ב"ה ערב ש"ק, ט"ז ניסן תשפ" | 10.04.20
"נענועים" ו"הקהל", האחד לא על חשבון השני ● דעה

כדי להתאחד איתנו, עם יהודים מסוג הערבות, הרבי עושה דבר שיש בו חשש שחלילה וחס יכול לפגוע בדבר הכי יקר לו, הוא מניח על הצד כביכול את הנושא הכי חשוב שלו, את ההתקשרות לכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ – העיקר "להדגיש עד כמה נוגע הענין דהקהל", להתאחד ב"הקהל" עם שאר הד' מינים, עם אנשים כערכנו, כאלו שאין בהם ריח ואין בהם טעם, לא תורה ולא מעשים טובים... ■ א.ב חרמש במאמר מיוחד על חג הסוכות, שנת הקהל והתקשרות בלי הפסק


בספר 'התמים', בתיאור חקירתו של רבנו הזקן ב"טאיינע סאוועט" בימי מאסרו בשנת תקנ"ז, מסופר כי החוקרים שאלו את רבנו הזקן האם הוא מתלמידי הבעל-שם טוב, והוא השיב להם בחיוב.

לאחר מכן הוא סיפר, כי אילו הוא היה אומר שאינו תלמידו, אזי הוא היה משתחרר מהמאסר ומכל הסבל הכרוך עמו, אולם הוא לא רצה להתנתק מלהיות מקושר לבעל-שם-טוב, אף לא לרגע, ואפילו באם זה רק בדיבור.

כמו כן שאלוהו על דרכו של הבעש"ט לומר בתפלה "האף, אף, אף", כשהחוקרים טענו שהוא התפלל שה' יתברך יוריד אף וחרון על הממשלה – "והיה לרבנו הזקן צער גדול על שהיה צריך לגלות כוונתו של מורנו הבעש"ט ולפרש דרכיו לפני השרים הגויים".

"אמנם – כפי שכתוב שם ב'התמים' - היה באפשרותו לדחותם בכמה תשובות, אך הוא לא רצה להיות נפרד גם מתנועה אחת של מורנו הבעש"ט, וגם לשעה קלה, ואף למראית עין".

אין התקשרות "עם הפסקות". התקשרות מחייבת להיות קשור לרבי, כל הזמן, בכל כוחות הנפש ובכל שלושת הלבושים. אי אפשר להיות מקושר רק לעשרים שעות, ובארבע השעות הנותרות להיות "מנותק".

אי אפשר להיות מקושר רק בלבוש המחשבה, אך בלבוש הדיבור להכריז "לא, אני לא קשור לרבי". על אחת כמה וכמה לא להצהיר זאת במעשה בפועל.

התקשרות – פירושו להיות קשור. ואם אתה קשור, אז כולך קשור, וכל הזמן.

*

בשיחת ליל ה' דחג הסוכות תשמ"ח, הבהיר הרבי מדוע בשנה זו הוא חרג ממנהגו הקבוע בעת אמירת ההלל.

בכל השנים, בעת אמירת ההלל בחג הסוכות, הרבי אחז את הלולב בימינו, ואילו האתרוג היה מונח בקופסה על גבי הסטענדער עד לזמן ה"נענועים" ב"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", אז הרבי נטל אותו בשמאלו, הצמידו לתחתית הלולב, ונענע בכל ד' המינים יחד.

לאחרי הנענועים הרבי השיב את האתרוג לקופסא, עד לנענועים בעת אמירת "אנא ה' הושיעה נא", וכן הלאה.

לעומת זאת בימי חג הסוכות של אותה שנה, שנת תשמ"ח, שנת ה"הקהל" האחרונה שזכינו לראות בה את הרבי, הרבי אחז את האתרוג כל משך זמן אמירת ההלל, החל מברכת ההלל שלפניה ועד לסיומה. והדבר היה לפלא.

ובשיחה זו, הבהיר הרבי את הדברים.

"... בהמשך לגודל ה"רעש" בענין ד"הקהל" שצריך להיות באופן של הוספה וכו' – חיפשתי להוסיף בעצמי בנוגע ל"הקהל" באופן בולט, ע"י פעולה שיש בה קושי מיוחד. ובגלל זה היה השינוי בהנהגתי בנוגע לנטילת ד' המינים בעת אמירת הלל, לגבי המנהג שראינו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר ...

"... לאמירת הלל – הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר נוטל בידו את הלולב, יחד עם ב' המינים שאגודים עמו, ולא את האתרוג (שנשאר במקומו, בקופסא של כסף, וכיו"ב), ורק בעת הנענועים הי' נוטל גם את האתרוג ומחברו לג' המינים, ולאחרי הנענועים הי' מחזיר את האתרוג למקומו עד לנענוע שלאח"ז .. כלומר שגם בין הנענועים הי' אוחז רק את הלולב ומיניו, ללא האתרוג.

"...מהו הטעם למנהגו של כ"ק מו"ח אדמו"ר?!

"לכאורה יש לבאר הטעם להנהגה זו – ע"פ הנהגה נוספת שראינו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר:

"אלו שהתבוננו בהנהגתו, ראו, שלאחרי כל נענוע הי' מביט על האתרוג, כנראה, כדי לבחון שהאתרוג לא קיבל שריטה ("א קריץ").

"וי"ל שמטעם זה לא אחז את האתרוג כל משך זמן אמירת ההלל, כי אם בזמן המוכרח (בעת הנענועים) – בגלל חשש של שריטה וכו', כמובן וגם פשוט, שככל שיארך זמן אחיזת האתרוג יגדל יותר החשש מפני שריטה ..."

ולאחרי שהרבי מבאר באריכות את הנהגת החסידים לדייק ולהתבונן בכל פרט בהנהגתו של הרבי, הוא מסביר שלמרות שכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע נהג כך בגלל מצב בריאותו ורעד הידיים, הרי בהיות ש"הואיל ונפק מפומי' דרב כהנא" – אזי תלמידו רב אחא ברי' דרבא היה "מהדר אתרי וחד".

ולכן אומר הרבי: "התחילו כמה וכמה חסידים לנהוג כן (ליטול לאמירת ההלל רק הלולב ומיניו, ולצרף האתרוג רק בעת הנענועים, וגם לבדוק האתרוג לאחרי הנענועים וכו'), כמנהג הרב".

"אמנם – ממשיך הרבי ואומר – כשהתחיל ה"רעש" בנוגע לשנת הקהל, הרי כדי לפעול גם בעצמי כו', הוכרחתי לעשות ענין מיוחד שלא לפי רוחי, שלא לפי טבעי ורגילותי, ובפרט בענין שיש בו חשש שלא יפגע ח"ו בענין ההתקשרות – לשנות המנהג ולאחוז כל ד' המינים (לא רק בעת הנענועים, אלא גם) במשך כל זמן אמירת ההלל.

"וההסברה בזה – מצד הקשר והשייכות דנטילת ד' מינים ל"הקהל", וכפי שהרבי מאריך שם בקשר בין ד' המינים הרומזים על ד' הסוגים שבבני ישראל להקהל.

*

ההתקשרות של הרבי לחמיו, לכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, היא מרכז חייו. במוחנו המגושם אנו יכולים רק לשער בזעיר אנפין, עד כמה קשה היה לרבי לשנות מהנהגתו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בעת הנענועים. זהו ענין "שהוכרחתי לעשות לא לפי רוחי, שלא לפי טבעי ורגילותי, ובפרט בענין שיש בו חשש שלא יפגע ח"ו בענין ההתקשרות" אומר הרבי על שינוי זה.

זוהי "פעולה שיש בה קושי מיוחד", אומר הרבי.

כשהתורה משתמשת בלשון "קשה", היא מדברת על דבר שהוא נושא בעצמו שני הפכים. "קשה לזווגם כקריעת ים סוף" – מה הקושי הגדול בשידוך, ומהי ההשוואה לקריעת ים סוף? מובא על כך בדא"ח שבעת קריעת ים סוף היה שני הפכים בחדא מחתא: "רפוא לישראל ונגוף למצרים". הקב"ה אחז באותו הרגע בקו החסד ובקו הגבורה גם יחד, רפואה מחד ומגפה מאידך, זה הקושי שבדבר. כך גם "קשה לזווגם" לקשר איש ואשה – שני הפכים, שני עולמות שונים, זה ה"קשה" שבדבר.

הרבי אומר שהוא נקט בפעולה שיש בה "קושי מיוחד". מחד - להיות מקושר לכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, ומאידך - לאחוז את הד' מינים בכל משך זמן אמירת ההלל, לא כפי שהוא נהג.

רבנו הזקן, קיבל על עצמו לסבול את ייסורי המאסר, העיקר לא לבטא בפה בפני החוקר הגוי שהוא לא קשור לבעש"ט. היה לו "צער גדול" על שהוא היה צריך לבאר את כוונת הבעש"ט בתפלתו – אבל הוא "לא רצה להיות נפרד גם מתנועה אחת של מורנו הבעש"ט, וגם לשעה קלה, ואף למראית עין", ואילו הרבי מוכן להקריב כביכול ענין כה נעלה, ענין שהוא מתבטא עליו "שיש בו חשש שלא יפגע ח"ו בענין ההתקשרות", ועוד במעשה בפועל, ובפומבי – עבור מה?

אומר הרבי בהמשך השיחה, שהוא עשה את זה: "...כדי להדגיש עד כמה נוגע הענין ד"הקהל", שזהו ענין עיקרי, פנימי, נפשי, וגופני וכו', ככל התוארים שיכולים וצריכים לומר על הענין ד"הקהל" בכל אותיות האל"ף בי"ת – ולכן משנים המנהג לאחוז כל הד' מינים במשך כל זמן אמירת ההלל, דווקא בגלל הקושי שבשינוי זה, ודווקא בגלל היותו שינוי המעורר תמיהה אצל הרואים, ותמיהה צודקת!"...

כדי להתאחד איתנו, עם יהודים מסוג הערבות, הרבי עושה דבר שיש בו חשש שחלילה וחס יכול לפגוע בדבר הכי יקר לו, הוא מניח על הצד כביכול את הנושא הכי חשוב שלו, את ההתקשרות לכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ – העיקר "להדגיש עד כמה נוגע הענין דהקהל", להתאחד ב"הקהל" עם שאר הד' מינים, עם אנשים כערכנו, כאלו שאין בהם ריח ואין בהם טעם, לא תורה ולא מעשים טובים...

*

עומדים אנו בחודש תשרי, חודש המשובע בכל, חלק גדול מאנ"ש תלמידי התמימים נמצא בסמיכות לד' אמותיו הק' של הרבי. הם נסעו כדי להיות אגודים באגודה אחת, בסמיכות של קירוב מקום גשמי, יחד כל ג' המינים - עם האתרוג של דורנו.

מחודש זה, ניקח כוחות וחיות לכל השנה כולה, גם אחרי "ויעקב הלך לדרכו", כאשר נחזור כל אחד ואחת לשגרת היום-יום, כל אחד לגפנו ותאנתו.

עלינו לייקר את גודל האחריות המוטלת עלינו, אנו צריכים לדעת שזו שנת "הקהל", ובשנה זו אנו אגודים יחד עם הרבי במשך כל הזמן, לא רק בעיתים מיוחדים.

ב"ספר המנהגים" במנהגי חג הסוכות, כותב הרבי כיצד יש לאחוז את ד' המינים בעת הנענועים: "הלולב מחברו לשליש העליון של האתרוג, אשר אוחזו באלכסון קצת". הלולב עומד מעל לאתרוג, וחלקו התחתון נוגע בשליש העליון של האתרוג.

המקום בו תחתית הלולב ויתר המינים נושקים לאתרוג – זהו מקום עדין מאוד, מקום שיש בו אחריות כבדה, והוא צריך למשנה זהירות.

בשולחן ערוך רבנו הזקן, הלכות לולב, סימן תרמ"ח סעיף כא: "כל דבר הפוסל באתרוג משום שאינו הדור, כגון יבש או חזזית או שינוי מראה האתרוג, דהיינו שנקלף מקצת האתרוג ונשתנה מראיתו .. אע"פ שכל אלו אינן פוסלין אלא אם כן יש בהן כשיעור שנתפרש בהן, אבל אם היה אחד מהן על חוטמו – דהיינו ממקום שמשפע משם ויורד לצד ראשו ומתחיל משם להתקצר ולהתחדד - כל מקום זה, אם יש בו אחד מכל אלו הדברים הפוסלים משום הדור, אפילו אין בו אלא משהו – הרי זה פסול, לפי שעיקר ההידור של האתרוג תלוי בחוטמו, שהוא נראה לעינים יותר משאר מקומות, ובו אדם נותן עיניו בתחלת השקפתו".

בשליש העליון של האתרוג, די בפגם קטן, משהו, כדי לפגום ב"הדר" שלו, וחלילה לפסול אותו. זאת משום שזהו מקום שבו אדם נותן עיניו בתחלת השקפתו.

*

חובה עלינו לזכור שבשנה זו מוטלת עלינו אחריות כבדה יותר מאשר בכל שנה. בשנה זו, בשנת הקהל, אנו עומדים בסמיכות לרבי לא רק בעת הנענועים, אלא כל משך אמירת ההלל.

לרבי – הדבר כרוך ב"קושי מיוחד", ועלינו לזכור, שאנחנו עומדים צמוד אליו כל הזמן.

יש לזכור ולחדד בעצמינו כל הזמן שתחתית הלולב עומד בשליש העליון של האתרוג, אנחנו עומדים במקום מאוד רגיש, מאוד עדין, מקום עם אחריות כבדה.

כל נגיעה לא נכונה, כל פעולה שאינה כנדרש, יכולה לעשות "א קריץ", אם כשאנו עומדים ליד הרבי אנו נוהגים שלא כראוי – אנו לא פוגעים בשם הפרטי שלנו, ביוסי או מנדי או לוי. אנחנו נוגעים באתרוג, במקום "שהוא נראה לעינים יותר משאר מקומות, ובו אדם נותן עיניו בתחלת השקפתו"...

אם אנו נוהגים שלא כנדרש – הרואים אותנו תולים זאת בליובאוויטש ובעומד בראשה. "ובו אדם נותן עניו בתחלת השקפתו". זה לא הנהגה פרטית של איש פרטי, זהו "א קריץ" במקום של הידור האתרוג". יש לזכור את גודל האחריות.

אסור לנו בשם האחדות, ובשם ההקהל של יחד שבטי ישראל, לפגוע ולו במשהו באתרוג. יש להזהר במאוד לא לפגום את הידור האתרוג.

ברשימות חוברת ז', מביא הרבי את דברי המורה נבוכים המובאים במאמרי דא"ח, ש"כל חי מתנועע" וכן את דבריו ש"תנועה מולדת חום".

אם אתה אדם חי, יש בך חיות, אזי אתה מתנועע, אם אתה מתנועע – אתה מוליד חום. בחודש זה אנו סופגים חיות וחום חסידי לכל השנה. הנענועים הם סימן שאנו חיים, הנענועים מביאים איתם חום.

אבל צריך להיות זהירים ביותר, שהחיות והחום הללו, ה"קאך" כשאנו נמצאים בסמיכות לרבי – אכן יהיו חום וחיות של קדושה, חום וחיות שגורמים לרבי נחת רוח. ולא חלילה חום וחיות, נענועים, שעלולים לגרום "א קריץ" ביופי ובהידור האתרוג.

הרבי מצדו עושה דבר שיש בו "קושי מיוחד", כדי להתאחד איתנו - חובה עלינו להיות זהירים שבעתיים, לנהוג אך ורק באופן שגורם הידור ויופי לאתרוג. בד בבד עם גודל הזכות שיש לנו להיות מאוחדים עם הרבי, לזכור את גודל האחריות שלא לסטות חלילה, תוך כדי חום וחיות, ולגרום את ההיפך מכבוד ליובאוויטש.

ונסיים בתקווה ובתפלה שנזכה לא רק להיות בסמיכות גשמית לרבי, אלא גם שנזכה לראותו בעיני בשר, לזכות ל"וירא העם וינועו", וכמובא בהיום יום כ"ד  שבט: "וירא העם וינועו, אז זיי האבען דערזעהן גטליכקייט איז שוין וינועו, עס איז געווארען א תנועת חיים".

י"ד בתשרי תשס"ט
 
 
הגב לכתבה

תגובות
4
1. SHALOM
י"ח בתשרי תשס"ט
2. DRFV
י"ח בתשרי תשס"ט
3. שלום דובער
i want the picture
י"ח בתשרי תשס"ט
4. אלי'!
מאסות חביבות.

המשך לכתוב, ובתדירות!
ל' בתשרי תשס"ט