אני אמא לילד מתוק המכונה "נער נושר" כאן, בכפר חב"ד.
בני סיים את שנות לימודיו ב"חדר" בצורה נהדרת, התחיל ללמוד באחת הישיבות הקטנות היותר טובות בחב"ד.
ילדי סולק מהישיבה לצמיתות, נשאר בבית כמה שבועות בהם הוא לא היה מעוניין אפי' לשמוע על מסגרת חילופית.
הוא מצא עבודה מחוץ לכפר וכיום הוא מתגורר עם חבר נוסף בדירה שהם שוכרים. מיותר לציין שהוא מנהל אורח חיים אשר זר לנו ביותר (אני ובעלי שי' חבדניקים מבטן ומלידה. אני אף ילידת הכפר).
הוא לא ענה מיד, ראשית הוא אמר שהוא לא מאשים אותנו, הוא יודע שסבלנו עבורו מאוד (אכלנו הרבה חול - כלשונו) הוא מעריך את ההתאפקות שלנו מלהטיח בו את כל הכאב שהוא גורם לנו, את האהבה שהענקנו לו בכל הזדמנות ואת התחושה שהוא מקובל בכל מקרה ובכל לבוש.
מה כן שאלנו? ואז התחילה שיחה שנמשכה עד הבוקר שלמחרת ושהביאה אותי בסופו של דבר, לעצור ממרוץ חיי ולכתוב לכם.
זה לא שלא היו אנשים, הוא אומר, היה בכפר בזמנו פעילות עם נוער נושר, "תפארת בחורים" קראו לזה אם אינני טועה, אך בננו היה ילד טוב, הוא לא היה חלק ממערך הנושרים בכפר, הוא היה פשוט ילד טוב, תמים מבולבל עם הרבה תמיהות ושאלות שרצה בסך הכול דמות חינוכית לשוחח איתה. ושלמרות כל ניסיונותיו, לא מצא!
עכשיו, חשוב שתבינו, בני הוא לא ילד בעייתי, אין לו לקויות למידה, אין לו בעיות תקשורת, הוא לא עבר למיטב ידיעתי התעללות כלשהיא, לא היו לו שאלות כפרניות וכו', הוא היה פשוט סקרן לגבי כל מיני נושאים, עליהם הוא חשב אז שאנו לא ניתן לו מענה והוא חיפש במשך מספר שנים כתובת לשאלות הללו.
היינו מוכנים לשלם הון כדי להחזיר את הגלגל אחורה ולהפגיש ביניהם...
אין לנו בכפר אנשי מקצוע כאלו.
חישבו על זה לרגע. יש בכפר כמעט 100 נערים מתוקים, נערים משלנו שבגלל כל מיני סיבות נשרו והם זקוקים לנו שנעזור להם.
איך יתכן שאנו, שבכל הנושאים האחרים ובכלל בקירוב לבבות והחזרת בנים לאביהם שבשמיים משמשים דוגמא והשראה לכל העולם – לא נוקפים אצבע אמיתית ורצינית לעזור לאותם נערים. לילדים שלנו.
שלא נדבר על הדברים שהשעמום והבטלה ותחושת האכזבה שלהם המקהילה ומעצמם מביאה אותם. שעליהם לא כדאי להרחיב. והיודע יודע!
"ידינו לא שפכו את הדם הזה"... חשבנו פעם על עוצמת המשפט הזה?
ולאחר תקופה של חודש בה הם נפגשו פעמיים בשבוע למה שבני קרא "מורה פרטי" הבחנו בשינוי. ממש ראינו איך בננו משתנה מן הקצה אל הקצה. הוא נרגע בבית, הדיבור שלו ויצר המרדנות התמתן, היה אפשר לשוחח איתו בנועם, די מהר קיבלנו מהמורה טלפון שהילד מתקדם בלימודים, ולאט לאט הוא חזר למה שהוא היה פעם, לתקופה הטובה והמוצלחת שלפני מה שבעלי קורא "התקפת גיל ההתבגרות".
חשבתי לכתוב מכתב זה להורים רבים שאני יודעת, מתמודדים עם אותו קושי בדיוק.
חשוב לי להביא לתשומת לבכם שיתכן ובנכם זקוק למעט הדרכה והכוונה כדי שיחזור לתלם.
נער בגיל ההתבגרות, גם אם הוא צעיר מאוד, זקוק ליד מכוונת, למישהוא מחוץ למסגרת המשפחה.
חשוב שנמצא לו בתקופה כזו משמעותית וקריטית בחייו, דמות אחראית, יהודי יר"ש, בעל חוש ואמפטיה לנער שכזה, שיאהב אותו, שיקשיב לו, שייתן לו תחושה שהוא שווה, שהוא מוערך שרוצים בקרבתו ולא מחרימים ומתרחקים ממנו ושייתן לו מענה לשאלות שלרוב מגיעות ממקום תמים וטוב.
אתם לא יודעים איזו תועלת תוכל לצמוח לכם מכך.
כנראה שיש גיל קריטי שבו אם לא נותנים לילד משענת...(משען פסיכולוגי, חברי, ערכי, אישי וכו') קשה אח"כ להשלים זאת למרות שאין דבר שהוא בלתי אפשרי.
מ. תושבת הכפר.
כן, זו לא בושה לאברך חב"די ללמוד ולהתמקצע בחינוך... ושאלה שמונו לפעול, אכן יעשו ככול יכולתם כדי לפעול...
תודה מראש על הבמה המכובדת שאתם מעניקים לי.
ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19 
כפר חסידי יותר = חינוך טוב יותר. יותר שיעורי תורה, יותר אווירה תורנית וחסידית, יותר מבצעים, יותר אהבת ישראל, יותר רוחניות (ופחות גשמיות) = יותר ילדים ובחורים בריאים מתוקים וחסידיים.
יותר הבנה ----------------
יותר אהבה..........................
שהילד ירגיש שהאבא שותף שלו לא הבאס בעה''ב
חנוך לנער על פי ''דרכו''
אפשר הרי ממש להציל חיים!!!
לא נכנס לתחרות שמות אבל תבדוק ותראה.
ואתה צודק שאלו אצל המשיחיסטים שאינם נושרים סתם משוגעים.
בבית . למה לנו ללכת ולטפל בכל העולם כולו . לדאבונינו יש מספיק עבודה
בבית . בשכונה של הרבי הנוער פשוט .... יש בית שמואל 12345.........
צריכים להתחיל לעבוד עם הנוער שלנו . צריכים שדכנים לבנים ולבנות
יש שריפה אצלינו רח''ל היל''ת הזמן בוער ואין לנו רבנים . איש על העדה שידריך אותנו .בפועל ממ''ש למטה מעשרה טפחים .כולם יודעם כמה בנות מבוגרת אצלינו .וזה הורס את כל המשפחה . רבותי הגיע הזמן לפתוח את
העיניים . ולתחיל לעבוד הבית בוער ...איך נתראה לפני הרבי .
אך יחד עם זאת -כפי שהרבי ענה כמ"פ- כדי להשפיע ולהקרין על הצעירים עלינו להיות 'כמה רמות' מעליהם ואזי נוכל לתבוע מהם ולו מעט.
בפשטות: הקפדה על מנין. תפילה במתינות מילה במילה, בחיות ובקול. הימנעות מדברים בטלים בבתי כנסת ובמיוחד בשבתות וחגים. קביעות עיתים לתורה. אין להכניס הביתה כתבי עת למיניהם 'לכבוד שבת קודש'. (מה הילד רואה? אבא יוצא מהרכב כל יום שישי כשבאמתחתו מכ"ע מלא ב... פע!).
והעיקר חיות חסידית בהשתתפות בהתוועדויות, כינוסים. ניגונים בשולחן שבת. סיפורי חסידיים בסעודות וכו'.
צריך 'לירות מכל כלי הנשק' ובעז"ה נראה במשך הזמן אט אט שינוי לטובה.
אלו שמנסים למזער את התופעה, או שחוטאים ביודעין מאינטרסים שלהם, או שטומנים את ראשם בחול.
ממש עכשיו התחילו הלימודים בישיבות וכבר, לרחובות הכפר שלנו נוספו נשמות חדשות.
אני ואשתי עושים הליכה בכל לילה והמראות שמתגלים לעינינו פשוט צובטים את הלב.
נכון, לא כל אחד מתאים לדבר עם נוער שנמצא במשבר ובתקופה קשה בחייו, אבל אלו שיכולים ויודעים, מדוע לא מעסיקים אותם?
ואני מתכוון למילה "מעסיקים". הרי ברור שלעובדי הניקיון בכפר צריכים לשלם, מדוע לא ברור באותה מידה, שמוכרחים לארגן תקציב גם לאלו שיתעסקו בניקיון רוחני???
ולמען הסר ספק, יש כסף!!! תקראו זאת שוב, יש לנו כסף!
אם זה מהוועד שיש שם תקציב לכך, אם זה מהמועצה, שישי שם תקציב נכבד לנוער בסיכון וכו' ואם זה מאנשים פרטיים בכפר, שהקב"ה חנן אותם בכסף שהיו שמחים (מתוך ידיעה אישית) להיות שותפים ולקחת חלק בפרויקט החשוב הזה של הצלת הנוער.
כך שמשאבים יש, רצון יש, ואם כן, מתבקשת השאלה, מדוע אנו לא שומעים ורואים התערבות של אנשי מקצוע בטיפול בנערים הנושרים בכפר חב"ד.
אשמח אם מישהו יאיר את עיני.
בתקווה לבשורות טובות ומתוך כאב.
אני חייב לציין שהיו כמה נשמות טובות שניסו לעזור להם, החל מהשלב הראשון בו הם נזרקו מהישיבות ועד לשלב שהם שינו את הלבוש.
היה את ר' אבי פיאמנטה ויוסק'ה לווין שפעלו בזמנו, היה ר' מיכאל וייגל שעשה ככול יכולתו ועכשיו יש את ר' עופר דישון שמשתדל לפעול איתם.
אלא שחשבתי להציע לאלו שאחראים על החינוך בכפר, לצרף עוד אנשים לעשייה.
לא כל אדם שמצליח להתחבר לזה, יתחבר גם לזה.
הבחורים, גם אם הם בני אותה משפחה, שונים זה מזה ולא לכולם מתאים אותו בן אדם, מה גם שלדעתי מוכרח פה גם ידע מקצועי! להכיר את עולם הנפש של הבחור, לאבחן מה בדיוק הקושי שלו? מדוע הוא החליט לעזוב את הישיבה, החברים, הסביבה וללכת אל הלא נודע?
ולענות לו בדיוק מהמקום שקשה לו.
חשוב שאלו שמונו מטעמנו לעמוד בראש הפעילות, ביניהם יהיו אנשי מקצוע.
היום העולם כולו מתקדם לכיוון מקצוענות, אולי בעבר הספיקה תשומת לב ויחס כדי להחזיר בחור למסלול, היום צריכים את אנשי המקצוע, צומי לבד, לא יפתור את הבעיה.
לא נשמע לי סביר שעל אדם אחד יוטל כל העול והמחויבות לעזור להם.
זה לא הוגן, זה לא אחראי וזה לא רציני!
אני פונה מכאן בקריאה לאלו שמונו לפעול, יו"ר הוועד היקר שפועל ללא לאות עבורנו, ר' ימי ליפשיץ, לאחראי על החינוך ר' יענק'ל קעניג ולר' עופר דישון ור' שחר שער, תרחיבו את הפעילות שלכם, תוסיפו אנשים ובעיקר אנשי מקצוע. ובאמת תחוללו שינוי!
בברכת הצלחה!
(יש שמסתדרים עם מערך השעות ויש שלא אך זה לא הנושא)
אז מגיעה הישיבה הגדולה, הילד מתבגר ודוקא אז.. יורד היחס האישי לא מורגש החום ואהבה לכל בחור (יהודי), פחות שיחות אישיות פחות שימת לב, ואפילו פחות השגחה אין גבולות וחוקים הבחורים עושים מה שליבם חפץ "שלוש שנים "חופש גדול...."החל בשינה עד הצהרים וכלה ביציאות מהישיבה ללא אישור
וכשיש פריצת גבולות... קשה לחזור לתלם ואז כל אחד יכול ליפול.
(הבדיחה הגדולה שמדברים על תוספת על שנה ד' בישיבה דולה.. אם כבר אז בישיבה קטנה שם יש השגחה..
ראש יהישיבות הגדולות, רמים משגיחים בבקשה קחו זאת לתשומת ליבכםו!!
לצערנו הרב חב"ד דהיום היא בגדר לכולם נדבק אם יגיע אדם מלא עגילים שיער כההיפים וכו' וכיוצ"ב תוך חצי שנה נהפןך אותו לחצי אדם אבל לאחד "פון אונזרע" משלנו לא, הוא כבר מקרה אבוד, והבעיה לפענ"ד היא א, היוקר והנועם עריבות שבתורה לא ידוע להבחורים כידוע סיפור הר, לוי"צ מברדיטשוב אשר מיד במוצאי יוה"כ רץ ללמוד גמ' כי לא למד כל היום.
ב, אין עושים את העינינים מענינים למשל אם שליח יכנס לבית חב"ד ויתחיל לדרוש תנו לומר לכם על יו"ט של ר"ה ס"ו וחידש רינו ז,ל עניןהמלכות וכו' יעיפו אותו משם אלא הוא מדבר בצורה מענינת ג"כ צ"ל בהישבות לפי ערך הרב והתלמיד,
ג, הרבנים למעלה והבחורים למטה הב לא יורד אל התלמידים ואז לא יגשו לדבר איתו ג"כ לפי ערך הרב והתלמיד
ד,האדמוה"ז כמדומני בסוף פ"ו בתניא אומר שבינוני אשר לא חטא ולא יחטא שייךגם בו ספקות באמונה והמשפיעים בישיבה כנראה יותר חכמים מהאדמוה"ז וד"ל
ועוד כהנה רבות וחבל דכך
א' התמימים