ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
צילום: מאיר אלפסי, שטורעם
לנצור תאנים ● מאמר דעה

גם היום, חמש עשרה שנה אחרי ג' תמוז, כדי לקבל עוד ועוד מהרבי, גם בימים אלו שכביכול אין בהם חדש – חובה עלינו להיות "נוצר תאנה". עלינו לדעת שהדבר תלוי רק בנו, עלינו להיות "נוצר" ■ תשב, תראה את הווידאו, כן – אפילו ווידאו של חזרת הש"ץ, של "סתם שחרית", על אחת כמה וכמה של פארבריינגען. תהיה "נוצר תאנה" ■ מאמר מיוחד מאת א"ב חרמש



מאת א"ב חרמש

כאשר משה רבינו מבקש מהקב"ה בפרשתינו: "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ...".

אומר לו הקב"ה: "קח לך את יהושע בן נון".

מסביר רש"י: כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר – הגיעה שעה שאתבע צרכי, שירשו בניי גדולתי. אמר לו הקב"ה: לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע לטול שכר שימושו, שלא מש מתוך האוהל. וזהו שאמר שלמה "נוצר תאנה יאכל פריה".

מעלות רבות היו לו ליהושע בן נון, אולם אף אחת מהן לא היתה בעלת משקל משמעותי בעת שהקב"ה בחר בו כמנהיג. המעלה היחידה ברת המשקל היתה, העובדה שהוא "יהושע בן נון נער, לא ימיש מתוך האוהל".

רק הודות לכך שהוא לא מש מתוך האוהל, הוא "עלה במחשבתו" של הקב"ה כראוי לתפקיד.

ויש להבין מה משמעות המושג, מהי המעלה המיוחדת של "לא ימיש מתוך האוהל".

כמו כן יש להבין מדוע רש"י לא מסתפק בביאורו, ומוסיף גם ראיה לדבר "וזהו שאמר שלמה נוצר תאנה יאכל פריה", וכי ללא הראיה מהפסוק הדבר לא היה ברור דיו ?

ומדוע רש"י מביא דווקא את הפסוק "נוצר תאנה יאכל פריה", כראיה למי שמשקיע וזוכה לגמול. וכי חסרים פסוקים אחרים המבטאים תוכן זה?

זאת ועוד, הפסוק שרש"י מצטט, הוא מספר משלי (פרק כז פסוק יח), אולם רש"י מצטט רק את חציו הראשון של הפסוק, ואילו את חלקו האחר של הפסוק, זה שלכאורה אמור לבטא טוב יותר את העובדה שיהושע לא מש מתוך אוהלו של משה רבינו והודות לכך הוא זכה לשכר – הוא לא מצטט, ואפילו לא מציין זאת ב"וגו'". הפסוק המלא הוא: "נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד".

כך שאת חציו הראשון של הפסוק העוסק בפרי התאנה, שהוא רק אליגורי, הוא משל בלבד, אותו רש"י מביאו כראיה. ואילו את חציו השני, זה שלכאורה יותר מתאים לנמשל – "שומר אדוניו יכובד", המתאים לעובדה שיהושע היה "שומר אדוניו" של משה רבינו, הוא כלל אינו מזכיר.

מכך משמע שעיקר הראיה של רש"י, היא מחלקו הראשון של הפסוק, "נוצר תאנה יאכל פריה", מעלתו של יהושע היתה בכך שהוא היה "נוצר תאנה".

ויש להבין מה המיוחד בתאנה?

לאחר שהתורה מסיימת לספר על מינויו של יהושע "ויעש משה כאשר צוה ה' אותו, ויקח את יהושע .. ויסמוך את ידיו עליו..." היא מספרת על קרבנות התמיד.

"צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאישי ... זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד, את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".

בתלמוד ירושלמי מסכת נדרים, על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" דורש רבי עקיבא ואומר "זה כלל גדול בתורה". לעומתו בן עזאי אומר, שישנו פסוק אחר שהוא "כלל גדול בתורה", הפסוק מפרשת בראשית "זה ספר תולדות אדם .. בדמות אלקים עשה אותו". פסוק זה לדברי בן עזאי הוא כלל גדול יותר מאשר "ואהבת לרעך כמוך".

רבי עקיבא טוען שהפסוק "ואהבת לרעך כמוך" המבטא את תמצית אהבת ישראל, הוא ה"כלל גדול בתורה", זה מרכז התורה "ואידך - פירושא הוא".

לעומתו בן עזאי, הוא טוען שאכן פסוק זה הוא כלל גדול, אך ישנו כלל גדול יותר, הכלל הגדול הוא לא הפסוק העוסק באהבה ליהודי אחר "כמוך", אלא זה העוסק באנושות כולה, "זה ספר תולדות אדם" – כל אדם, באשר הוא אדם, כי האדם נברא בצלם אלוקים.

אולם בהקדמה לספר אגדות חז"ל "עין יעקב", מביא המחבר רבי יעקב בן חביב, מדרש נוסף ולא מוכר:

במדרש זה הוא מביא דיעה נוספת, דעתו של רבי שמעון בן פזי, הטוען שה"כלל גדול בתורה" הוא לא הפסוק ואהבת לרעך כמוך, וגם לא הפסוק זה ספר תולדות אדם,

לדעת רבי שמעון בן פזי הכלל הגדול בתורה, הוא פסוק אחר ולא צפוי. הפסוק בפרשתינו: "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים"...

שגרת היום-יום של בית המקדש, עבודת הכהנים השגרתית, כבש תמיד בבוקר, וכבש תמיד בין הערביים - זה הכלל גדול בתורה.

הפלא ופלא. לדעתו של רבי שמעון בן פזי – זה הכלל גדול בתורה, כבש בבוקר וכבש בין הערביים. מה ההיגיון בזה?

רבי שמעון בן פזי מדגיש שאין כזה מושג של "שגרה" בעבודת ה'. כל יום - זו עבודה חדשה, עבודה עם רגש חדש, כאילו כעת זו הפעם הראשונה.

גם באם עברו כבר ארבע מאות ותשע שנה מאז הקמת בית המקדש, ובכל יום מקריבים קרבן תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים – בכל זאת היום, בשנה הארבע מאות ועשר, יש לעשות זאת מחדש, עם אותה ההתרגשות, באותה ההתלהבות, כמו שזו הפעם הראשונה –

"את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". זה הכלל גדול בתורה.

יש להתמיד בכל יום בעבודה, ומאידך כל בוקר זה "הכבש האחד", כאילו הוא "האחד", חדש, הוא הראשון.

כשהשליח הרב גרשון מענדל גרליק היה מגיע ל770 ומתוועד עם הבחורים בכ"ף מנחם אב (או בכל תאריך אחר שהוא היה "קופץ" לרוות את געגועיו לרבי), עיקר דבריו נסובו סביב נקודה אחת. "כ"ף אב תשמ"ו (או תשמ"ה, תשמ"ז, או תשמ"ח – תלוי באיזו שנה היה מדובר) – לא היה ולא יהיה".

נכון, ראית את הרבי אתמול. נכון, ראית את הרבי הבוקר. נכון, התפללת עם הרבי את תפלת מנחה לפני כמה שעות. אבל הלילה זה ליל כ"ף אב, והלילה התפללת תפלת ערבית עם הרבי. וכ"ף אב הזה "לא היה ולא יהיה". זה משהו חדש.

זה משהו שמעולם לא היה. כי אצל הרבי אין "שגרה". בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים.

את זה הוא חי, ואת זה הוא ניסה להנחיל לתלמידי התמימים שהתגודדו סביבו. אמנם הקרבת אתמול קרבן תמיד, אבל כעת זה "הכבש האחד" מחדש – זה משהו חדש ש"לא היה ולא יהיה", עם חיות חדשה.

פרי התאנה שונה מכל יתר פירות האילן, בכך שפירותיו אינם מבשילים על העץ בבת אחת, אלא ישנם פירות שניתן לארות אותם מן העץ השכם בבוקר, ישנם כאלו המבשילים מאוחר יותר, ישנם כאלו שניתן לארות אותם רק בשעות הצהריים, וישנם תאנים שאוכל לארות אותם רק מחר.

כדי ליהנות מפירות התאנה, כדי להיות כזה ש"יאכל פריה", יש להיות "נוצר תאנה", יש לשמור אותה, לעקוב אחריה, להיות בסביבתה כל העת, ובבוא הזמן המתאים - ללקוט את אלו שזה עתה הבשילו. יש להיות "לא ימיש מתוך האוהל", להיות שם כל הזמן.

ובלשונו של המלבי"ם בפירושו על הפסוק במשלי: נוצר תאנה - מי שרוצה לאכול מפרי התאנה צריך לנצרה, שהנצירה היא יותר מהשמירה, כי פרי התאנה מתבכרים אחד אחד. ולכן – שומר אדוניו – צריך להמצא אצלו בכל בוקר, וללקט הפירות דהיינו פרי חכמתו, כמו שכתוב ביהושע לא ימיש מתוך האוהל, ועל ידי כן – יכובד – זכה לכבוד שסמך ידיו עליו, כמו שאמרו חז"ל.

בפרי התאנה אין "שגרה", כל הזמן היא מתחדשת, היא מחדשת, כל פעם שתבוא תמצא בה משהו שלא היה בפעם הקודמת שהיית אצלה, גם אם זה היה לפני שלוש שעות.

כל פעם זה "הכבש האחד", וכיוון שכך, עליך להיות "נוצר תאנה" כל העת, להיות כמו יהושע "לא ימוש מתוך האוהל".

לא רק בשנות האור היה צורך להיות "נוצר תאנה" כמו השליח הרב גרליק, לא רק אז יכולנו להיות "לא ימיש מתוך האוהל", לחיות עם התחושה של "הכבש האחד תעשה בבוקר", אלא גם היום, ט"ו שנה אחרי ג' תמוז, שבע עשרה שנה אחרי כ"ז אדר א' תשנ"ב –

כל מי שרוצה לחיות עם הרבי, כל מי שרוצה לחוש מחדש את הרגעים הגדולים, את הפארבריינגענס, את השיחות, חובה עליו לשבת וללמוד אותם בעיון, יתרה מזו - חובה עליו לשבת ולשמוע את ההקלטות של ההתוועדויות, וחובה עליו לשבת ולצפות בווידאו.

ויש לדעת, שגם אם ראית את ההתוועדות הזו פעם, פעמיים, או יותר – תשב, תקשיב שוב, תתבונן מחדש, תביט פעם נוספת, ומובטח לך כי בכל פעם שתשמע זאת שוב, תמיד תמצא בה נקודה, רעיון חדש, "ווארט", שלא הבחנת בו קודם.

רבי שמעון בן פזי אומר ש"זה כלל גדול בתורה"! גם אם זה כבש שהקרבת כבר "תמיד" שכמותו לפני שבוע או חודש, מובטח לך שזה יהיה "הכבש האחד", אתה תמצא כאן משהו חדש שלא הבחנת בו בעבר, יהיה לך חידוש שלא ראית או שמעת קודם לכן.

לא מכבר צפיתי בווידאו מתפלות של הרבי, כשהוא עובר לפני התיבה. מה כבר יכול להיות חדש בזה. ראיתי את הרבי פעמים רבות עובר לפני התיבה, אם זה בוא"ו תשרי, יו"ד שבט, או כ"ף מנחם אב – במעט השנים שזכיתי להתפלל עם הרבי עד לכ"ב שבט תשמ"ח, ואם זה לאורך כל שנת תשמ"ח שזכיתי להתפלל בה עם הרבי עשרות פעמים, ובשנים שלאחריה.

אבל, לפתע לאחרונה, הבחנתי ב"תנועה" קלה חדשה של הרבי, בהנהגה מסויימת, "כבש אחד", "תאנה חדשה", שלא הבחנתי בה עד עתה. וכשאתה רואה זאת, הנך מאושר כמוצא שלל רב.

גם היום, חמש עשרה שנה אחרי ג' תמוז, כדי לקבל עוד ועוד מהרבי, גם בימים אלו שכביכול אין בהם חדש – חובה עלינו להיות "נוצר תאנה". עלינו לדעת שהדבר תלוי רק בנו, עלינו להיות "נוצר".

באם נהיה "נוצר", שנצירה היא יותר משמירה, שנבדוק בכל פעם מה קורה באילן הגדול, נתבונן במה שכבר ראינו או שמענו, נלמד אותם שוב ושוב, נביט ונצפה, ונאזין להם שוב ושוב, בבחינת "לא ימוש מתוך האוהל", באם נחוש שזה "הכבש האחד תעשה בבוקר" – מובטח לנו שנמצא גם נמצא "תאנים" ויתקיים בנו "יאכל פריה".

תשב, תראה את הווידאו, כן – אפילו ווידאו של חזרת הש"ץ, של "סתם שחרית", על אחת כמה וכמה של פארבריינגען. תהיה "נוצר תאנה".

רש"י לא מצטט את חלקו השני של הפסוק – "שומר אדוניו יכובד". חלק זה של הפסוק הוא לא כל כך נוגע לענין, הוא לא חשוב לנו. איננו מחפשים את ה"יכובד", לא זה מה שמעניין אותנו. אנו מחפשים את ה"פריה", את פרי התאנה. את הדברים החדשים שנמצא.

גם אם בשעות הבוקר התאנה עדיין לא היתה בשלה, ומשום כך לא ראיתי אותה, כאשר אגיע שוב לעץ בזמן של "הכבש השני תעשה בין הערביים", ואנצור אותה שוב – מובטח שאמצא תאנה שהבשילה רק עתה. הדבר תלוי אך ורק בנו.

ובאם נהיה בבחינת "לא ימוש מתוך האוהל", באם נהיה "נוצר תאנה", מובטח לנו שיקויים בנו "יאכל פריה".

חובה להיות "נוצר תאנה".

 

ט"ז בתמוז תשס"ט
הגב לכתבה

תגובות
4
1. יפה מאוד
יפה מאוד. כל מילה בסלע
ט"ז בתמוז תשס"ט
2. אלי ישר כח גדול
ט"ז בתמוז תשס"ט
3. יש"כ
אולי תזכה אותנו גם בתנועה החדשה?
י"ז בתמוז תשס"ט
4. יפה מאד - כמצופה
ת"ח לא.ב.חרמש עבור כל המאמרים הנעלים שלו. פשוט תענוג לקרוא.
י"ז בתמוז תשס"ט