ב"ה מוצאי ש"ק, י"ב תמוז תשפ" | 04.07.20
הרב גבריאל הולצברג הי"ד
הרב גבריאל הולצברג הי"ד צילום: מאיר אלפסי, שטורעם
והאיש גבריאל ● א"ב חרמש כותב על המצב

יש לנו הרבה שאלות, הרבה קושיות, ואין צורך לפרט את השאלות, "כי רבים הם", כל אחד מתחבט איתם לבד ■ אך תשובות אין. זהו זמן של "שתוק, כך עלה במחשבה". זהו זמן שיש צורך להתחזק באמונה ללא סייג, זמן שאין בו מקום להבנה כלל, זמן של "וידום אהרן"


בשעת כתיבת השורות הללו, השלוחים הרב גבריאל ורעייתו מרת רבקה ה' יקום דמם, עוד לא הובאו לקבורה. דמם של השלוחים עוד לא נספג, הוא עוד מפעפע. התמונות המחרידות מצטרפות לשעות וימי המתח והחרדה הנוראים, והלב נקרע מכאב. הזעקה פורצת מלב רותח, למה עשה הוי' ככה?!

הגמרא במסכת גיטין (דף נז), ב"סוגית החורבן", מספרת על נבוזראדן רב הטבחים שנכנס להיכל בית המקדש וראה שם דם מפעפע על קרקע העזרה. לאחר שהוא בירר מהו הדם הזה, ונודע לו שזהו דמו של הנביא זכריה, שנשחט על שהוכיח את עם ישראל ורצה להדריכם בדרך הישר - הוא החל לשחוט את עם ישראל, כדי לנסות ולהשקיט את הדם.

מספרת הגמרא שהוא שחט על הדם את סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה – אך הדם לא שקט. הוא שחט שם בחורים ובתולות – ולא שקט הדם. שחט תינוקות של בית רבן – ולא שקט הדם. וכפי שהגמרא מביאה שם את הפסוק מהושע "דמים בדמים נגעו".

כשראה כי כך – הוא צעק: "זכריה זכריה, טובים שבהן איבדתים, ניחא לך דאבדינהו לכולהו?! כדאמר ליה הכי – נח". [טוב לך שאהרוג את כולם?! – כשאמר כך, שקט הדם].

זכריה נשלח על ידי הקב"ה לעורר את עם ישראל לחזור בתשובה, הוא לא הלך אל בני ישראל מרצונו לתת להם מוסר ולהדריכם בדרך הישרה, הוא לא חיפש הרפתקאות. הקב"ה בעצמו שלח אותו למטרה הזו.

הדבר לא מצא חן בעיני כמה אנשים, והם הרגו אותו. הם שחטו אותו בהיכל ה', במקום המקודש ביותר. ובסופו של דבר דמו התערבב עם דמם של יהודים אחרים שנטבחו ונשחטו על דמו, עד כי "דמים בדמים נגעו".

השלוחים של נביא ה' של דורנו לא הגיעו למומביי שבהודו מרצונם הטוב, הם לא חיפשו הרפתקאות. הם הלכו לשם בשליחותו של הקב"ה, הם נשלחו על ידי הקב"ה לעורר ולהדריך את בני ישראל בדרך הישר, ובסופו של דבר - דווקא בגלל זה דמם נשפך בהיכל ה' שבמומביי, המקום הכי קדוש במדינה הזו, שם הם נשחטו, כצאן לטבח.

"דמים בדמים נגעו", צאצאיו השפלים של נבוזראדן רב הטבחים, טבחו על דמו של שליח ה', יהודים ממקומות ומרקעים שונים, מארה"ב, ממקסיקו, מארץ הקודש. כאלו המכונים "חרדים" לצד כאלו שהם לאו דווקא בהגדרה של "דתיים". כולם נטבחו בהיכל ה', דמים בדמים נגעו, ודמם מפעפע.

נאקת החללים לא היה בה די כדי לעצור את הרצח המחריד, האם רק צעקה של נבוזראדן "טובים שבהן איבדתים, ניחא לך דאבדינהו לכולהו?!" – תעצור את תשפוכת הדמים הזו?!

עד מתי הוי'?!

*

הקול קול יעקב

ביום חמישי האיום, היום שהחל את כל היגון המחריד הזה, קראנו כולנו בשיעור החומש בחת"ת "הקול קול יעקב והידים ידי עשו".

"הקול קול יעקב", עלה מכל קצוות תבל, ילדי מוסדות החינוך, תינוקות של בית רבן בכל העולם, נשאו תפלה זכה לבורא עולם, וביקשו לשמור על חייהם של שלוחי ה'. שלוחים בארבע כנפות הארץ התכנסו יחד עם בני קהילותיהם ושטחו תחנה לפני היושב במרומים. ריכוזי אנ"ש קראו את ספרו של דוד המלך נעים זמירות ישראל חזור ושנה, נשות ישראל די בכל אתר ואתר הזילו דמעות חמות. תפלות מיוחדות התקיימו ליד הכותל המערבי שריד בית מקדשינו, ליד האוהל הק' –

"הקול קול יעקב" בקע ועלה מכל פינה ופינה, כולם בתפלה אחת, לגבור על "הידים ידי עשו".

חשבנו וקיווינו ש"הקול קול יעקב" יצטרף לשוועת הנצורים בבית חב"ד במומביי, ויחד הם יגברו וינצחו את "הידים ידי עשו".

אך דומה שננעלו שערי שמים, נראה היה כי דעת ה"מאן דאמר" הראשון בגמרא, בהמשך הסוגיא המצוטטת לעיל, היא זו שגברה:

"הקול קול יעקב והידים ידי עשו. מסבירה הגמרא: "הקול" - זה אדריינוס קיסר, שהרג באלכסנדריא של מצרים ששים רבוא על ששים רבוא כפלים כיוצאי מצרים. "קול יעקב" - זה אספסיינוס קיסר שהרג בכרך ביתר ארבע מאות רבוא ,ואמרי לה ארבעת אלפים רבוא. "והידים ידי עשו" - זו מלכות הרשעה שהחריבה את בתינו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".

וכפי שרש"י מסביר על אתר: "הקול: קול צווחה ובכי עולה מיעקב, ראה יצחק בנבואה".

הקול קול יעקב, קול הצווחה והבכי שעולה מיעקב חבל נחלתו שנשחטים לדורותיהם, הם אלו שעלו למרומים.

דורו של שמד

במאמר דיבור המתחיל "וירח ה' את ריח הניחוח", מאמר שהרבי אמר מתוך בכיות נוראות, בהתוועדות של מוצאי שבת פרשת נח תש"מ (אחרי הירצחו של הקדוש הרב דוד אוקינוב הי"ד), הוא ציטט את דברי המדרש "וירח ה' את ריח הניחוח – הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, ריח של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש, וריח דור של שמד".

ומסיים המדרש – "הדא הוא דכתיב זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה". זה הוא דור שלמרות היותו דור של שמד, הוא מבקש דבר אחד בלבד: להיות "מבקשי פניך", פנימיות שם הוי', רוצים לעשות את פנימיות רצון ה'.

ובהמשך המאמר הרבי מסביר תוך כדי בכי, שהמדרש מונה כאן דרגא למעלה מדרגא. מסירת הנפש של חנניה מישאל ועזריה היתה נעלית יותר מזו של אברהם אבינו, כי הניסיון בדור שלהם הוא קשה יותר, כי כיצד ייתכן שאחרי שבית המקדש עמד על מכונו, וכבר זכינו ל"וישב שלמה על כסא הוי'" – נגיע למצב של "עכו"ם מרקדין בהיכלו"?!

והניסיון של הדור שלנו, "דורו של שמד", הוא גדול לאין ערוך מהניסיון של דורם של חנניה מישאל ועזריה; "שלאחרי אריכות הגלות והגזירות והשמדות רחמנא לצלן, איך יתכן שכל זה אינו מספיק ונמצאים עדיין בחשך כפול ומכופל, עד שמזמן לזמן ישנם מאורעות כאלה שאין עליהם שום ביאור והסבר כלל, מכל צד ופינה (ובאות שלאחרי זה, הרבי אף מוסיף ואומר "ועד לחושך כפול ומכופל, ועד למאורעות כו' בשלוחי מצוה וכו'").

*

יש לנו הרבה שאלות, הרבה קושיות, ואין צורך לפרט את השאלות, "כי רבים הם", כל אחד מתחבט איתם לבד.

אך תשובות אין. זהו זמן של "שתוק, כך עלה במחשבה". זהו זמן שיש צורך להתחזק באמונה ללא סייג, זמן שאין בו מקום להבנה כלל, זמן של "וידום אהרן".

אחרי רצח התלמידים בבית הספר למלאכה בכפר חב"ד, בשנת תשט"ז, אמר הרבי (בהתוועדות יום ב' דחג השבועות): "ישנם כאלו שרוצים לבאר המאורע על פי הענין של "בקרובי אקדש". אך באמת אין זה ביאור, וכמו שכתוב שם גופא "וידום אהרן". גם ההבנה של "בקרובי אקדש" איננו יודעים. ובמילא, הסברת ענין בלתי-מובן אחד על פי ענין נוסף הבלתי מובן – הוא תנחומין של הבל. "וידום אהרן".

"בודאי שאסור להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, אך אין זאת אומרת שהענין עצמו מובן בשכל. לעת עתה לא מצאתי שום ביאור על זה"...

ובשיחת שבת נשא תשל"ד, לאחר תאונת הדרכים המחרידה בה נהרגו כמה מאנ"ש בארה"ק (בהם גם הגב' נחמה רוזנברג, והרב יחיאל מאיר יהודה גולדברג, דודיהם של השלוחים למומביי) אמר הרבי:

"ישנם ענינים שככל שמחפשים וכו' – לא יכולים למצוא ולא יכולים להבין למה ארעו דברים כאלו.

"והפלה ה' את מכותך", זהו דבר פלא שאינו מובן בשכל כלל...

"כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם לא' שרצה להסביר את מאורעות השואה: "מ'דארף דעם אויבערשטן נישט פארענטפערן". צריכים לידע שזהו ענין שאינו מובן על פי שכל, והוא בבחינת "והפלא ה'"... ובמילא אין להצדיק את הקב"ה.

"ופשוט שאין זה בסתירה ח"ו לענין האמונה, ואין זה גורם שום חלישות ח"ו בענין האמונה, ואדרבה: מצד תוקף האמונה בה' והידיעה הודאית שרק מה' יצא הדבר – יש אל מי לפנות ולבוא בטענות...

"ולאלה התמהים איך אפשר להתבטא כן (שאין להצדיק את הקב"ה) – הרי מקור הדברים הוא בגמרא במסכת יומא (המובאת להלן), שלמרות שמשה רבינו שיבח את הקב"ה בתארים "הא-ל הגדול הגיבור והנורא", ואנשי כנסת הגדולה החזירו את התואר הזה לנוסח התפלה – הרי דניאל וירמיה הנביא השמיטו את התארים "הנורא" או "הגיבור", כי הם שאלו "איה נוראותיו", "איה גבורותיו".

"כי דניאל וירמיה ראו בעיני בשר שלהם מאורעות שהם ההיפך מ"הגיבור" וההיפך מה"נורא", אזי הם לא יכלו לומר זאת, כיון שאינם יכולים לומר דבר שהוא היפך האמת, "ומתוך שיודעים בהקב"ה שאמיתי הוא (הוא מסכים על האמת ושונא את השקר), לפיכך לא כזבו בו".

"ועל דרך זה, כשרואים מאורע שאינו מובן כלל בשכל, צריכים לומר את האמת, שאין הדבר מובן כלל בשכל, אלא זהו באופן של "והפלא ה'" ובמילא "שרייט ער"...

והרבי מתבטא ואומר: " ובוודאי שהקב"ה בעצמו מצטער על זה"

זהו לא זמן של "להגיד בבוקר חסדך", זוהי עת של הסתר פנים איום, זמן של "ואמונתך בלילות". לילה, חשוך וקודר, שקעה החמה ויש להישען רק על אמונה בלבד. ללא הבנה וללא תשובות.

*

מסירות לשליחות

השליח הרב גבריאל וזוגתו מרת רבקה הולצברג ה' יקום דמם, ידעו שהם נמצאים במקום לא יציב, הם היו ערים לעובדה שהם לא נמצאים בארצות הברית או אירופה, אבל המסירות שלהם למילוי השליחות היא זו שמילאה אותם כוחות.

היה מי מבני משפחתו הקרובה של גבריאל שהציע לו לבטח עצמו. אך גבי, באמונת-תום, דחה את ההצעה הנדיבה בטענה של ממה נפשך: אם אני חייל של הרבי, אם אני שליח של הרבי, אז מה לי ולכל זה, ובאם חלילה הכל עניינים של דמיון – אז מה לי הודו או מרוקו, ומה יותר בטוח בקראון הייטס?

הם ידעו שיש להם שליחות, המשלח הציב אותם במקום זה כדי "לדעת את שלום אחיך", והם ימלאו את השליחות.

*

איה נוראותיו?!

הגמרא במסכת יומא (דף סט) מספרת, שאנשי כנסת הגדולה נקראו בשם זה, היות והם "החזירו עטרה ליושנה". הם החזירו מחדש את תאריו של הקב"ה לסדר התפלה.

"... אתא משה אמר [משה רבינו מתאר את הקב"ה, בחומש דברים, בתארים] "הא-ל הגדול הגבור והנורא".

"אתא ירמיה ואמר – עכו"ם מרקדין בהיכלו, איה נוראותיו?! לא אמר נורא. [ירמיהו הנביא, שראה את חורבן הבית ו"עכו"ם מרקדין בהיכלו", ותמה "איה נוראותיו" של הקב"ה, ולכן הוא בתפלתו אומר: (ירמיהו פרק לב) "הא-ל הגדול הגיבור, ה' צבאות שמו". ומשמיט את התואר "הנורא"].

אתא דניאל אמר - נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו?! לא אמר גבור. [דניאל, שעמד כבר בסוף תקופת הגלות, ואת החורבן הוא לא ראה, אך את השעבוד של "נכרים משתעבדין בבניו" הוא ראה, ותמה "איה גבורותיו" של הקב"ה, ולכן בתפלתו הוא אומר: (דניאל פרק ט) "אנא ה', הא-ל הגדול והנורא, שומר הברית והחסד", ומשמיט את התואר "הגיבור"].

"אתו אינהו ואמרו – אדרבה, זו היא גבורת גבורתו, שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות."

בשיחת אחרון של פסח תשי"ז (תורת מנחם חלק יט), עומד הרבי על דברי הגמרא אלו ושואל:

...על פי שכל אינו מובן, איך יתכן מעמד ומצב ש"עכו"ם מרקדין בהיכלו" – ממה-נפשך: או שתתבטל המציאות ד"עכו"ם מרקדין", או שלא יהי' זה "היכלו" של הקב"ה; אבל איך אפשר שיהיו שני העניינים ביחד: "היכלו" של הקב"ה – שזהו ענינו של כל מקום שבעולם שצריך לעשות ממנו דירה לו ית', כמו "היכל" שבו דר האדם, ואעפ"כ, יהיו שם "עכו"ם (לא כפי שהם במעמד ומצב של עבדים, אלא במעמד ומצב ש)מרקדין"?!...

והרבי ממשיך ומחדד את השאלה, ודומה כאילו היא מדבר אלינו, לימים אלו:

"בשלמא בימים ההם, כשהיו נשיאי ישראל שפירשו וביארו והורו כיצד צריכה להיות ההנהגה בכל ענין וענין – הנה גם אם הוא בעצמו אינו יודע ואינו רואה כו', הרי להיותו קשור עם מישהו שיודע ורואה כו', אזי ילך לבטח דרכו;

"אבל כשנמצאים בדור יתום, דרא דעקבתא דמשיחא, כאשר נשיאי ישראל אשר לאורם נלך נמצאים לא באופן גלוי לעיני בשר, ע"ד שהי' בזמן שהיו שואלים ב"אורים ותומים" – כיצד תובעים ממנו למצוא את דרך המלך, מלכו של עולם?!

ונקודת הביאור של הרבי היא: שצדיקים דומים לבוראם, וכמו שהקב"ה הכניס את עצמו בתורתו, "אנא נפשי כתבית יהבית", כך שהאדם בעולם הזה החומרי, יוכל לדעת מה עליו לעשות במקום החושך הזה -

"עד"ז בנוגע לצדיקים ונשיאי ישראל שענינם הוא להראות לבני ישראל את הדרך אשר ילכו בה – שענין זה נמשך גם לאחר הסתלקותם, כפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר שנשיאי ישראל לא יעזבו צאן מרעיתם, כי, כשם שהקב"ה הכניס את עצמותו בתורה, כמו"כ צדיקים שמחדשים בתורה ע"י יגיעתם בלימוד התורה בכל כחות נפשם עד כדי מסירת-נפש, מכניסים את עצמותם בתורה. ולכן, כאשר לומדים ומתייגעים בתורתו של הצדיק, אזי "יגעת ומצאת"– "מ'הא?ט אים א?ליין", ובמילא מקבלים את כל הכחות שנמשכים על ידו".

באם מחפשים את הדרך, דרך המלך, בזמן ש"נשיאי ישראל לא נמצאים באופן גלוי", יש למצוא זאת בתורתו של נשיא הדור.

*

והאיש גבריאל

ביאור לשאלה "איה נוראותיו", "איה גבורותיו"?! הכיצד זה "נכרים משתעבדים בבניו", איך הקב"ה מאפשר ש"עכו"ם מרקדין בהיכלו", איך תיתכן מציאות כזו שבהיכל ה' המקודש, הנכרים, צאצאיו של נבוזראדן יטבחו שלוחים – לא חיפשתי, כי כפי שצוטט לעיל, אין על זה ביאור, "והפלא ה' את מכותך",

אבל לכאורה אפשר למצוא בתורתו של הרבי ביאור לכוחו של השליח גבריאל, שנעקד על קידוש השם, ודמו ניגר בהיכל ה'. מהיכן הוא שאב כוחות נפש להישאר במקום הזה, למרות שהוא הוזהר על הסכנה שעלולה חלילה לבוא בשעריו.

בהתוועדות שבת וישב תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג חלק ב) מביא הרבי את דברי יעקב ליוסף: "ויאמר ישראל ליוסף הלא אחיך רועים בשכם .. לך נא ראה את שלום אחיך והשיבני דבר .. ויבא שכמה וימצאו איש והנה תועה בשדה וגו'".

מצטט רש"י את המילים "וימצאהו איש", ומבאר – "זה גבריאל, שנאמר והאיש גבריאל".

שואל הרבי, מנין לו לרש"י ההכרח ש"וימצאהו איש" – זה גבריאל, ההיגיון הפשוט אומר, שיוסף תעה בשדה עד שמצאו איש מתושבי המקום שסייע בידו למצוא את אחיו. מנין שמדובר כאן אודות גבריאל?

שאלה נוספת, באם רש"י רוצה לפרש מי הוא "האיש", שזה גבריאל, לשם מה הוא מצטט את המילה "וימצאהו". די היה לו לצטט את המילה "איש" בלבד.

וההסבר הוא, כי כאשר אדם תועה בדרך, הרי הוא – התועה – זה שמחפש את האנשים שידריכו אותו בדרך המלך. ואילו כאן לא נאמר "ויפגשהו איש", אלא "וימצאהו איש", משמע שהאיש הוא זה שחיפש ומצא את יוסף התועה כדי להדריכו, ולספק לו את החסר לו. ומכך שהתורה מספרת "וימצאהו איש" - שהאיש הוא זה שחיפש ומצא את יוסף, משמע שזה אינו אדם אקראי מתושבי המקום, אלא מדובר על שליח שנשלח במיוחד כדי למצוא ולהדריך את יוסף התועה.

והרבי ממשיך ומקשה, אך בכל זאת, לשם מה לשלוח את מלאך גבריאל כדי לחפש ולספר ליוסף היכן אחיו נמצאים? הרי עם מעט מאמץ, יוסף היה מברר אצל אנשי המקום – ומקבל את המידע היכן אחיו, לשם מה לשלוח מלאך מיוחד משמים כדי לספר לו היכן אחיו?

אלא ההסבר הוא, כי בהמשך הסיפור אומר לו האיש "נסעו מזה" – הסיעו עצמן מן האחוה. "נלכה דותינה" – לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם".

כדי לספר ליוסף שהאחים שלך נסעו "מן האחווה", ועד כדי כך שהם רוצים להרוג אותך, "מבקשים לך נכלי דתות שימיתוך בהם" – יש צורך במלאך. אדם מן הישוב לא יודע על כך.

ובהמשך השיחה, הרבי מחדד את הנושא: יוסף שומע מגבריאל שאחיו הסיעו עצמן מן האחוה, הוא יודע שהוא הולך למקום סכנה, הוא גם יודע בבירור שרוצים להרוג אותו, הוא יודע בבירור שמילוי השליחות שלו זו שאלה של חיים או מוות –

אך לא זו בלבד שיוסף לא היסס למלא את השליחות שהטיל עליו נשיא הדור, אביו יעקב, אלא "נזדרז למצוות אביו" ללכת לשם. הוא שם נפשו בכפו, ויוצא לשליחות - למרות הסכנה.

יוסף הגיע לשכם, והוא לא מצא שם את אחיו. בזה לכאורה, הוא מילא את שליחותו. המשלח אומר לו "הלא אחיך רועים בשכם, לכה ואשלחך אליהם". כך שיוסף יכול היה לחזור לאביו – בפרט שהוא ידע שבאם הוא ימשיך הלאה הוא עלול לשלם על כך בחייו – ולומר לו: אבא, מילאתי את השליחות שלך, הלכתי בהוראתך לשכם –

אבל יוסף לא הסתפק ב"מילוי טקסט השליחות", הוא היה להוט למלא את רצון אביו בשלמותה, הוא יודע מה אבא באמת רוצה. אבא מבקש לדעת "ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר", ויוסף לא יכול לחזור לאביו ללא לדעת "שלום אחיך", כשאין בידו מה "להשיבני דבר".

הוא יודע שאם הוא יחזור ויספר שהייתי בשכם אך לא מצאתי אותם – אבא ימשיך לדאוג לשלום אחיו, כוונת השליחות לא התבצעה כלל ועיקר.

אזי למרות הסכנה הברורה שבדבר – הוא היה נחוש בדעתו להמשיך ולחפש, ולמצוא את אחיו, כדי שיוכל לבוא למשלח, לאביו, ולספק את רצונו על מילואו.

יוסף לא מוותר, הסכנה לא מרתיעה אותו – יש לו שליחות, הוא ימלא אותה, על הצד הטוב ביותר, יש סכנת מוות – נשתדל להתגבר, אבל השליחות צריכה להתמלא, אבא צריך לדעת "את שלום אחיך".

"וזוהי הכוונה בשליחותו של גבריאל לחפש ולמצוא את יוסף – אומר הרבי – כדי לנסות ולבחון את יוסף עד כמה גדולה מסירותו למלא את רצון אביו, ולכן אמר לו גבריאל "שהסיעו עצמן מן האחוה", ויותר מכך – שמעתי אומרים נלכה דותיינה, לבקש לך נכלי דתות שימיתוך", כדי לנסותו האם יהיה מוכן לסכן את עצמו עד כדי כך, בידעו את הסכנה הוודאית שבדבר, כדי למלא (לא רק את השליחות עצמה – ללכת לשכם, אלא) גם את כוונתו הפנימית של יעקב בשליחות זו.

וממשיך הרבי ואומר: "ועל פי זה יובן מדוע שליחות זו נעשתה על ידי מלאך גבריאל דוקא – כי שמו "גבריאל" מורה על ענין של גבורה כו', ולכן הוא המתאים למילוי שליחות זו, שמוכנה להערים קשיים על יוסף במילוי שליחותו של אביו, עי"ז שמעמידים אותו על גודל חומרת הסכנה בהליכתו אל אחיו, כדי לנסותו האם ימשיך במילוי כוונת יעקב בשליחות זו".

*

גם בנכלי דתות

גבריאל הוא זה שנשלח משמים כדי לחפש יהודים התועים בשדה ולהדריכם בדרך הישר, "וימצאהו איש". הקב"ה לא מחכה שהיהודים ההולכים ותועים בשדה יתאמצו וישאלו את אנשי המקום היכן היא דרך המלך, אלא הוא שולח אליהם את האיש, את גבריאל, שהוא זה שיחפש וימצא אותם, גבריאל ואשתו יבואו ממרחקים כדי לכוון אותם ולהעמיד אותם על דרך הישר.

גבריאל הוא גם זה שממצה ומפיק מהשליח של נשיא הדור את מסירת הנפש עבור מילוי כוונתו הפנימית של המשלח. "זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה". הוא ממצה מהשליח את הרצון למלא "את פניך הוי'", את פנימיות הכוונה.

יוסף יודע שמקום השליחות שלו, זו שהוא נטל על עצמו מעבר להוראה הכללית של המשלח "ללכת לשכם", השליחות שהוא מבין בעצמו שצריכה להתבצע, למרות שלא נאמרה במפורש על ידי המשלח, אלא ברור לו שזו הכוונה הפנימית של המשלח – היא מקום סכנה.

זהו מקום סכנה עד כדי שברור לו, ונאמר לו במפורש ממקור מוסמך, ש"מבקשים לך נכלי דתות שימיתוך בהם", זהו מקום שאם אתה הולך לשם – חייך בסכנה ממשית. מקום שעלול להביא אותך חלילה למצב של "וירח הוי את ריח הניחוח, זה דורו של שמד".

הוא יכול לפטור עצמו ולומר "הייתי בשכם", ולהיות נחמד לכל הצדדים, גם לנפש האלקית וגם לנפש החיונית. גם יצאתי לשליחות, וגם לא סיכנתי את עצמי,

אבל בהיות והוא יודע שיש מקום של "נכלי דתות", זהו מקום שאחיו נטמעים ומתבלבלים בדתות מדתות שונות, והוא יודע שאבא רוצה לדעת "את שלום אחיך", אבא רוצה לדעת מה שלום הילדים שלו, האחים שהלכו לאיבוד בכל הנכלי דתות הללו, ועד שאבא לא יידע מה קורה איתם, הוא לא יהיה רגוע –

אזי יוסף אינו מתחשב כלל בסכנה שהוא מכניס את עצמו אליה – והוא הולך במסירת נפש, "נזדרז לקיים מצוות אביו", והוא עושה זאת מתוך שמחה, העיקר לבוא לאבא ולספק לו את רצונו, במילואו.

זה תפקידים של השלוחים כלל, יוסף של דורנו, השלוחים של נשיא הדור. וזהו במשנה תוקף גבורתו של גבריאל.

*

הוא לא מתפעל מעכו"ם מרקדין בהיכלו, מומביי זהו מקום של סמל העכו"ם מרקדין, שיא הטומאה, ושם הוא בונה לקב"ה "היכל". גם כשהוא יודע שיש חשש של "עכו"ם מרקדין בהיכלו" במובן המחריד של הדבר, גם אם הוא יודע ש"נכרים משתעבדין בבניו" – הוא יוצא לשם,

יש לו מטרה של "מבקשי פניך", הוא רוצה למלא את פנימיות הרצון, "לדעת את שלום אחיך והשיבני דבר", להשיב אותם, את היהודים התועים, לאבא –

אדרבה, דווקא כשיש מקום סכנה, דווקא כשהוא יודע שיש כאלו המבקשים נכלי דתות שימיתוך בהם" – והוא הולך לשם "בשמחה", נזדרז למלא רצון אביו, זו ההוכחה שהוא ממלא את מטרתו של המשלח, ולא סתם "לנסוע לשכם", בלי להביא תוצאות למשלח.

דווקא במצב כזה יש לומר "הא-ל הגדול הגיבור והנורא", כפי שהכריעו אנשי כנסת הגדולה "אתו אינהו ואמרו – אדרבה, זו היא גבורת גבורתו, שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות."

דווקא כשאינו מתפעל יתר על המדה מהעכו"ם המרקדין בהיכלו, והוא להוט למלא את השליחות, אלו הן גבורתיו, ואלו הן נוראותיו.

*

להיות אנשי כנסת הגדולה

כשאנו חושבים על "והחי יתן אל לבו", מה יש לנו ללמוד מ"האיש גבריאל" ומרעייתו, במה עלינו לאזור מתניים, לנשוך שפתיים, ולרומם את עצמנו מן האפר, משברי הריסות בית-חב"ד, מן הדם והדמעות –

את זה יש לנו ללמוד ממנו, לא להכנע, לא לחוש מבולבלים. למרות רעידת האדמה הנוראית, למרות השבר האיום, לא להתפעל מהעכו"ם המרקדים בהיכלו, מהנכרים המשתעבדין בבניו, מ"הדור של שמד" –

ללמוד מהאיש גבריאל, מהשליחות של יוסף, שלא התחשב בידיעה שמבקשין לך נכלי דתות שימיתוך בהם, ולהיות מ"מבקשי פניך", למלא את פנימיות כוונת רצונו של המשלח. לדאוג שהמשלח יקבל דרישה שלום "משלום אחיך והצאן", מכל יהודי הדור, להגביר ולהגדיל את עבודת השליחות, מתוך מטרה אחת "והשיביני דבר". למלא את פנימיות כוונת המשלח.

שומה עלינו להתכנס יחד, מתוך אחדות מלאה, להיות "כנסת הגדולה", ולקבל כח האחד מרעהו, להתחזק ולחזק זה את זה, כאיש אחד בלב אחד, לא מתפעלים מהעכו"ם המרקדין בהיכלו – ולומר בקול רם "הא-ל הגדול, הגיבור, והנורא", ולדעת שהן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו.

(מתוך שבועון 'כפר חב"ד')

ז' בכסלו תשס"ט
הגב לכתבה

תגובות
2
1. חיכיתי לזה!!
כשאין אפשרות אחרת......נשענים על חסידים מקושרים אמיתיים!
ז' בכסלו תשס"ט
2. חזק ומחזק!
מאמר מקיף, מלמד ומעורר! ישר כח!
ז' בכסלו תשס"ט