ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
להלחם או לנצח – מה חשוב יותר? ● דעה

"שליח זה מכהן כבר כמה וכמה שנים בעיר לא גדולה במיוחד, הוא פעל שם מהפכה של ממש. לדעתו, בהכירו את יכולתו והלהט החסידי שלו, הוא חושב שלו הוא היה בעיר גדולה יותר, הוא היה יכול לחולל שם גדולות ונצורות, "להפוך את העיר" ● "ישנם אברכים שמתלבטים היום האם לצאת לשליחות, לטענתם - בעבר היו הוראות ברורות מהרבי. אך היום - אין הוראות ברורות מהרבי ● את המענה לזה הם ימצאו במאמר באתי לגני "השנתי", המבאר את פרק כ' מהמשך ההילולא. באתי לגני תש"ל ● לקראת יו"ד שבט, מאמר מאת הרב אליהו וואלף


מאת הרב אלי וולף

לא מכבר היתה לי שיחה עם אחד השלוחים, שליח כשרוני, "בר פועל" ומלא מרץ, בנושא שמעיק לו.

שליח זה מכהן כבר כמה וכמה שנים בעיר לא גדולה במיוחד, הוא פעל שם מהפכה של ממש, בנה מוסדות לתפארת, קירב יהודים רבים לאידישקייט, ולדעתו, באם המצב יימשך כך עוד מספר שנים לא רבות, לא יישאר לו מה לעשות בעיר.

לדעתו, בהכירו את חסרונות עצמו לצד מעלות עצמו, והוא מכיר את יכולתו והלהט החסידי שלו, הוא חושב שלו הוא היה בעיר גדולה יותר, הוא היה יכול לחולל שם גדולות ונצורות, "להפוך את העיר".

אבל בהיות והוא נשלח לעיר בה הוא נמצא כעת, הרי שההשגחה העליונה כיוונה אותו דווקא לעיר זו ולהיקף העבודה הקטן יותר, והוא מתלבט עם עצמו – האם זה מקומו לעד, עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו, או אולי יש מקום לפרוש כנף ולעבור לעיר גדולה יותר, עיר בה לדעתו הוא יממש את הפוטנציאל הגלום בו.

שאלה דומה שמעתי משליח אחר.

שליח זה, הוא לא שליח יחיד בעיר, הוא בגדר של "שליח עושה שליח". הוא אינו "כינור ראשון" בשליחות, יש לו תחום עיסוק רוחני מוגדר באחת הערים. והוא עושה את מלאכתו במסירה ונתינה.

אך עיתים עולה בו התחושה; אמנם אני רואה ברכה במעשי, יש לי פירות. אך אולי אני יכול לעשות למען הרבי הרבה יותר, אולי באם אעזוב את תפקידי כאן, ה"שליח-ראשי" ימצא לי מחליף במידה זו או אחרת, אני מקווה שהוא יסתדר איכשהוא, ואני אצא לי לעיר לבד. אמצה את יכולתי עם קהל גדול יותר. אכבוש ערים בסערה.

עומדים אנו בתוך ה"שלושים יום קודם החג", בימי ההכנה ליום הקדוש העשירי בשבט.

בשנה זו, שנת ה'תש"ע, נלמד ביום זה את מאמר "באתי לגני" של שנת ה'תש"ל, ובו ביאורו של הרבי על אות כ' מהמשך ההילולא באתי לגני השי"ת.

כידוע, לקראת יו"ד בשבט ה'שי"ת ניתן ע"י כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע המאמר "באתי לגני" על מנת ללמדו ביום זה, העשירי בשבט, היום בו נסתלק. ולאחר מכן, לקראת י"ג בשבט, פורים וב' ניסן הרבי המשיך להוציא לאור את המשך המאמר הזה, כפי שהוכן ע"י כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ.

"המשך" מאמרים זה מכיל עשרים פרקים, ובמאמרי "באתי לגני" בכל שנה ושנה, ביאר הרבי פרק אחד מ"המשך" זה, על סדר הפרקים. ביו"ד שבט תשי"א הוא ביאר את הפרק הראשון, ביו"ד שבט תשי"ב את הפרק השני, וכך בכל שנה, עד שביו"ד שבט תש"ל הוא סיים את ביאור כל הפרקים.

ובשנת תשל"א הרבי התחיל מחדש את ביאור ה"המשך" במחזור שני, ולקראת סיום המחזור השני, לקראת יו"ד שבט תש"נ, שבאותן שנים הרבי כבר לא אמר מאמרי חסידות כבעבר – הרבי הגיה את המאמר שהוא אמר בשעתו, בשנת תש"ל.

כעת, לקראת יו"ד שבט תש"ע, אנו מסיימים את המחזור השלישי, כך שבימים אלו, כהכנה לקראת יום זה, נתכונן כולנו לקראתו בלימוד מאמר זה שנאמר על ידי הרבי לפני ארבעים שנה [ועד ארבעים שנה לא קאים איניש אדעתיה דרבי'], והוגה על ידו לפני עשרים שנה.

כדרכו בקודש, הרבי פותח את המאמר בדיבור המתחיל "באתי לגני אחותי כלה", ומביא את דברי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ המצטט את המדרש רבה – לגן אין כתיב כאן אלא לגני, שפירושו - לגנוני, למקום שהיה עיקרי בתחילה. והרבי ממשיך ומסכם במספר עמודים את כל הפרקים שבין תחילת המאמר ועד לפרק אותו הוא יבאר בשנה זו, הפרק עליו מבוסס רובו של המאמר השנתי.

אך למרות שהרבי לכאורה רק "מסכם" ומתמצת את הפרקים שבין תחילת המאמר לפרק הנוכחי, אך תמיד ישנם שם ביאורים וחידושים שלא מוזכרים במאמרים קודמים.

נתעכב מעט על ביאור כזה שבתוך ה"סיכום" תחילת המאמר השנתי שלנו, המאמר שנאמר בשנת תש"ל, והוגה בשנת תש"נ.

הרבי מבאר במספר אותיות, שבעת הבריאה עיקר שכינה בתחתונים היתה, וע"י החטאים - נסתלקה השכינה מהארץ לרקיע ומרקיע לרקיע, עד שעמדו שבעה צדיקים והורידו את השכינה לארץ, מאברהם אבינו ועד משה רבינו שהוריד את השכינה לעולם התחתון, למשכן הגשמי. כי זו מטרת הבריאה – להיות לו ית' דירה בתחתונים.

ועלינו מוטלת עבודת עשיית הדירה לו ית' בעולם הגשמי, עלינו לפעול את גילוי האלוקות בעולם הזה.

ועבודה זו נעשית על ידי עבודת האדם בעבודתו באתכפיא ואתהפכא. מוטל על היהודי להתמודד מול העולם הגשמי, וגם להפוך אותו למקום של קדושה, למקום של דירה לו ית'.

ובגלל עבודתם של ישראל באתכפיא ואתהפכא – הם נקראים בשם "צבאות ה'", חיילים הלוחמים למען הקב"ה.

והרבי מבאר במאמר זה מהי מעלתם של אנשי הצבא - החיילים הלוחמים למען המלך, על שרי המלך העוסקים בהטבת והנהגת המדינה.

לכאורה אנשי הצבא, החיילים בשדה הקרב הם בדרגא נמוכה יותר מאשר שרי המלך הבכירים, וגם אם נביט במהות הענין, ונראה שהחיילים שווים במעלתם לשרי המלך, כי בעקרון לשניהם אותה מטרה - שהרי שניהם עובדים בשביל המלך.

מכל מקום הרבי מבאר שלאנשי החיל ישנם שתי מעלות עיקריות על השרים.

ראשית, דווקא החיילים הם אלו שמוסיפים שטח למדינת המלך, הם כובשים שטחי אויב ויוצרים חידוש בתחום מלכותו של המלך – לעומת השרים שאינם יוצרים דברים חדשים, אלא רק משפרים את הקיים.

שנית, המסירות של החיילים למען המלך היא למעלה מכל ההגבלות, ללא חשבון - עד כדי כך שהם מסכנים את חייהם ביציאה לקרב עבור המלך.

ויתרה מזו, החיילים נמצאים כל העת, גם בעיתות שלום, בתנועת-נפש של מסירת החיים עבור המלך. הם כל הזמן דרוכים ומוכנים למסור את נפשם, בכל רגע נתון, עבור המלך. זהו ביטול מוחלט למען המלך – דבר שלא קיים בכזו רמה אצל השרים.

לכן – מבאר הרבי – בני ישראל נקראים בשם חיילים, "צבאות ה'", בגלל שתי המעלות הללו בעבודתם כאנשי צבא ה', עבודה של "אתהפכא", ועבודה של "אתכפיא".

אתהפכא הוא – להפוך את עולם החולין, למקום של מקדש ודירה לו ית'', לכבוש שטחי אויב וליצור חידוש במדינת המלך.

אתכפיא הוא – המלחמה עצמה כנגד היצר, המלחמה התמידית מול רצונותיו האישיים. הביטול המוחלט למלך. העובדה שהוא מסלק ומניח את עצמו ורצונותיו על הצד – בגלל ולמען רצון ה'.

כשיוצאים לשליחות, כשיוצאים להלחם עבור המלך, כשרוצים לכבוש את העולם, כשאנו מתמנים "לצבאות ה'" הרוצים "לתקן עולם במלכות ש-די", יש בזה שני פרטים.

ראשית, יש את התנועה של מסירת הנפש למען הרבי. אני מוותר על כל הרצונות הטבעיים שלי כאברך צעיר, על כל הרצונות הטבעיים של האשה, השליחה הצעירה. על חיים נוחים בגשמיות וברוחניות – ומניחים את הכל על הצד, למען מימוש רצונו של הרבי.

זו תנועה של ביטול מוחלט למען המלך, זו התנועה של "אתכפיא".

יחד עם זה, אנו יוצאים לשליחות כדי לפעול גם את ה"אתהפכא". אנו רוצים ליצור חידוש במדינת המלך, להוסיף על גבולותיה, לכבוש שטחים חדשים ולצרפם למדינתו.

[באופן כללי, אלו הם שני סוגי עבודה, אתכפיא - זהו עבודה עם עצמו. ביטול האני. ואילו אתהפכא - זו עבודה עם הזולת, עם העולם מבחוץ].

והרבי ממשיך במאמר ואומר:

החילוק בין שני העבודות הללו, בין העבודה של אתכפיא והעבודה של אתהפכא – היא לא רק בתוכנם, אלא גם בהמשכה שנמשכת על ידם.

ההמשכה שעל ידי העבודה של אתכפיא, של הביטול למלך, של תנועת הנפש של מסירת הנפש למען המלך – היא נעלית יותר מההמשכה שנעשית על ידי עבודת האתהפכא.

"כד אתכפיא סטרא אחרא [רק כאשר אתכפיא, ולא כאשר אתהפכא] – אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין".

המשכת וגילוי האור הנעלה הזה - "יקרא דקודשא בריך הוא", אור שאינו יכול לבוא לידי גילוי בעולמות, אור המכונה בשם "אסתלק", אור שמגיע באופן של הסתלקות, אור נעלה ולא מוגבל, כי הוא למעלה מהכלים המוגבלים של העולם, זהו אור נעלה מאוד – והוא נמצא "בכולהו עלמין", רק כאשר ישנה עבודת ה"אתכפיא"

דווקא העבודה הזו של אתכפיא, דווקא התנועה הזו של מסירת הנפש והביטול של החייל, מסירת והנחת עצמו של השליח למען הרבי, רק היא ממשיכה בעולם אור שכזה..

העבודה של אתהפכא היא דבר "חיובי", ממשית, פיזית. וככזו – עם כל מעלתה הגבוהה, היא מוגבלת. אמנם יצרת חידוש במדינת המלך, הרחבת את הגבול, אך הרחבת עד גבול מסויים, ייתכן ומחר תוכל להרחיבו עוד, כך שבבסיסה היא דבר מוגבל.

התנועה של האתכפיא, היא בעיקרה "שלילית", אני נלחם ודוחה ומניח על הצד את מהותי, אני שולל את המציאות הגשמית, וככזו – דווקא היא "כלי" לאור לא מוגבל.

ולכן דווקא האתכפיא – היא זו הממשיכה את האור הבלתי-מוגבל.

אמנם במדידות גשמיות, במדידות של "אתהפכא", עיר גדולה היא הרבה יותר משמעותית מעיר קטנה. באם תעזוב את העיר שלך ותלך להפוך עיר אחרת - תהפוך אמנם עוד כמה ק"מ רבועים למדינת המלך. תכבוש עוד מאה או מאתיים איש תחת שלטון המלך.

אבל כל זה דברים מוגבלים. על ידי זה לא יהיה "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין".

יש לזכור "שההמשכה שע"י העבודה דאתכפיא היא נעלית יותר מההמשכה שע"י העבודה דאתהפכא. דכד אתכפיא סט"א (אתכפיא דוקא) אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, המשכת וגילוי עצמות אוא"ס שלמעלה משייכות לעולמות, שלכן נקראת המשכה זו בשם אסתלק, לפי שהוא האור שבבחינת רוממות".

רק תנועת מסירות הנפש, תנועת הביטול למשלח, הנחת עצמו על הצד מפני רצון המלך – היא ורק היא ממשיכה את ה"אסתלק בכולהו עלמין". ותנועה זו – המסירות נפש למען המשלח, היא שווה הן בעיר קטנה והן בעיר גדולה. אין כל הבדל בין השניים.

עיר גדולה או קטנה – זה מושגים של אתהפכא. אך תנועת הנפש של השליח, הנחת עצמותו למען המלך – היא בשווה הן בכפר קטן והן בעיר בירה.

אין כל הבדל באם אתה "שליח ראשי" או אפילו "העד אוף סטייט", או אם אתה "רק" שליח עושה שליח.

תנועת ה"אתכפיא" והביטול למשלח שאצל השליח שעוסק "רק" בתחום מוגדר בעיר גדולה, ואצל השליח הראשי - הינם בשווה, מצד תנועת הנפש שלהם. מצד ההנחת עצמו על הצד - שניכם מניחים עצמכם על הצד למען הרבי באותה המדה, ואין לזה כל מעלה על זולתו בתחום זה.

ישנם אברכים שמתלבטים היום האם לצאת לשליחות, לטענתם - בעבר היו הוראות ברורות מהרבי, בשנים לאחר מכן – הרבי סימן לכל אחד איזו עיר היא מקום שליחות, לאחר מכן הוא העניק ברכה ליוצאים לשליחות. אך היום – אותותינו לא ראינו. אין הוראות ברורות מהרבי.

ומן הצד ה"גשמי", בעבר מי שיצא לשליחות קיבל מדינה, אחר כך קיבלו ערים, אחר כך אולי מוסדות. אך היום - הגלובוס נהיה צפוף, ואם אצא לשליחות – אהיה "רק" עוזר לשליח, אקבל "רק" תפקיד מוגדר בתוך מערכת גדולה. לא אנצל את מיטב ומירב הכשרונות שיש לי, היום כבר אי אפשר לעשות "מהפכות" בשליחות, וגם לא אצטלם בחזית...

לאלו ולאלו – יש לזכור שהעבודה עם עצמו, עצם היציאה לשליחות, הנחת עצמו למען הרבי בעצם היציאה לשליחות, ולא משנה לאיזה תפקיד ומהו היקפו – זהו העיקר, זה האתכפיא.

כד אתכפיא סט"א, ביטול והנחת עצמו – אסתלק יקרא דקוב"ה בכלהו עלמין.

לא על ידי התוצאה של השליחות, של כיבוש העולם, לא על ידי ההוספה והחידוש במדינת המלך, אלא מעצם היציאה לשליחות. מהמסירות למלך.

ודווקא בנקודה זו בא לידי מימוש כל מטרת הבריאה "באתי לגני", להמשיך עיקר שכינה "יקרא דקוב"ה" - בכולהו עלמין, כולל גם כאן בתחתונים


י"ד בטבת תש"ע