ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
שלוחים באוהל
שלוחים באוהל צילום: ישראל ברדוגו, שטורעם
"רוח אחרת" ● מאמר דעה

אמנם כולנו נמצאים עכשיו בזמן קשה, במצוקה גדולה. חמש עשרה שנה אנו לא רואים את נשיא הדור ואין אתנו יודע עד מה, ובמקום לראות את "ידיו של משה", לשמוע ממנו תורה, אנו עולים לאוהל הק', ל"חברון", ורואים שם אבן-סלע ■ אבל בד בבד, אנו יודעים שדווקא באוהל הק', המקום שמבטא יותר מכל את החורבן, זה המקום בו הקשר עם "רוחו עומדת בקרבנו" של הרבי - עומד בשיאו, "אט דא איז ער" ■ מאמרו השבועי של א"ב חרמש


מאת א"ב חרמש

כאשר משה רבינו שולח את המרגלים לארץ ישראל, הוא אומר להם "עלו זה בנגב ועליתם את ההר".

מסביר רש"י מדוע דווקא בנגב, מה הסיבה שמשה רבינו ראה לנכון להורות להם שיתחילו את המסע שלהם מהנגב, כי "הוא היה הפסולת של ארץ ישראל, שכן דרך התגרים – מראין את הפסולת תחלה, ואח"כ מראים את השבח.

ובהמשך הפרשה מפרט רש"י עוד יותר, "שאין לך טרשין בארץ ישראל יותר מחברון, לפיכך הקצוה לקברות מתים".

חברון, הממוקמת בדרומה של ארץ ישראל, בנגב, היתה מקום מלא טרשין, מקום מלא סלעים, לא ראוי לגידולים, "הפסולת של ארץ ישראל", ובשל כך הקצו אותה למקום קבורה, ולכן משם תתחילו את המסע בארץ.

כשהם הגיעו לארץ ישראל, כלב בן יפונה מגלה כי חבריו למסע זוממים להמיס את לב העם, ולגרום לכך שהם לא ירצו לעלות לארץ. ומשום כך הוא פונה לבדו לחברון. וכדברי הפסוק "ויעלו בנגב ויבא עד חברון (ויעלו – לשון רבים, ומיד לאחר מכן כתוב ויבוא – לשון יחיד), מכך מסיקה הגמרא "ויבוא – כלב לבדו הלך שם, ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם".

עשרת המרגלים מתארגנים להוציא את דיבת הארץ רעה, וכלב רוצה לשאוב כוחות רוחניים, לעמוד איתן כנגדם, ולמלא את השליחות של משה רבינו כנדרש, ולכן הוא לבדו ניגש למערת המכפלה, כדי להשתטח על קברי אבות, להתפלל ולשאוב כח.

הוא עוזב את חבריו, מעמיד עצמו בסכנת חיים, הולך לבדו לחברון, כדברי הפסוק על חברון "ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק", נמצאים שם יצורים מאיימים, ולמרות זאת הוא "כלב לבדו הלך שם", כי הוא נאמן למשה רבינו.

לאחר מכן הם כולם חוזרים למדבר פארן, למשה ואהרן וכל העדה, והמרגלים מרפים את לב העם, העם מרים את קולו בבכי, משה ואהרן נופלים על פניהם – ורק כלב בן יפונה, קול יחיד קורא במדבר, עומד וזועק "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה!"

כלב עומד במסירת נפש בארץ ישראל, כלב עומד במסירת נפש במדבר מול כל העם – הוא מסכן את חייו זו הפעם השניה ב40 הימים האחרונים, והקב"ה קובע לו שכר בגין זה.

ומה הוא השכר – אומר הפסוק בהמשך הפרשה "ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי, והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה". וכן מופיע בפרשת דברים "זולתי כלב בן יפונה הוא יראנה, ולו אתן את הארץ אשר דרך בה, יען כי מלא אחרי ה'".

בזכות מסירת הנפש הכפולה שלו, הוא זוכה לקבל שכר מהקב"ה, הוא זוכה לקבל את חברון, אדמת טרשין שלא ראויה לכלום, מלבד לקבורת מתים...

זו תורה וזו שכרה?...

אנשי דור המדבר אהבו את משה רבינו, מנהיג ונשיא הדור שהוציאם ממצרים מעבדות לחרות, קרע בפניהם את ים סוף והטביע בו את שונאיהם, הוריד להם את התורה מן השמים ולמדם אותה יום יום במשך ארבעים שנה, האכיל אותם מן בכל בוקר, הגיז להם את השליו, הוציא להם מים מן הסלע, בנה להם את המשכן והם ראו שם גילוי אלוקות, ענני הכבוד הגנו עליהם וסיפקו להם אפילו בגדים נקיים מידי יום, משה רבינו נלחם עבורם מול כל אויבי העם,

הוא סיפק להם את כל צרכיהם, רוחניות בשפע וגשמיות בשפע – והם מצדם, החזירו לו אהבה.

בני ישראל חשו, שללא משה רבינו חייהם אינם חיים, הם קשורים אליו בכל נפשם ומאודם, הם יודעים ומאמינים שרק הוא זה שדואג להם, רק הוא בכוחו להנהיג אותם במדבר, רק משה רבינו יכול להכניסם לארץ ישראל. הוא ואין בלעדו.

אם חלילה וחס משה רבינו לא יהיה איתם, הס מלחשוב. אי אפשר להשתדך, אי אפשר לפתוח עסק, אי אפשר לעשות שום צעד בחיים, כלום.

אולם לפתע חל משבר בעם, נפילת רוח, אימה אחזה בהם.

הם שמעו את אלדד ומידד מתנבאים במחנה, והם אומרים "משה מת, ויהושע מכניס את ישראל לארץ". הם שמעו שנשיא הדור שהוציא אותם ממצרים, נשיא הדור שדואג להם לגשמיות ולרוחניות – משה רבינו לא יעבור איתם את הירדן, הוא לא יכניס אותם לארץ...

אם לא משה רבינו, מי כן יכול?! פני משה כפני חמה, איך נעשה זאת בלעדיו, איך נצליח להיכנס לארץ, אין שום סיכוי ?

וכמה ימים לאחר מכן המרגלים יוצאים למסע, והם באותה דיעה. ללא משה רבינו, ללא נשיא הדור איתנו בגשמיות, אי אפשר לכבוש את הארץ והעולם, אי אפשר לעשות לו ית' דירה בתחתונים על ידי מצוות מעשיות, אי אפשר לקיים את השליחות שהוטלה עלינו מנשיא הדור, לתקן עולם במלכות ש-די.

ולכן כשהם חוזרים לבני ישראל הם אומרים להם "עמלק יושב בארץ הנגב". אתם זוכרים את עמלק, זה שנלחם בנו לפני חודשיים וחצי, מי נלחם בו? רק משה רבינו! "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק".

רק משה רבינו יכול להלחם בעמלק, רק הוא. ואם משה רבינו – כנבואת אלדד ומידד – לא ייכנס לארץ ולא יילחם עבורנו, אזי אין לנו כל סיכוי להצליח שם. עמלק יושב שם, זו ארץ אוכלת יושביה, עז העם. אין אפשרות לעשות דירה בתחתונים, אי אפשר להפוך את ארץ כנען לארץ ישראל...

לעומתם ניצב כלב בן יפונה, חסיד נאמן של משה רבינו, לבו קרוע, גם הוא אוהב את משה רבינו - לא פחות מכל אותם עשרת נשיאי העדה. גם הוא מקושר בלב ונפש למשה רבינו, והעובדה שמשה רבינו לא עובר את הארץ יחד איתם – כואבת וצורבת את לבו, בדיוק כמותם.

אבל הוא יודע שאמנם גופו הגשמי של משה רבינו לא יהיה איתם, הם לא יראו אותו במלחמה על הארץ, ברגעים הקשים ביותר, במלחמה האמיתית על כיבוש הארץ, הם לא יראו אותו עומד ומניף את ידיו לעודדם, לא יראו את "והיה כאשר ירים משה את ידו" –

אבל הוא יודע שהקשר עם צדיק ואבי האומה ממשיכה גם לאחר חיים חיותו בעלמא דין, גם כאשר "אתפטר" – אזי "אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי".

גם לאחר מכן "יכול כל הקרוב אליו לקבל חלק מבחינת רוחו ... נקל מאוד לתלמידיו לקבל חלקם מבחינת רוח רבם העצמית שהם אמונתו יראתו אהבתו", ומשה רבינו "שבק חיי רוחו .. ורוחו עומדת בקרבנו ממש", רוחו של נשיא הדור ממשיכה איתנו, "הן בעבודת ה' במילי דשמיא, והן במילי דעלמא", הן לצרכים הרוחניים והן לאלו הגשמיים.

וכלשון הפסוק בפרשתינו: "ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו". יש לו את "הרוח", רוח אחרת.

כלב בן יפונה אינו חסיד של ה"חיים בשריים" של משה רבינו, של גופו הגשמי בלבד. הוא יודע "שחיי הצדיק אינם חיים בשריים, כי אם חיים רוחניים שהם אמונה יראה ואהבה",

ולכן הוא הולך לחברון, לקברי אבות, כדי להשתטח שם ולשאוב כוחות מחיי הצדיק גם לאחרי "דאתפטר", הוא יודע שחיי הצדיק ממשיכים הלאה, רק בלבוש אחר, וככאלו – הם אינם מפסיקים והם ממשיכים איתנו הלאה.

הוא יודע שעם כל הטוב שיש כשרואים את משה רבינו בעיני בשר, כמה שהחיים קלים, כמה שנשפע לנו שפע של רוחניות ושפע של גשמיות,

אבל גם לאחר ז' אדר – משה רבינו ממשיך להשפיע כוחות "בכל אחד ואחד כפי בחינת התקשרותו ואהבתו אהבת אמת", ועם הכח הזה אפשר להמשיך את העבודה של משה רבינו, ולכבוש את העולם.

הוא שונה מהמרגלים האחרים, כי "רוח אחרת היתה עמו", יש לו את ה"חיי רוחו ..רוחו עומדת בקרבנו" של משה רבינו, ועם ה"רוח" הזו - הוא נשבע להמשיך את הדרך.

כפי שנשבע בשעתו, בז' אדר שלנו, השליח הרב שלמה קונין, בשם כל השלוחים: "רבי! בשם חברי השלוחים הנני מבטיח, הנני נשבע, שנמשיך את עבודת השליחות, נשמור על המוסדות של הרבי, נפתח ונרחיב אותם"...

המרגלים שקשורים למשה רבינו רק כאשר רואים אותו בגוף גשמי, וכאשר הוא נכסה מעיניהם הם מקבלים פיק ברכיים, אזי למרות שהם כלל לא הלכו לחברון להשתטח על הציונים של אבות האומה, כי הרי "ויבוא עד חברון – כלב לבדו", והם כלל לא ראו את אחימן ששי ותלמי –

הם באים ומשקרים לבני ישראל, ומספרים להם "וגם ילידי הענק ראינו שם", "ושם ראינו את הנפילים בני ענק".

וכדברי המהרש"א (בחדא"ג שלו על מסכת סוטה ל"ד-ל"ה): "ושאמרו וגם ילידי הענק ראינו שם – שקר ודיבה היה, ולא אמרו כן, רק להפחיד את ישראל. אבל כלב היה לו רוח אחרת ולבו בטוח בה' שלא יבוא לו שם תקלה והלך שם להתפלל. .. המרגלים סיימו בדבר שקר ודיבה שאמרו וגם ילידי הענק ראינו שם, שהרי העיד הכתוב שבחברון היו, והם לא באו לשם, רק כלב לבדו".

הם שלא ראו את הענקים, אזי "צל הרים נדמה להם כהרים", והם מפחידים את העם כאילו הם ראו את הנפילים בני ענק.

ולעומתם כלב בן יפונה, שקשור ל"רוח רבם העצמית", איש בעל "רוח אחרת" – הוא כלל לא נרתע מבני הענק, הוא הולך בכוחו של משה רבינו לחברון, לתוך לוע הארי, למקומם של "אחימן ששי ותלמי ילידי הענק", וכלל לא מתפעל מהם, הוא הולך להשתטח על קברי האבות כדי לשאוב כוחות רוחניים וגשמיים, כדי לעמוד מול אחיו מבית, ובסופו של דבר מול העולם כולו.

המרגלים טענו שללא משה רבינו בראש, אזי "לא נוכל לעלות", אומר להם כלב בן יפונה כנגדם, בכפל לשון – "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".

"עלה", כאשר משה רבינו צועד בראשינו, "נעלה" – גם אם לא נראה אותו בעיני בשר, אבל עם "רוחו העומדת בקרבנו".

"יכול", כאשר אנו רואים כיצד "ירים משה ידיו", ונראה את "ידיו נוצחות היו המלחמה", "נוכל לה" – גם כאשר לא נזכה לראות אותו, אבל בכל זאת "נסתכל כלפי מעלה ונשעבד את לבנו".

ולכן, בהיות שכלב במעשיו, הן בעת היותו בארץ ישראל והן בעמידתו מול כל העם, הוכיח כי הוא קשור לחלק הרוחני והפנימי של הצדיק, ל"רוח".

במעשיו הוא הראה שהצד הגשמי לא שוקל יותר מן התוכן הרוחני, (והדבר בא לידי ביטוי גם בחייו האישיים, בנישואיו עם "עזובה", כמובא במסכת סוטה דף יב).

אזי בשכר זה, כאשר עם ישראל נכנס לארץ, כלב קיבל בדיוק את מה שהוא חיפש, הוא זכה לקבל את "הארץ אשר דרך בה".

הוא זכה לקבל את חברון, זו תורה וזו שכרה!.

אמנם בגשמיות זה נראה מקום אבנים וסלעים, "מקום טרשין", אבל חברון זה מקום מנוחת האבות, זה המקום ממנו הוא שואב כח, זה המקום שמבטא יותר מכל את המשך חיי הצדיק גם לאחר הסתלקותו, המקום שמבטא את הקשר של עם ישראל עם האבות, עם ארץ ישראל, את החיבור בין החלק הרוחני והגשמי.

ואי אפשר בלי לסיים עם פן אישי לחברי השלוחים.

אמנם כולנו נמצאים עכשיו בזמן קשה, במצוקה גדולה. חמש עשרה שנה אנו לא רואים את נשיא הדור ואין אתנו יודע עד מה, ובמקום לראות את "ידיו של משה", לשמוע ממנו תורה, אנו עולים לאוהל הק', ל"חברון", ורואים שם אבן-סלע.

גם המצב הכלכלי הנוכחי, אנו חווים כעת גם בגשמיות זמן "שאין לך מקום טרשין יותר מזה", זמן סלעי וצחיח, שלא מצמיח ואין מה לקצור.

אבל בד בבד, אנו יודעים שדווקא באוהל הק', המקום שמבטא יותר מכל את החורבן, זה המקום בו הקשר עם "רוחו עומדת בקרבנו" של הרבי - עומד בשיאו, "אט דא איז ער".

זה המקום ממנו שואבים כח, זה המקום שמקשר בינינו לבין הרבי, ברוחניות ובגשמיות.

דווקא במילוי השליחות של הרבי, עם כל הקשיים האדירים הכרוכים בה, זמן ומקום של טרשין, זה המקום שבו יש את ה"רוח אחרת היתה עמו", הקשר העצמי כל העת, יומם ולילה לא ישבותו, עם הרבי.

בכיבוש העולם לעשות ממנו דירה בתחתונים, "הארץ אשר דרך בה" – זה המקום באמצעותו מתקשרים ל"רוח רבם העצמית", יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם.

יתן ה' שנזכה בקרוב ממש לראות גם את המשך דברי כלב, שגם מקום השליחות יהיה "ארץ זבת חלב ודבש היא, טובה הארץ מאוד מאוד". מאוד בגשמיות ומאוד ברוחניות.

וכמסופר בספר יהושע, שלאחר שכלב כבש את חברון "ויורש משם כלב את שלושה בני הענק, את ששי ואת אחימן ואת תלמי ילידי הענק" – הוא נתן לעכסה בתו לקראת נישואיה גולות מים, "גולות עיליות וגולות תחתיות", שפע של "עיליות", רוחניות, ושפע של "תחתיות", גשמיות.

והעיקר, שנזכה ולמימוש רצונו הק' של "יכול נוכל לה", בכיבוש העולם כולו, ולקיום התקווה הגדולה "ונזכה זעהן זיך מיטן רבי דא למטה אין א גוף גשמי", בקרוב ממש.

כ"ו בסיון תשס"ט
הגב לכתבה

תגובות
8
1. אליהו וולף
כמדומני שהפעם א"ב חרמש, הזדהה בשמו המלא במאמרו בעיתון כפר חב"ד.
בכל מקרה, חכם, מרגש, מתקשר וכו',
ברכות ותודות.
כ"ו בסיון תשס"ט
2. אלי כל הכבוד, רעיון מצוין לשיעור. תמשיך כך.
שליח
כ"ו בסיון תשס"ט
3. תודה רבה
ושאלה בצד: איך מצלמים תמונה שכזו? מישהו יכול להחכים?
כ"ו בסיון תשס"ט
4. מעניין
איפה הי' יהושע בכל הנ"ל כש"ויהס כלב את העם"? האם רק כלב הבין את חיי הצדיק, איך שהם כולם רוחניים, וממשיכים להשפיע שפע גו"ר גם לאאחרי ז' אדר?
אלא מסתבר שיהושע, בהיותו התלמיד המיוחד של משה רבינו באופן ד"לא מש מתוך האהל", הרגיש שעל אף כל הענינים הנעלים הנ"ל, לא נסתפק ב"למעלה מעשרה טפחים" בשום פנים ואופן, ובלשון קודש רבינו "מ'דארף צוריק אראפ בריינגען דעם רבין. אזוי איז צו שווער סיי פאר מיר און סיי פאר אייך, און ווער האט הנאה דערפון?!"
כ"ו בסיון תשס"ט
5. חסידים יקרים
אני שהגעתי לחסידות אחרי ג תמוז רואה בהסתלקות עליית מדרגה בכח וההשפעה של הרבי.
אולי אני תמים
אולי משוגע
אבל דווקא היום אני מרגיש את הרבי -
יותר מתמיד.
אני מרגיש שהוא מנחה אותי ומכוון את צעדי.
אני מקבל תשובות ברורת מאד באגרות.

היום יש לכולנו גישה כל כך מהירה לרבי
להתייעץ איתו בכל דבר

משה לא נכנס לארץ ישראל.
עלינו החסידים מוטלת העבודה הסופית של הורדת הגאולה למטה מעשרה טפחים. לא צריך לחכות ל"התגלות".
הנבואה העיקרית של הרבי היא "הנה הנה משיח בא" ולא "נשיא דורנו שמו הוא ... וכל חסיד חייב לראות אותו"

לא יעזור לבכות על אובדן הראות . זה מה יש.
והלא כבר נאמר "עשיתי כל שביכולתי" אלו אינם סתם דברים.

ובעזרת השם אנחנו עושים ביחד את המייל האחרון ומכיניסים איתנו את כל עם ישראל לארץ חדשה.
כ"ו בסיון תשס"ט
6. לכותב מס' 6
מה אומר לך, אתה מזכיר לי את עצמי ואת אבא שלי.

שנינו נולדנו במאה האחרונה, ולא הכרנו משהו אחר.

מקום המקדש היה בשבילנו הכותל המערבי, ומעולם לא ראינו את בית המקדש, מעולם לא ראינו כהן גדול, הקרבת תמיד של שחר ובין הערביים, מוסף בשבת וראש חודש, עבודת הכהן ביום הכיפורים וכדומה.

אבל אתה יודע מה, ככה עדיף לנו. הרי כבר כתוב "כל העוסק בתורת הקרבנות כאילו הקריב קרבן", כל העוסק בתורת הבית כאילו בנה בית המקדש, תפלות במקום קרבנות -

ממש חיים טובים, אני יכול להקריב קרבן של תמיד גם במקום מגורי בחוץ לארץ, גם בלילה, גם בטומאה. וכלשונך "יש לנו גישה כ"כ מהירה". ואילו פעם, לא יכולנו להכנס לבית המקדש, רק הכהנים, ולא היה לנו זכות כניסה וכל מיני הגבלות אחרות.

אני ממש לא מבין בשביל מה יש צורך בכל העבר. "לא יעזור לבכות על אובדן הראות . זה מה יש" , כמו שאתה כותב.


כ"ז בסיון תשס"ט
7. אתה ממש כתבת לעניין
אני מאד התפעלתי מהרעיון וגם הכתיבה
יש לך גם מקור מהרבי על העניין הזה???

תודה
כ"ח בסיון תשס"ט
8. למגיב "לכותב מס' 6"
בית המקדש ישוב ויבנה
את הרבי נראה בתחיית המתים או לפני מה זה משנה
מה שאני מנסה להגיד שיש לנו עבודה לעשות
ואם מישהו יאמר איך אפשר לעבוד כשלא רואים את המפקד ?
אני אומר המפקד נמצא - יותר מאי פעם, יש דרכים ברורות להתקשר איתו
אני לא ממציא פה משהו חדש
אולי החידוש שלי הוא שגם למי שהולך לאהל בג' תמוז מותר לפתוח איגרות!
ל' בסיון תשס"ט