ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
לחיות עם הזמן
לחיות עם הזמן צילום: ארכיון שטורעם
זקף גדול ● מאמר דעה

ימי חודש תשרי, "חודש שהוא מושבע בכל", מתחלקים באופן כללי לשניים, חלקו הראשון של החודש, החל מ"מוצאי מנוחה" של תחילת ימי הסליחות, ועד למוצאי יום הכיפורים, מוגדר כ"ימים נוראים", ימים של דין וחרדה. וחלקו השני של החודש, ממוצאי יום הכיפורים ועד לאחר שמיני עצרת ושמחת-תורה - הינו בקו ההפכי, אלו ימים של "זמן שמחתינו"

מאת אלי' וואלף

ימי חודש תשרי, "חודש שהוא מושבע בכל", מתחלקים באופן כללי לשניים, חלקו הראשון של החודש, החל מ"מוצאי מנוחה" של תחילת ימי הסליחות, ועד למוצאי יום הכיפורים, מוגדר כ"ימים נוראים", ימים של דין וחרדה. וחלקו השני של החודש, ממוצאי יום הכיפורים ועד לאחר שמיני עצרת ושמחת-תורה - הינו בקו ההפכי, אלו ימים של "זמן שמחתינו".

אצל אנשים כערכינו, 'שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם', כאשר מגיעים ימים אלו, כאשר מגיעים זמנים של "חרדה" או זמנים של "שמחה", עיתים אנו מתחברים לזה בקלות יותר, עיתים הדבר חולף לידינו, וכדי שנחוש זאת – עלינו להתאמץ בענין, ועיתים – גם עם עיון והתעמקות במחשבה שזהו זמן שיש להיות בו בחרדה או בשמחה, הדבר כלל לא משפיע עלינו.

*

במאמר ד"ה "להבין מה שאמרו בזהר מאן פני האדון הוי' כו' דא רבי שמעון בן יוחאי", משנת תשי"ז, מבאר הרבי על יסוד מאמר של רבנו הזקן, שנשמות דאצילות כל מציאותם היא מציאות דאלוקות, "וגם בהיותם למטה, הרי הם כמו למעלה ממש".

ולאחרי הביאור במעלתו של רשב"י, הרבי אומר שכן הוא ענינו של רבנו הזקן, "ולכן כל הנהגותיו למטה היו נעשים מאליהם, בלי כל השתדלות, באותו האופן כמו שהענינים הם למעלה". ומביא ראיה גשמית לכך, ואומר "וכידוע שבערב שבת קודש הי' נרדם מאליו, מפני שלמעלה הוא זמן שינה".

ובהיות ורבנו הזקן היה אצלו גילוי אלוקות למטה כמו שהוא למעלה, לכן דווקא בכוחו היה לפעול גילוי אלוקות לכל. דווקא רבינו הזקן יכול היה לגלות את הפנימיות של "מעיינותיך", שבעצם הם דבר רוחני ונעלה, ולהפיץ אותם עד לדרגא הנמוכה של "חוצה", באופן שגם שכל אנושי יבין וישיג אלוקות.

עד כאן תוכן חלק מביאור המאמר.

*

ההנהגה של הרבי כאן למטה, היא בעצם השתקפות של מה שנעשה למעלה. כי בעצם הוא נמצא למעלה, אנו רואים את הגוף שלו כאן למטה, את ההנהגה שלו כאן בינינו, אך הנהגה זו היא ביטוי של הנשמה שלו, שהיא בעצם "גם בהיותם למטה, הרי הם כמו למעלה ממש", "כל הנהגותיו למטה היו נעשים מאליהם .. באותו האופן כמו שהענינים הם למעלה".

וכמו שמבאר הרשב"ם בביאורו על הפסוק בפרשת בהעלותך "לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא", הוא מבאר מה הפירוש "נאמן הוא": "קבוע ומיוסד כל שעה ביום". הוא קבוע שם, זה מקומו בקביעות, מקומו הוא "בכל ביתי", הוא נמצא אצלי בבית כל הזמן.

והוא לא מסתפק בכך שהוא אומר "קבוע ומיוסד כל היום", אלא מוסיף ואומר "כל שעה ביום". דהיינו, גם כאשר ישנו שינוי, וכביאורו של הרבי ש"שעה" הכוונה "א קער", פניה, שינוי – אזי הוא "קבוע ומיוסד כל שעה ביום", הוא שם כל הזמן, ובכל מה שקורה שם, בכל רגע נתון. "כל שעה ביום".

כך שההנהגה של הרבי כאן למטה, היא בעצם השתקפות של מה שנעשה כרגע למעלה.

מוצאי שבת של ליל א' דסליחות, 770 רועש וגועש, מאות אורחים הגיעו כבר לשבת זו, הם היו בפארבריינגען של הרבי, התפללו את תפלות השבת יחד עם הרבי, והם כעת "א טפח העכער פון וועלט".

עוד רגעים ספורים, בשעה 1:00 אחר חצות לערך, יתחילו לומר סליחות. וכעת הם רוקדים, כבר כשעה וחצי שהם רוקדים ורוקדים. משקה נמזג בשופי, ומעגל הרוקדים מתרחב והולך, עוד ועוד אנשים מצטרפים אליו, והשמחה מרקיעה שחקים.

וואס הייסט, לסליחות הולכים "שאקעלדיקער'הייט".

והנה, הרבי יורד לסליחות, צועד במהירות לכיוון הבימה במזרח, בידיו ספר הסליחות, או צילומי דפי הסליחות, ורצינות עמוקה נסוכה על פניו. רגע זה הוא תחילת ה"ימים הנוראים".

אלפי איש שרים כעת, חלקם מתנודד ומנסה, למרות ה"משקה", לעמוד כעבדא קמי' מריא, השירה נישאת אל על, אך הרבי לא מחייך כלל, ודומני אפילו לא מעודד את השירה.

ליל א' של סליחות, זהו זמן בו למעלה מתחיל כעת זמן של "ימים נוראים", אזי "לכן כל הנהגותיו למטה היו נעשים מאליהם, באותו האופן כמו שהענינים הם למעלה".

מסופר שהרבנית הצדקנית חי' מושקא ע"ה סיפרה לאחד המשמשים בקודש על ביקור של רופא אצל הרבי באחד מימי הסליחות. ובמענה לשאלתו האם הרבי סובל מכאבים, היא ענתה: "ער האט ניט קיין מורא פאר א ווייטאג, ער האט מורא פאר ראש השנה".

כשראית את הרבי יורד לתפילות בימי ראש השנה, כשראית את הרבי עומד על הבימה לפני תקיעות, כשראית את הרבי בעת "החזרת הפנים" אחרי התקיעות, כשראית אותו ביום הכיפורים – ראית את המתח, ראית את החרדה, חיל ורעדה אחזו גם בך, חשת מה הפירוש "ימים נוראים".

רגע לפני מוצאי יום הכיפורים, אחד מרגעי השיא של חודש תשרי, הרגעים הנעלים של "מארש נאפוליון", ראית על הרבי את ה"חדוא תקיעא בליבאי מסיטרא דא ובכיא תקיעא בליבאי מסטרא דא", אלו היו רגעים של עידוד שירה באופן יוצא מגדר הרגיל, הרבי היה עולה על המדרגות המיוחדות שהועלו על גבי הבימה שלו ומעודד משם את השירה באופן מיוחד – אבל מאידך, הרבי בכה באותם רגעים. ובשנים קודמות יותר, יכלו גם לשמוע את הבכיות של הרבי.

והנה, לא חלפו להם אלא רגעים ספורים, זה עתה הסתיימה תפלת ערבית של מוצאי יום כיפור, ומראה פניו של הרבי השתנה לבלי הכר.

"כזר הנתון על מצח מלך מראה כהן", הרבי מחייך לכולם, "מראה פנים שוחקות לכולם" האווירה שונה לחלוטין, מהפך חד מתנועה של מתח וחרדה, זמן של "ימים נוראים", למצב של שמחה, לאווירה של "זמן שמחתינו".

הכיצד זה?! כיצד חל מהפך שכזה, מן הקצה אל הקצה. אצל אנשים כערכינו, החיוך במוצאי יום כיפור הוא, כי אנו יודעים שסוף כל סוף אפשר ללכת לטעום משהו. אבל אצל הרבי תנועת השמחה כעת היא כי "גם בהיותם למטה, הרי הם כמו למעלה ממש", והיות ולמעלה מתחיל כעת "זמן שמחתינו", אזי "בכל ביתי נאמן הוא – קבוע ומיוסד כל שעה ביום".

ב"שעה" הקודמת, היה זה זמן של ימים נוראים, אזי "כל הנהגותיו למטה היו נעשים מאליהם, באותו האופן כמו שהענינים הם למעלה", אבל כעת היה "א קער", שינוי. כבר "פנה יום", התפללו תפלת ערבית של מוצאי היום הקדוש, כעת למעלה כבר נגמר הימים הנוראים, וברגע זה מתחילה תקופה חדשה, זו שעה של זמן שמחתינו, ובהיות ו"בכל ביתי נאמן הוא – כל שעה ביום", אזי ב"שעה" זו ההנהגה למטה היא כמו למעלה.

*

כל זה היה "בהיות ההיכל על יסודותיו, ומקדש הקודש על מכונותיו, וכהן גדול עומד ומשרת. דורו ראו ושמחו. אשרי עין ראתה כל אלה". יכולנו לראות את הרבי ולחיות באמצעותו, לחוות את החרדה של הימים הנוראים, את השמחה של זמן שמחתינו, ראינו את הרבי היכן הוא נמצא, ובדרך ממילא גם אנו היינו בקו של ימים נוראים או בקו של זמן שמחתינו.

אך כעת כאשר "בעונותינו חסרנו כל אלה", ואותותינו לא ראינו, ואין אנו יכולים לעלות ולראות – הכיצד יכולים אנו להיות ולחוות זאת עם הרבי, כיצד אנחנו יכולים לדעת היכן הרבי נמצא כעת, ולהתחבר אליו?

זכיתי ובמשך זמן רב, משך כמה "שנות אור", היה לי "מקום קבוע" בקדמת בימת קריאת התורה, מקום בו יכולת לשמוע את הרבי קורא בשבת וחג את ההפטרה.

היה זה בצד מזרח של הבימה, בטור השני משמאל לעמוד הניצב בחזית הבימה, שורה שישית מהשולחן התוחם את הבימה.

מקום זה, בשורה שישית, היה בו גם מעלה על אלו שעמדו לפני. הם – לא יכלו לראות את פניו של הרבי. הרבי עמד בצידה השני של בימת הקריאה, כך שהבימה הסתירה מהם את הרבי. לשמוע את הרבי קורא את ההפטרה – הם אמנם שמעו טוב ממני, אולם לראות, בשורה זו היה זה קל יותר. היות ועמדתי מעט אחורנית, יכולתי להתאמץ ולמתוח את גופי ולראות את הרבי.

בדרך כלל, במקום זה יכולת לשמוע את הרבי היטב, ולעקוב בחומש אחרי פסוקי ההפטרה.

אולם קרה לא אחת, ועיתים הרבי היה קורא בקול שקט, עיתים היו רעשים שונים ב'זאל' בית הכנסת, כך שיכולת לשמוע את קולו של הרבי, את ניגון הטעמים, אך לא יכולת לזהות ולעקוב היכן בדיוק הוא קורא. אתה עומד בצפיפות, דחיקות ודחיפות. אתה מביט בפסוקים, בקושי שומע את קולו של הרבי, מתאמץ, מנסה לנחש היכן הרבי אוחז כעת, איזו מילה הוא אומר, איזה פסוק הוא קורא כרגע. ולא מצליח, ואז –

הרבי קורא מילה שהטעם שלה הוא "זקף גדול". אתה מזהה את הניגון של ה"טעם" הזה, אתה שומע בבירור שהרבי אוחז במילה פלונית, ומכאן אתה "מיישר קו", הנה, כאן הרבי נמצא. מכאן אני יכול להמשיך איתו הלאה. כאן הרבי!

היום אנחנו נמצאים בזמן שאנחנו אבודים, אנחנו לא יודעים היכן "הרבי נמצא", אנחנו רוצים להחזיק איתו, אבל לא מצליחים, לא רואים ולא שומעים. אנחנו צריכים לשמוע איזה "זקף גדול", שנדע ונחוש שהנה, "כאן הרבי"...

*

כדי שנוכל לחיות עם הרבי גם כיום, כדי שנוכל לדעת "היכן הרבי נמצא" כעת, את ה"זקף גדול" נוכל לשמוע, כאשר נחיה עם מה שהרבי חי בזמנים אלו, בין אם זה הימים הנוראים ובין אם זה ימי זמן שמחתינו.

יש "לחיות עם הזמן", ללמוד את המאמרים של הרבי העוסקים בימים אלו, מאמרי ג' דסליחות, מאמרי ראש השנה, שבת שובה, י"ג תשרי, חג הסוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה וכו'. לשמוע את ההתוועדויות והשיחות של הרבי, לראות את הווידאו'ס מההתוועדויות של ימים אלו, לראות את ההנהגה של הרבי, לחיות עם הזמן.

והכוונה היא לא רק להכניס חיות בזמן, להכניס חיות – על ידי לימוד התורה של הרבי – בתוך הזמן, אלא הכוונה היא גם שהתורה שלו, תוכן הדברים שהרבי עוסק בהם, הם יכוונו, ידריכו, ובעצם, הם ייצרו את החיים.

בהתייחסו לביטוי "כי הם חיינו" הרבי אומר [לקוטי שיחות חלק ה' בהוספות], שפירוש הדברים הוא לא רק שבהם האדם חי, שהוא לומד תורה עם חיות, אלא משמעות הדבר הוא גם - שהתורה יוצרת את [אופן] החיים, כיצד עליו לחיות. חייו של היהודי, בכל זמן ובכל מקום, צריכה להיות לפי הוראות התורה.

באם נלמד את המאמרים של הרבי, את השיחות של הרבי, העוסקים בענינים שהזמן גרמא, ולא רק נלמד אותם על הספר, אלא גם נשמע אותם, גם נראה אותם, נתאחד איתם בכל הכוחות האפשריים, עם המעלה שיש בשמיעה על ראיה, ועם המעלה שיש בראיה על שמיעה, ועם ההתעמקות שיש בלימוד בספר, "אותיות מחכימות",

כאשר נחיה איתם, נחיה עם הזמן, או אז נוכל בע"ה לשמוע את ה"זקף גדול",

נדע איפה הרבי נמצא כעת, ונוכל גם אנו להתחבר במעט, לחיות לפחות בזעיר אנפין, איתו יחד "למטה כמו למעלה ממש".

י"ב בתשרי תש"ע
הגב לכתבה

תגובות
7
1. כמה שנכון!
כ"כ מרגש ומבטא הייטב את המצב!

תודה לך ר' אליהו
י"ב בתשרי תש"ע
2. ב"ה
ב"ה שיש בנינו אלו שהיו ומסוגלים להעביר, פשוט מחזיר אותנו במחי קולמוס ל"שנות האור".
אני מאמין שגם מי שלא זכה, מסוגל לנסות ולהיכנס, להבין ולהרגיש.
עלה והצלח ר' אליהו שי', תן לנו משלך, כי שלך ושלנו, שלו הם.
י"ב בתשרי תש"ע
3. שם עט
מעניין לדעת מי חותם בשם עט זה? אולי זה אותו אחד שפעם חתם בשם א.ב. חרמש? :) סוף סוף שם עט מעניין...
א גוטען קוויטל
י"ב בתשרי תש"ע
4. גם חסיד גם סופר
יש להניח שתוכן הדברים עובר מידי פעם לכל מי שזכה לשמוע את ה'זקף גדול', אבל כדי להוריד את הדברים בכתב באופן כל כך קולע ומרגש זה כבר דורש שילוב של כישרון מיוחד עם חוש חסידי. בשביל זה צריך להיות גם סופר וגם חסיד.
י"ב בתשרי תש"ע
5. אשרינו שיש בינינו אנשים כאלה
היודעים לעודד את הדור ואת המצב שבו אנו נמצאים ולתת מעט אור שיגרש את החושך הכפול ומכופל.
תודה אלי על דבריך היוצאים מהלב ושחודרים פנימה ללב.
י"ב בתשרי תש"ע
6. כדאי
כדאי לכתוב שהמאמר נכתב בשביל 'קבצי התקשרות' של ועד תלמידי התמימים העולמימ ושם נתפרסם לראשונה
י"ב בתשרי תש"ע
7. קראתי את זה בחוברות וועד תלמידי התמימים
ואני, בעומדי בשבע-מאות-שבעים
קורא זאת, ומתרגש.

ראביי אלי וולף - תודה.
י"ב בתשרי תש"ע