ב"ה יום שלישי, י"ג ניסן תשפ" | 07.04.20
הרבי יוצא מביתו שברחוב פרזידנט
הרבי יוצא מביתו שברחוב פרזידנט
אנו כפרתך • מאמר דעה

"מעשה רב" של הרב מארלאו בניחום אבלים אצל הרבי והלימוד האקטואלי • "יש מחויבות לדאוג שהרבי לא יישב עם עיניים אדומות" • א.ב חרמש


ביום שלישי האחרון, כ"ה אדר שני, צייננו את יום הולדתה המאה ושמונה של הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא ע"ה שניאורסאהן.

רובם המכריע של אנ"ש כלל לא הכירו את הרבנית ע"ה, חלקם הגדול גם לא ידע כלל כיצד היא נראית. כולנו למדנו "להכיר" אותה, רק אחרי הסתלקותה בכ"ב בשבט תשמ"ח.

כמו שפרשת "חיי שרה" מתחילה בסיפור הסתלקותה של שרה אמנו, גם אנו, רק אחרי הסתלקותה של הרבנית, היא החלה "לחיות" בתוכנו.

הקו המרכזי של כל הסיפורים אודותיה, ה"היכרות" שלנו אותה – הוא הביטוי המקסימאלי של הנחת כל מציאותה על הצד, וביטולה המוחלט, לבעלה, לרבי. היא הניחה את כל כישוריה, את כל מעמדה המתבקש ומובן מאליו, את כל ישותה – בביטול מוחלט למען הרבי.

*

בשנים בהם התגורר הרבי באירופה, הוא הרבה להתכתב עם הוריו שהתגוררו בדניפרופטרובסק שבאוקראינה.

רוב המכתבים עסקו בעניינים תוכניים, חליפת המכתבים בין הרבי לאביו הרה"ק רבי לוי יצחק עוסקים בעיקר בנושאים עיוניים תורניים, אולם בפתח ובסיום המכתבים ישנם גם מעט צדדים אישיים.

באחד המכתבים הללו כותב הרבי להוריו: "מיך וואנטדערט פארואס איהר האט ניט געענטפערט אויף מיינע איבריקע שאלות: צי זעהט איהר מאניע און זשעניא, גייט צו אייך אריין מנחם אדער זיינע שואגערס, ווא איז רחל, און זא ווייטער. פון אזוינע קלייניקייטען און פאדראבנעסטיין קען מען זיך אמאל פארשטעלען היימישער און וארעמער, ווי פון גרויסע פרטים אפשר. מסתם, ועט איהר אויך ועגען דעם שרייבען."

[=אני מתפלא מדוע לא השבתם על שאלותי האחרות: האם אתם רואים את מאניע וזשעניא, האם מנחם או גיסותיו נכנסים אליכם, היכן רחל וכן הלאה. מדברים קטנים ושגרתיים שכאלה ניתן לפעמים לשער ולצייר את האווירה והחמימות הביתית , מאשר על ידי פרטים גדולים. ומן הסתם תכתבו גם אודות זה].

*

יום ההולדת של הרבנית, או יום הסתלקותה, שמאז אנו "חיים איתה", הוא יום שאנו צריכים ללמוד בו  מחייה ואורחותיה של הרבנית, ללמוד ממנה פרק בביטול לרבי.

זהו יום שבו נדרש מכל אחד להפיק ממנו הוראה למעשה, וכפי הנוסח שהרבי הרבה לחזור ולתבוע באותם ימים של שנת תשמ"ח: "והחי יתן אל לבו", מה עלי לקחת מיום זה הלאה, למעשה בפועל.

הסיפורים על הרבנית ע"ה רבים מאוד, מהם סיפורים "גדולים", ומהם סיפורים "קטנים". בזמן האחרון אנו עומדים בפני שפע של גילויים כאלו ואחרים, אם זה מעל דפי עיתון כפר חב"ד, אם זה בדיסק החדש שהופק על ידי חברת JEM בארה"ב לקראת כ"ב בשבט האחרון, ואם זה באתרים השונים.

לא אעסוק בהם ולא במאורעות ה"גדולים" של שנת תשמ"ח. אתמקד ב"קלייניקייט" אחד, כלשונו של הרבי במכתבו להוריו, שהייתי נוכח בו באותו יום מר כ"ב בשבט תשמ"ח.

"קלייניקייט" שהוא כלל לא עיקר תוכן היום, אך יש בו כדי ללמד על מהותו של היום, ואולי ניתן להפיק ממנו "והחי יתן אל לבו" עבורנו, לחיי היום יום.

*

כשהרבי חזר לביתו אחרי הצהריים של יום כ"ב שבט, אחרי שהרבנית נטמנה בבית החיים מונטיפיורי, הרבי התפלל מנחה, כאשר אל הבית הורשו להיכנס רק השלוחים שהגיעו לניו יורק, ואחרי התפלה הם עברו לפני הרבי ל"ניחום אבלים".

בערב, אחרי תפלת ערבית, הדלתות נפתחו לכל אנ"ש והתמימים לעבור ליד הרבי ל"ניחום אבלים".

עברתי שם גם אני.

במחשבה לאחור, לו הייתי עומד אז במחשבתי היום, לא הייתי עובר. איני יודע מהיכן היה לי העוז והחוצפה לעבור שם ליד הרבי ו"לנחם" אותו.

אתה?! בחור צעיר בן שמונה עשרה שנה. אתה?! גם אם אתה כבר בן ארבעים, או לא משנה בן כמה אתה. אתה?! שאתה יודע היטב מי אתה ומה אתה.

אתה?! אתה בטוח שרק אתה חסר לרבי בשעה כזו, ואתה -  בשניה או שניים שהנך עובר לידו ולוחש בחצי פה: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים" – בזה אתה ממש "מנחם" אותו?!

כשאנו שומעים וקוראים ורואים ולומדים על הקשר המיוחד במינו שבין הרבי לרבנית, החל מתרפ"ט ועד לתשמ"ח. כשאנו חושבים שאנו מבינים משהו על עומק הקשר והיחס שהיה ביניהם, כשאנו חושבים שאנו מבינים במעט מהו גודל האבדן שהיה לרבי באותו לילה מר ונמהר, כשאנו חושבים שאנו קצת מבינים מה גודל הכאב שהרבי כאב, כשהרבנית נסתלקה בחטף לפני אך פחות מיממה - 

ואתה, יש בך החוצפה והעוז לעבור כעת ליד הרבי, להיכנס אל תוך הבית הפרטי שלו ושל הרבנית, לדרוך בהיכל הפנימי האישי שלהם, לבוא לכאן בעת הזו ו"לנחם" את הרבי?!

רק אתה חסר כאן עכשיו... כאילו שאחרי שעברת ולחשת שם "המקום ינחם אתכם" הוקל לרבי הכאב...

אלא מה, איש לא חשב, ואיש לא שאל, כולם עברו כמו עדר-עיזים. מה עוד שזו גם מצווה חשובה... כולם עברו, וגם אני עברתי.

הרבי ברוב טובו ישב שם בקצה החדר, ואיפשר לקהל לעבור על פניו. הרבי ישב שם כדי להקל מעל הקהל את תחושת הכאב שלהם.

הרבי ישב בקצה החדר הראשון, בצד שמאל, במקום בו הוא התפלל אחר כך לאורך כל השנה, וישב שם על שרפרף נמוך, ועיניו אדומות.

אתה עובר שם, רואה את הרבי, ומתחרט על הרגע שבו החלטת לעבור ליד הרבי. לא כך אנו צריכים לראות את הרבי. אתה מקבל בלבך החלטה, אעשה מה שביכולתי, כדי שהרבי לא יישב כך עם הידיים על הברכיים, ויביט בי במבט חודר, עצוב וכואב, עם עיניים אדומות...

אני עובר במהירות, לוחש כמו כולם: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", ואז אני שומע מאחרי משהו מוזר.

מאחרי עבר הגה"ח הרב יהודא קלמן מארלאוו ע"ה, מרבני שכונת קראון הייטס, ובקולו הגבוה והעמוק הוא אומר לרבי: "אנו כפרתך"...

הנוסח היה מוזר, מוזר מאוד. מעולם לא שמעתי מישהו שיתבטא כך בניחום אבלים. אך לאחר מכן נוכחתי לראות כי הרב מארלאוו נהג כפי המופיע במשנה במסכת סנהדרין, ונפסק להלכה ביד החזקה, בנוגע לדיני ניחום כהן גדול: "וכל העם באין לנחמו לביתו, וכשמברין אותו - כל העם מסובין על הארץ, והוא מסב על הספסל,  ואומרין לו כשמנחמין אותו: אנו כפרתך".

במחשבה שניה, מעבר לפן ההלכתי, יש הבדל עצום בין הנוסח הרגיל, לנוסח זה.

בנוסח הרגיל אנו אומרים "המקום ינחם אתכם". אני עברתי ליד הרבי, לחשתי את הנוסח המקובל, ובזה סיימתי את תפקידי. מה יהיה הלאה? - זה כבר לא מעניין אותי, זה כבר לא החלק שלי, הטלתי זאת על כתפיו של "המקום". הוא זה ש"ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים"...

לעומת זאת הנוסח "אנו כפרתך", זהו דבר שמחייב אותי, אותנו, לעשות משהו. לעבוד, להקריב מצידנו למענו, לדעת שיש לי מחויבות אישית לדאוג שהרבי לא יישב עם עיניים אדומות. הדבר מוטל עלי. "אנו כפרתך".

*

כשאנו רוצים ללמוד ביום זה מדרכיה של הרבנית, כשאנו רוצים לקחת ממנו משהו בבחינת "והחי יתן אל לבו", אזי "קלייניקייט" זה יכול לתת לנו דרך. דבר זה מבטא את כל חייה של הרבנית, את הנהגתה לאורך שנות דור.

מקלייניקייט זה, ניתן לפעמים – כלשונו של הרבי במכתבו להוריו, "קען מען זיך אמאל פארשטעלען,יותר מאשר, ווי פון גרויסע פרטים אפשר" -  למצות  יותר מאשר בפרטים גדולים אחרים.

נוסח זה מורה לנו, שיש להתמסר את הרבי בכל לב ונפש ומאוד, להקריב למענו דברים שהייתי רוצה להשאיר אותם עבורי, ולא משנה אם זה כסף, מעמד או שורה בעיתון. יכולים אנו ללמוד מנוסח זה מהו נדרש מאיתנו - 

לדעת שאנו כאן רק למענו, לבוא ולומר לו, ובעיקר לנהוג - באופן של "אנו כפרתך".

כ"ז באדר ב' תשס"ח
הגב לכתבה

תגובות
10
1. אלי, תודה
כשקראתי את המילים שאמר הרב מארלוו לרבי עבר בי רטט.

תודה לך על שבהרגישים העמוקים שלך אתה מצליח לעורר בנו געגועים לרבי.

תודה.
כ"ז באדר ב' תשס"ח
2. שאלת תם
שלום.

יש לי שאלה לקוראים. אני מצטער לקלקל את האוירה המיוחדת של המאמר ובכל זאת תורה היא וללמוד אני חייב.
אני לא גדלתי בחבד אלא התקרבתי לחבד.יש נושא שאינו ברור לי לגמרי. אני קורא ביטויים כמו שמופיעים במאמר זה " אנחנו כאן רק למענו".וקשה לי לעכל כאלה דברים. זה נשמע כאילו אומרים שתכלית בריאת העולם עפ"י חסידות היא לעשות טוב לרבי.קראתי ראשי ישיבות שמתבטאים שמטרת הישיבה היא להוציא למדנים וחסידים שיפארו את כבוד הרבי בעולם.גם אני לפעמים במבצעים מוצלחים מרגיש כיף שעשיתי נחת לרבי ויודע שזה לא סותר את העובדה שהסיבה האמיתית שאני עושה זאת היא אותה סיבה שבגללה הרבי שלח אותי והיא אותה סיבה שבגללה יש לו נחת והיא לעשות רצון ה'.
. . . אבל בכל זאת לנסח במילים כתובות שאנחנו כאן רק בשביל הרבי. או שתומכי תמימים כל מטרתם היא לקדש שם לובאוויטש בעולם או לפאר את כבוד הרבי. ..אני לא יודע. . משהו בזה לא מתעכל אצלי. אולי יש לי עוד מה ללמוד. אולי משהו מכם ילמד אותי.
כ"ז באדר ב' תשס"ח
3. מרטיט, מרגש, נוגע לפנימיות הלב והנפש
ר' א. - תודה מעומק הלב.
אני מודה שהכותרת לא 'משכה' אותי; לבושתי, חלפתי על פניה, דפדפתי פה ושם, ורגע לפני ההתנתקות מהמסך 'הקלקתי' גם עליך.
אני לא מאמין שכמעט פספסתי את הרשימה הנפלאה הזו.
כל כך מעורר, כל כך פשוט וכל כך עמוק, כל כך חסידי וכל כך תובעני.
אפילו ה"בכן" זועק, דורש ומרטיט.

תודה על הטור הנפלא והמסר שמקופל בו בכל שורה.
כ"ז באדר ב' תשס"ח
4. בהתרגשות...
מרגש ובהחלט מצמרר
הלוואי ונוכל להיות הכפרה..

כפרה עלינו,,מי אנחנו בכלל?
כ"ז באדר ב' תשס"ח
5. ל-2: זו שאלה של אחרי ג' תמוז.
אבל אנו "חיים" לפני הצמצום. טור זה ודומיו "מחיים" את הרגש שכה חסר מאז ההעלם וההסתר. וזה מה שמרגש ונוגע לנפש החסידית, לקרוא מאמרים כמו זה של א.ב. חרמש. הוא מצליח להחיות את האווירה של לפני החורבן.

אז, לא היתה כלל שאלה. ברור היה ש"לפאר את שם הרבי" הכוונה שם שמים, שם ישראל, שם קוב"ה ושכינתיה.
אז, לא היתה לא בתודעה ולא בתחושה, לא במציאות ולא בדמיון, כל הפרדה בין החלטה "לקיים הוראותיו הק' של הרבי ומילוי רצונו הק'" לבין: הידור ודקדוק בקיום מצוות התורה, לימוד תורה נגלה וחסידות בשקידה והתמדה.

היום, אחרי כל הצמצומים וההעלמים והניסיונות, ואחרי שהגלות הגסה והמכוערת הרימה ראש, נעלם האין ערוך לך ה' אלקינו בעולם הזה, ונכנסנו לעולם מושגים שבה מתעוררת שאלתך.

ועל של פועל: ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים - וכי אפשר לדבוק בקב"ה? אלא התדבק בצדיקים, הדבקים לבוראם, ותזכה לקיים מ"ע של "ואתם הדבקים". למד תורתו של הרבי, קדש את שם ליובאוויטש, ונמצא שם שמים מתקדש על ידך, ונמצאת הולך וגודל בהתדבקות אמיתית לחיי תומ"צ בפועל.
א' בניסן תשס"ח
6. לשאלת תם מ-2
בלקו''ש ח''ב הוספות לי' שבט מבואר בפירוש שלרבי אין אגו אישי וכל מציאותו היא ביטול לרצון ה' וע''ד מאמר הזהר שפני האדון ה' זה רשב''י וממילא זה כאילו להגיד שרוצים להאדיר את כבוד ה' תודה
א' בניסן תשס"ח
7. ל5 ול 6
מודה לכם על התשובה.נוספה לי הבנה מסויימת בעקבות תשובתכם.
עדיין רציתי לומר ל6 - אתה כותב שלרבי אין אגו. זה ברור.אבל לנו לחסידים יש אגו.ולכן כשאנחנו מתבטאים באופן הנ"ל זה לא מובן מאליו שזה נקי לגמרי. ולשניכם רציתי
לומר שלמרות שאכן בעקבות תשובתכם הפנמתי עוד קצת את הנקודה של הדבקות ברבי שמהווה דבקות בה'. עדיין - הרי יש לזה גבולות - למשל לכולם ברור שאסור חס וחלילה להתפלל מול תמונתו של הרבי. בעיני משפט שאומר " אנחנו כאן רק למענו" מריח ריח של תפילה מול תמונתו של הרבי.

א' בניסן תשס"ח
8. למגיב "חיים" (מכ''ז אדר ב'....)
הכותב הנכבד מצייר מציאות שבה החסידים מתקבצים בצילא דמהימנותא, בצלו של נשיא הדור, ואז ישנם שתי אפשרויות:

א. החסיד בא בכדי להתקשר באילנא דחיי, לספוג קדושה, ללמוד ולהפנים, ובסופו של דבר ההגעה שלו הופכת אותו לשליח של אור, לשליח של הרבי. המשמעות: הוא הגיע אל הרבי - למען הרבי, במובן זה שהוא יוצא משם עם החלטה לכוון את כל מעשיו בדרך שיגרום נחת רוח לרבי.

ב. אפשרות שניה היא שהחסיד בא אל הרבי כדי "לנחם את הרבי". דהיינו הוא, החסיד הדגול וכו', עושה לרבי טובה כביכול. הוא יעמוד בתור, יעבור לפני הרבי, ויקל מכאבו באמרו המקום ינחם כו'. והרבי יביט וישמח "אה, אפילו מוישה גרויס הגיע אלי!" ויוקל לו...

באופן פנימי, ובמשמעות שמקפלת בתוכה לקח מאוד חסידי, המשפט "אנו כאן למענו" הוא המשפט הכי מיוחד כאן. כי כשאתה אומר שבאת לרבי אך ורק למענו - הכוונה היא: הבנת למה באת. לא כי אתה מישהו ומשהו, אלא להיפך: כי אתה צריך לעמול קשה מאוד כדי שאולי, אי פעם, תהיה בטל באמת לרועה ישראל, ותוכל לקרוא לעצמך חסיד.

תתבונן בזה, וכשתבין - תוכל לקרוא שוב את הטור ולקלוט את המסר שמקופל בו.
ב' בניסן תשס"ח
9. מצטרף למגיב 2
אולי אכן יש אנשים שחיים את המציאות שלפני ג' תמוז ולמרות שמדברים על הרבי לא מסיחים את דעתם מהקב"ה אפילו לרגע אחד. אבל המציאות היום לא כל כך פשוטה ובמציאות הזאת מה שנכתב פה יכול להתפרש בצורה לא חד משמעית ולצערנו יש אנשים שאכן מפרשים דברים לא נכון עד שלפעמים זה מגיע לדברים שהם היפך היהדות ח"ו.
בזמן הלא פשוט בו אנחנו חיים חייבים להדגיש כל הזמן את הקב"ה, את זה שאנחנו כאן למענו, למען הקב"ה, לעשות לו ית' דירה בתחתונים. ברור שבלי שנהיה קשורים לרבי, בלי שנהיה בטלים לו, אי אפשר לעשות את רצון ה' כמו שצריך, אבל חייבים להדגיש את הקשר שלנו עם הקב"ה.
איני יודע, אולי זה גם קשור עם התחושה שהכותב מתאר כשהוא עבר לנחם את הרבי, כאילו שזה לא היה בדיוק מתאים "...אלא מה, איש לא חשב, ואיש לא שאל, כולם עברו כמו עדר-עיזים. מה עוד שזו גם מצווה חשובה... כולם עברו, וגם אני עברתי.". הרי הקב"ה ציווה בתורתו הקדושה שאם יש אבל צריך לנחם אותו, גם אם הוא כהן גדול וגם אם הוא מלך ישראל. אז למה אנשים שמקיימים את זה הם "עדר של עיזים" ? אכן, האנשים עברו כי זו "מצווה חשובה", מה לא טוב בזה ? למה צריך להרגיש "מי אני שאני אנחם את הרבי". גם אם אתה אין ואפס, אתה לא מנחם את הרבי כי אתה משהו, אתה עושה זאת כי זה רצון ה'.
ואם רוצים באמת שהרבי "לא ישב עם עיניים אדומות", אם באמת רוצים להיות "אנו כפרתך", צריך לעשות את מה שהרבי רוצה שנעשה, שנעבוד את ה', שנשים את הקב"ה בראש עניינינו, שנהיה בטלים אליו, שנבין שאין עוד מלבדו - אין שום מציאות מבלעדי ה', ויהי רצון שנזכה להגיע להכרה הזאת.
ג' בניסן תשס"ח
10. 2 מוסיף על 9
אני מזדהה עם כל מילה שכתבת. צריך להבחין בין שתי סוגי שיפלות" שיפלות אמיתית שבה האדם יודע ומכיר בפחיתותו ומקבל את זה ומתוך כך מרגיש שמחה גדולה (אין לו מתחים של אגו)וניגש לקיום מצוות ולתורה ותפילה בשמחה גדולה ומייקר מאד עבודת ה'. לעומת שיפלות מדומה שנובעת מאכזבה עצמית או חוסר חשק ורצון לקחת אחריות על עבודת ה' שלי והפתרון הוא להקטין את ערך העבודה שלי וערך התורה שלי - "ממילא כולנו בהמות" , ולהפיל הכל על הרבי.
ד' בניסן תשס"ח