ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
המלך בשדה
המלך בשדה צילום: מאיר אלפסי, שטורעם
המל"ך בשדה ● מאת אלי' וואלף

ממקום זה, מקום בו אנו עומדים יחפים, נשאב כח להתגבר על החסרונות שיש לנו. משם נשאב כח לא להיות "הולך על כפיו כגון כלב דב וחתול", אלא להיות מרוממים מהארציות. משם נשאב כח להיות קשורים ל"מלך" בכל כוחות הנפש


מאת אלי' וואלף

בשבוע זה למדנו בשיעורי היומי ברמב"ם את הלכות "מאכלות אסורות" שבספר קדושה, אותם הוא פותח בסימני הטהרה של בעלי החיים השונים.

לא מכבר, בפרשת ראה, קראנו בתורה על סימני הטהרה של בעלי החיים למיניהם. "... וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה, אותה תאכלו ... את זה תאכלו מכל אשר במים ... כל צפור טהורה תאכלו".

סימני הטהרה מופיעים בתורה פעם נוספת, בפרשת שמיני, שם מפרטת התורה את סימני הטהרה של החיות והדגים, ומפרטת את שמות החיות והעופות המותרים או אסורים באכילה, ובסיכום הפרשה שם התורה מוסיפה ואומרת: "וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע, טמאים הם לכם".

כל חיה ההולכת על כפות הרגלים, דהיינו – שאין לה פרסה בתחתית הרגל, היא טמאה.

למרות שפסוק זה אינו דורש ביאור מיוחד, בכל זאת רש"י מפרש ומסביר, "על כפיו: כגון כלב ודוב וחתול".

רש"י זה אינו מובן, ראשית – לשם מה יש צורך בביאור פסוק זה, ובפרט לשם מה יש צורך בפירוט שמות בעלי החיים ההולכים על כפים, הלא רובם הגדול של בעלי החיים הולכים על כפיהם ללא פרסה, החל מבעלי החיים הטורפים, כאריה, נמר, שועל, זאב, צבוע ועוד, וכן כל שאר בעלי החיים כגון הקוף, הפיל וכו'. רובם המכריע של בעלי החיים הולך על כפיו, ואין צורך לפרטם בשמותיהם.

שנית - גם אם רש"י רואה צורך בביאור ופירוט שמות בעלי החיים, מדוע הוא נקט דווקא בשלושת בעלי החיים הללו, "כלב ודוב וחתול"?

**

ב"רשימות" של הרבי, בחוברת ל"ט, הרבי מבאר את הרש"י הזה בעבודת האדם.

האדם צריך להיות מרומם ומנותק מהקרקע, מהענינים הארציים, צריך שיהיה דבר המפסיק בינו, בין האדם וכוחותיו, לבין הארציות, הקרקע. לשם כך צריך שבתחתית הרגל יהיה "פרסה", יהיה דבר המפסיק בינו לבין הקרקע.

ולכן נאמר בגמרא במסכת שבת, "לעולם ימכור אדם קורות ביתו, ויקנה מנעלים לרגליו", כי האדם צריך מנעלים, פרסה, המפסיקים בינו לבין הקרקע, תפקידה של הנעל היא לרומם ולהפריד בין האדם לארציות.

באם אין דבר המפסיק בינו לבין הארציות, באם האדם הוא "הולך על כפיו", הוא מחובר לקרקע, הוא "איש שדה", אזי הוא אינו בעל חי טהור, יש בו חסרונות רוחניים שונים.

**

בעלי החיים הטמאים, אלו שאין להם פרסה והם הולכים על כפים, נחלקים באופן כללי לשלושה סוגי חסרונות, הבאים כתוצאה מהחיבור הבלתי אמצעי בינם לבין הארציות.

החתול – הגמרא במסכת הוריות אומרת שהוא "אינו מכיר את קונו", אין לו הכרה והבחנה. יש לו חסרון בהבנה, בשכל, במוחין. כפי הסיפור המוכר לכל ילד על רבי יונתן אייבשיץ והחתול המאולף, שכל כמה שלימדו ואילפו את החתול ללכת על שניים, ולהסתובב כמלצר מעונב, אך ברגע שהוא ראה את העכבר, הוא שכח את כל מה שלימדו אותו.

לעומת זאת, במדות שלו, החתול הוא חיובי, כפי שהגמרא אומרת "אלמלי נתנה תורה, היינו למדין צניעות מחתול".

הכלב – אמנם מבחינת ההכרה בבעליו הוא מושלם, הוא נאמן לבעלים, יש בו הכרה והבחנה, וכדברי הגמרא שם, הוא "מכיר את קונו", ובמדרש ילקוט שמעוני נאמר אפילו "כלב פיקח הוא", אך מבחינת המדות שלו - הוא גרוע מאוד.

הגמרא במסכת ביצה אומרת שהוא "עז פנים", וגם הפקחות שיש לו, הוא משתמש בה לדברים נחותים, הוא משעבד את המוח שלו למדות שפלות, עד כדי כך שהוא נקרא בשם כלב, על שם ש"כולו לב", כל כולו הוא לב, גם המוח שלו - משועבד ללב, למדות הגסות שלו.

הדוב – הוא כולו גס ומגושם. וכפי שהגמרא במסכת עבודה זרה, כשהיא מתארת את אומת הפרסיים, היא מדמה אותם לדוב "אוכלין ושותין כדוב, מגדלים שער כדוב, מסורבלין בבשר כדוב".

הדובים הן מסמלים את הסרבול בבשר, את הגסות והנחיתות, את העסוק באכילה ושתיה, ללא כל שמץ של עדינות, של רוחניות.

וכל החסרונות הללו, חסרונות במוחין, חסרונות במדות, או בגסות כללית של הגוף, הבאים לידי ביטוי בשלושת בעלי החיים המסמלים זאת, חתול, כלב ודוב – הכל נובע כי הם הולכים "על כפיו", ללא פרסה, ללא דבר המנתק ומרומם אותם מהקרקע, מהארציות, מהחומריות.

כל דבר שאינו מרומם מהאדמה, כל מי שמחובר ללא דבר המפריד לארציות, עלול להיות לו בעיה באחד מ"תלת שליטין", משלושת האיברים השולטים באדם, מוח, לב וכבד. חסרון במוח, בהבנה והכרה [חתול], חסרון בלב, מדות [כלב], או חסרון בכבד, אכילה ושתיה [דוב].

לכן רש"י מציין כדוגמא לחסרון של "כל הולך על כפיו", דווקא את שלושת בעלי החיים הללו, כסמל לחסרונות של מי שלא מנותק מהקרקע.

**

עומדים אנו בפתחו של חודש אלול, חודש החשבון של כל מעשינו ועבודתינו במהלך השנה האחרונה, ולדאבונינו אנו מגלים שאנו נמצאים ב"שדה".

אנחנו אינם מאותם אלו שאדמו"ר הזקן מתאר אותם במשל הידוע בלקוטי תורה כ"מובחרים בעם ויחידי סגולה" הנמצאים בעיר, ואף "נכנסים ברשות להיכל מלכותו של המלך".

אנחנו מאותם אלו ש"מקבלין פניו בשדה", אנחנו אנשי שדה, אנחנו אנשי קרקע, מחוברים לקרקע, לארציות, ללא פרסה המרימה אותנו מחיי החומר, ללא דבר המנתק אותנו מהארציות והחומריות.

וכאנשי שדה, כמי שנמצא בארציות, כמי ש"הולך על כפיו" ללא פרסה, יש לנו חסרונות במוחין, חסרונות במדות, או אפילו גסים ומסורבלין בבשר כדוב.

לשם כך, כדי לתקן אותנו, כדי לתת לנו האפשרות ללכת לעיר להיכל מלכותו, ולהתרומם מחיי החולין, כדי לעזור לנו להתנתק מהארציות, המלך יוצא לשדה, "מלך בשדה". הוא יורד אלינו לסייע לנו לתקן את החסרונות שלנו.

ואולי יש לומר שזה מרומז בראשי התיבות של המל"ך בשדה. המלך יורד אל אנשי השדה, אנשים בעלי חסרונות של כלב דוב וחתול, ושם הוא משלים להם את ה"תלת שליטין" שחסרים להם, הוא מביא להם, אל השדה, את ה"מלך", את ה"מח, לב כבד", את כל מה שחסר להם, כדי לרומם אותם ולתקן את מה שחסר להם בכל אחד משלושת החסרונות.

**

כדי להתחבר למלך, כדי לתקן את מה שחסר לנו ב"תלת שליטין" של מח לב וכבד, ולא נהיה כאותם בעלי החיים שהולכים על כפיהם –

אחד הדרכים לזה הוא להתחבר למקור של קדושה.

וכפי שהרבי מביא באותה רשימה, שלמרות שנפסק להלכה "שהמונע מנעלים מרגליו הרי הוא כמנודה למקום", וכפי שצוטט לעיל, ש"לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקנה מנעלים לרגליו", כי כאמור, האדם צריך שיהיה דבר המפסיק בינו לבין הקרקע –

אבל מאידך, ישנם מקומות שהאדם צריך ללכת דווקא כשהוא יחף, ללא מנעלים.

כאשר אדם עומד על "אדמת קודש", שם מורה הקב"ה למשה רבינו "של נעליך מעל רגליך", שם צריך להסיר את המנעלים ולעמוד יחף. ישנם מקומות שאסור שתהיה חציצה בין הרגל לבין אדמת הקודש, במקומות אלו האדם צריך לעמוד על הקרקע ללא כל דבר המפסיק וחוצץ בינו לבינה.

כמו בבית המקדש, שם העבודה צריכה להיעשות דווקא כשהכוהנים אינם הולכים עם דבר המפסיק בינם לבין הקרקע, ואדרבה, ההלכה היא שכהן שעבד עבודה כאשר ישנה חציצה בין רגלו לבין הקרקע - עבודתו פסולה.

גם אנו, כדי שנוכל להתגבר על החיבור שלנו עם ה"שדה", עם הארציות, כדי להתגבר על העובדה שאין לנו דבר המפסיק בינינו לבין חומריות הקרקע, כדי לתקן את החסרון שיש לנו ב"תלת שליטין" של ראשי התיבות "מלך" – לשם כך אנו צריכים לקבל כח מ"אדמת קודש", ממקום בו נאסר ללכת עם נעליים.

המקום היחיד כיום שאנו צריכים ללכת שם בחליצת נעליים, הוא דווקא אצל המלך, המקום היחיד שאנו חולצים נעליים לפני הכניסה אליו, הוא אצל הרבי, באוהל הק'.

משם, ממקום זה, מקום בו אנו עומדים יחפים, נשאב כח להתגבר על החסרונות שיש לנו. משם נשאב כח לא להיות "הולך על כפיו כגון כלב דב וחתול", אלא להיות מרוממים מהארציות. משם נשאב כח להיות קשורים ל"מלך" בכל כוחות הנפש. משם נשאב כח להשלים את החסר לנו בגסות הגוף, את החסר לנו במדות, ומשם נשאר כח להתקשר ולתקן את החסר לנו ב"מכיר את קונו".

במקום זה נתחזק ונתרומם מחיי החולין, נתעלה ממצב של אנשי השדה, במקום בו "המלך מקבלם בספר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם", נעורר את הקבלת עול מלכות שמים.

ובקרוב ממש נזכה כולנו להיות כאותם יחידי סגולה הנכנסין להיכל מלכותו, ונזכה כולנו שהרבי יחזור מהשדה, וכולנו נזכה "ללכת אחריו העירה", לירושלים עיר הקודש, ולבנין בית המקדש השלישי, עוד לפני פרוס השנה החדשה הבעל"ט.

ו' באלול תשס"ט
 
 
הגב לכתבה

תגובות
2
1. הרב וולף
מדהים כרגיל, וזכה "שטורעם" לפרסם דברי תורה אלו.
ו' באלול תשס"ט
2. ר' עלע כל הכבוד, רעיון מבריק ומחזק
יישר כח גדול.
ו' באלול תשס"ט