקות הגבוהה ביותר, "כי בענן אראה על הכפורת". דווקא מתוך החושך, מתוך ההסתר – זהו הגילוי העמוק והפנימי ביותר.

הגילויים העמוקים והנעלים ביותר – באו מתוך הענן והערפל. מתן תורה ואמירת "אנכי ה' אלוקיך" – באו מתוך הענן. השראת השכינה במשכן ובבית המקדש – היו בענן, "ה' אמר לשכון בערפל". כך גם הגאולה העתידה – "ארו עם ענני שמיא". שיא הגילוי, דווקא בחשכת העננים. יתרון האור הבא – דווקא מן החושך.

*

הענן, הצל, החושך, מבטאים את הדרגא הגבוהה ביותר. אך האם זה מנחם? האם טוב לנו בחושך? זה מעודד?

ברגע חורבן הבית, בשיא החושך והאפלה – ברגע זה ממש היו הכרובים מעורין זה בזה, שיא הגילוי. בפרשה ששמו של משה רבינו לא מוזכר בה, פרשה שיש בה העלם והסתר על משה רבינו – דווקא שם נאמר "ואתה תצווה", "בעצמיות מהותך"...

"צדיקא דאתפטר", כאשר לא רואים את הצדיק, כאשר עננים שחורים מכסים את השמים, השמש לא זורחת, חושך ענן וערפל, אומר לנו רבינו הזקן בספר התניא, שזמן זה של חושך-מצרים הוא זמן נעלה מאוד, זה זמן של "ישת חושך סתרו", זהו גילוי של "בענן אראה על הכפורת" – "אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי", דווקא כעת יש "בחינת רוח רבם העצמיית" ולא "רק" זיוום בלבד שהאיר חוץ לכלי בהיותו חי על פני האדמה. הוא כאן בעצמיותו, עוד יותר מאשר כשהשמש האירה, שלחה קרני נוחם, צדקה ומרפא בכנפיה.

"מי יאמר לך מה תעשה" נאמר במאמר הנ"ל. אם רוצה הקב"ה, אפשרי גם אפשרי, שמחד יהיה "אשתכח בכולהו עלמין", אך מאידך תהיה "ההמשכה בגילוי ובפנימיות", שגם נראה את הגילוי בעיני בשר, בגשמיות העולם. שהענן לא יסתיר אלא אדרבה "הנני בא אליך בעב הענן", "כי בענן - אראה".

*

 מאז היות עם ישראל לעם, ניתן לחלק את 'סדר-הזמנים' לשלש תקופות.

הראשונה, מאז יציאת מצרים ועד חורבן הבית, תקופה זו היתה תקופה של זוהר ואור, תקופה בה ראו גילוי אלוקי במוחש, אם זה במשכן ואם זה בבית המקדש. השניה, מאז חורבן בית המקדש בתשעה באב וגלינו מארצנו ועד ימינו אלה, ימי חורבן והסתר. השלישית, ביאת משיח צדקנו, לו אנו מצפים בכל יום שיבוא.

גם אנו, אנו שחיים ב'דור השביעי', ניתן לחלק את סדר-הזמנים שלנו לשלש תקופות, מקבילות לאלו של כללות עם ישראל. הראשונה זו של ימי האור, זו שהחלה מיום העשירי בשבט, תקופה בה זכינו לגילוי אור אלוקי. השניה, תקופה של חושך ואפלה, ימים בהם אותותינו לא ראינו ואין איתנו יודע עד מה, מאז יום השלישי בתמוז תשנ"ד. השלישית - לה אנו מצפים, בכל יום שיבוא.

מאז תקופת יציאת מצרים, ועד התקופה העתידה, זו של ביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, אנו מלווים בעננים. ביציאת מצרים הקיפו אותנו שבעה ענני כבוד, וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן, לא ימיש עמוד הענן.

מתן תורה, היה מלווה בעננים "וענן כבד על ההר". השראת השכינה במשכן היתה מלווה בעננים, וכן השראת השכינה בבית המקדש.

גם בעת הגאולה העתידה ישא הקב"ה את בני ישראל על ענני כבוד.

גם אנו, בדור השביעי, נוכל להקיש לעננים משלנו, לכל אחת משלושת התקופות הללו.

-א-

בעמוד ענן נגלית עליהם

ליל שמחת תורה תש"נ. האלפים גודשים את "הזאל הגדול", ממלאים אותו מגדה לגדה, במרכז בית הכנסת עומדת בימתו המוגבהת של הרבי, והרבי ניצב עליה. ההקפה-השביעית, שיאו של ליל-ההקפות.

ספר התורה הקטן בידיו של הרבי, והרבי אוחז בו בשתי ידיו, השמאלית ב"עץ החיים" תחת הספר, והימנית אוחזת בגוף ספר התורה, במעיל הלבן, והרבי מניף אותו לעבר הקהל, גבוה יותר, חזק יותר. הקהל מחרה-מחזיק עם הרבי, האלפים רוקדים על מקומם בתעצומות עוז, השירה פורצת ממעמקי הלב. הרבי מסתובב לקהל שבדרום – והעומדים בקיר הדרומי, על בימת ההתוועדות, ועל ארגזי החלב בקדמת הבימה, מתנוענעים כבסופה, מקפצים ושרים בגרון ניחר. רגע לאחר מכן הרבי פונה לכיוון קיר המערב ו"הפירמידה" המערבית נראית רוגשת כסערה בלב ים.

כמה שעות קודם לכן קהל הרבבה יצא ל"תהלוכה" לבתי כנסת בשכונות מרוחקות, כדי לשמח את מתפללי פלטבוש, בורו-פארק והשכונות הסמוכות להן. והשמים ממטירים מטרות עוז. ארובות השמים נפתחו. אך הקהל צועד מ-770 ללא הפוגה, מה לי זר"ם מים ומי לי מט"ר גשם. דמות רבו נראית כנגדו, וישאוהו רגליו. ויבקעו המים, ובני ישראל הלכו במים בתוך היבשה, והמים להם מימינם ומשמאלם. וילכו בני ישראל למסעיהם.

כולם חזרו רטובים, ספוגים עד לשד עצמותיהם. מן התהלוכה מיהרו הם אל הזאל הגדול, להתוועדות ליל שמחת תורה, ואחריה – היישר למקומות הקבועים או הנרכשים בחזקה, ב"נעל גדר פרץ", בירושה, או בכל דרך קנין אחר, להקפות.

צפוף ב-770, צפוף מאוד, אנשים נדחקים האחד בתוך רעהו, אגרא דכלה דוחקיה. הצפיפות והדוחק מביאים בטבעם חום, לחות, זיעה של מצווה. אידים חמים ולחים מיתמרים ועולים לחלל בית הכנסת מרטיבות הבגדים הספוגים מגשם וזיעה, מהדוחק והצפיפות בקרקעית הזאל הגדול. צנורות רחבים מזרימים אוויר קפוא ממזגני-ענק הישר מתקרת בית הכנסת, מים תחתונים בוכים אנן בעינן למיקם למעלה, והם מתערבלים באויר הקר למעלה.

אויר חם ולח עולה מלמטה, אויר קר וצונן יורד מלמעלה, ואט אט נוצרים ענני-ערפל בחלל אוויר 770.

"ואד יעלה מן הארץ", "ערפילי טוהר רבו כמו רבו", "ויהיה העם כאחד למשוררים להלל ולהודות", "והבית מלא ענן".

והרבי – עומד במרכז קהל האלפים, במרכז לבם, הם מקיפים לו כבני ישראל להר סיני. והרבי – כמשה רבינו עם הלוחות, עומד במרכזם עם ספר התורה בידיו, בימתו מוגבהת, כעומד הוא על ההר, "ויכס הענן את ההר".

העננים מקיפים לו, לרבי, המחזה מרשים ומיוחד. מי שראה זאת, לא ימוש המחזה מנגד עיניו לעד. אידי עננים מערפלים את הראיה. "ענן וערפל סביביו".

אתה נגלית בענן קדשך...

-ב-

והיה בענני ענן על הארץ

"אהה, וארא והנה רוח סערה באה, ענן גדול ואש מתלקחת חושך ואבדון לארץ". "והיה בענני ענן על הארץ – כשתעלה במחשבה לפני להביא חשך ואבדון לעולם".

"קול יום ה' מר צורח שם גבור, יום עברה היום ההוא, יום צרה ומצוקה, יום שואה ומשואה, יום חושך ואפלה, יום ענן וערפל".

ג' תמוז תשנ"ד, יום שבו עמדה חמה מלכת. חושך על פני תהום, תוהו ובוהו. חשרת מים עבי שחקים, עננים כהים ירדו על הארץ, ולא נראית החמה בעדם. הכל מגששים כעוורים בחשכה. "וימש חושך".

וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר, כמין דמות משה הראה להם השטן שנושאים אותו באויר רקיע השמים. ותמורת "בעמוד ענן הנחיתם יומם ובעמוד אש לילה, להאיר להם את הדרך ילכו בה" - יש לנו "וההר בוער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל".

"היום ההוא – יהיה חושך, אל ידרשהו א-לוה ממעל ואל תופע עליו נהרה. יגאלוהו חושך וצלמוות, תשכון עליו עננה, יבעתוהו כמרירי יום. הלילה ההוא – ייקחהו אופל. אל ייחד בימי שנה, במספר ירחים – אל יבוא. הנה הלילה ההוא – יהי גלמוד, אל תבוא רננה בו..."

אהה - עננו אבינו, עננו...

-ג-

ארו עם ענני שמיא

התקווה שמחזיקה אותנו בתוך האפילה, בתוך ענני הערפל הסמיך, נקודת האור שמובילה אותנו, ומפיגה במעט את עצמת החשכה, לצעוד בתוך ה"ענן זה כמין עשן הוא" – היא האמונה כי יש לנו ענן אחר, הציפיה שבקרוב ממש נזכה ליעוד של "ארו עם ענני שמיא כבר אינש אתה הוא".

תמורת "יום ענן וערפל", יהיה לנו - "אף ברי יטריח עב, יפיץ ענן אורו. עמוד והתבונן נפלאות א-ל, התדע בשום א-לוה עליהם, והופיע אור עננו", תיכף ומיד ממש נזכה לגאולה הקרובה עליה נאמר "והצלתי אתהם מכל המקומות אשר נפוצו שם ביום ענן וערפל". 

"כי קרוב יום, וקרוב יום לה', יום ענן עת גויים יהיה. ובאה חרב במצרים .. ובתחפנחס חשך היום, בשברי שם את מוטות מצרים, היא - ענן יכסנה. וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראה ענן יומם ועשן, ונגה אש להבה לילה. כי על כל כבוד חופה".

לא ירחק הזמן בו נשוב לראות את עמוד הענן, עליו נאמר "עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם, ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה".

דווקא מתוך החושך הסמיך, מתוך הענן והערפל הכבד, מתוך החדלון והכאב, תשוב ותפציע החמה, היא תאיר את העולם מחדש באור יקרות, שבעתיים כאור שבעת הימים.

מתוך "הרוח סערה, ענן גדול ואש מתלקחת", - נראה "כמראה אבן ספיר דמות כסא, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם",

מתוך הענן תזרח השמש, ותופיע קשת בשלל צבעים, "לא תצפי לרגלי דמשיחא עד דיתחזי האי קשת בגווני נהירין וכדין צפי לי' למשיח".

תמורת ענני השחור של "כאהל הנמתח", נזכה בקרוב ממש להתגלות של "כדמות הקשת בתוך הענן, מראה כהן", תפלתינו ותחינתנו כי עוד היום נזכה להתגלות של - 

ונראתה הקשת בענן...

כ"ח בתשרי תשס"ח
הגב לכתבה

תגובות
3
1. I cried. It's just great
כ"ח בתשרי תשס"ח
2. Yossi
If this article does not put a smile on your face and a tear in your eye, you missed the point...
כ"ח בתשרי תשס"ח
3. חזק
חזק חזק ונתחזק
כ"ח בתשרי תשס"ח