ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
הרבי
הרבי צילום: ארכיון שטורעם
יומא טבא לרבנן ● מאמר מיוחד

בעמדינו בימי ההכנה ליו"ד שבט, ששים שנה, עלינו להתכונן לקראתו בשני המישורים, הן ליו"ד שבט, כיום נשיאותו של הרבי. והן לכך שזה "ששים שנה"● מה משמעות של "ששים שנה" וכיצד יש להתכונן לקראתה ● מה ההבדל בין מי שהוא "רבנן" לבין שאר העם, ולמה רב יוסף הזמין ליום הולדת הששים שנה שלו רק את "רבנן" ● ומה המשמעות של "בטל בששים" ● הכל במאמר לכבוד יו"ד שבט, מאת הרב אלי' וואלף

 

מאת הרב אליהו וולף 

מתקרבים אנו ליום העשירי בשבט, והשנה, בנוסף על משמעות היום הזה כבכל שנה ושנה – מיתוסף לנו גם תאריך נוסף.

"ששים שנה". בשנה זו אנו מציינים מלאת ששים שנה מאז יו"ד בשבט ה'שי"ת. ששים שנה להסתלקות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, וששים שנה לנשיאותו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

בעמדנו בימי ההכנה ליום העשירי בשבט, עלינו להתכונן ליום זה בשני המישורים, הן הכנה ליום זה, כבכל שנה ושנה, יום תחילת נשיאותו של הרבי. ובנוסף לזה, השנה, עלינו להתכונן גם לקראת מאורע מיוחד, "ששים שנה".

מה המשמעות של ששים, מה מיוחד בה, וככזו – כיצד עלינו להתכונן לקראתה?

הגמרא בסוף מסכת מועד קטן (דף כח.) מספרת: "רב יוסף, כי הוה בר שיתין, עבד להו יומא טבא לרבנן, אמר: נפקי לי מכרת".

הגמרא דנה שם מה הוא אורך ימיו של אדם שנגזרה עליו מיתת כרת, ודעת רבה היא, שאדם שכזה חי רק עד גיל ששים. ובהיות כך, מספרת הגמרא, שכאשר רב יוסף חגג את יום הולדתו הששים, הוא ערך יום טוב לרבנן, ואמר: יצאתי מכלל גיל מיתת כרת.

ממשיכה הגמרא ומספרת: אביי שאל את רב יוסף, אמנם נכון, יצאת מכלל דין "כרת של שנים", לא "נכרתו שנותיך", היות והגעת לגיל ששים. אבל עדיין אין לך ערובה להמשך. לא יצאת מכלל "כרת של ימים", הרי באם חלילה תעבור כעת, אחרי היותך בגיל ששים, על איסור כרת - לא תאריך ימים, "ייכרתו ימיך", ותסתלק מן העולם מידית. ובלשון הגמרא: אמר ליה אביי, נהי דנפיק ליה מר מ"כרת דשני", מ"כרת דיומי" מי נפיק מר? כך שאיזה מקום יש לשמחה זו.

השיב לו רב יוסף: "נקוט לך מיהא פלגא בידך". לכל הפחות חצי מהדבר כבר בידי. מ"כרת דשני" ניצלתי. עד כאן דברי הגמרא.

בלקוטי שיחות (חלק ה', פרשת ויצא) מבאר הרבי באריכות את כל פרטי הסיפור הזה, ואחת השאלות שהרבי שואל: כאשר ישנה שמחה אצל יהודי, אזי הוא עורך סעודה, "יומא טבא", לכל חבריו. באם כך – מדוע הגמרא מציינת בהדגשה שרב יוסף ערך סעודה אך ורק "לרבנן".

הרי לא סביר לומר שרק "רבנן" היו חבריו ומיודעיו של רב יוסף, ולא היו לו מכרים נוספים. וגם אם נניח שרק הם היו חבריו, אזי מה הצורך להדגיש זאת, הגמרא יכלה לומר שרב יוסף "עבד יומא טבא", מבלי לציין למי.

ומכך שהגמרא מדגישה זאת, מוכח שרב יוסף אכן ערך את סעודת יום הולדתו הששים, אך ורק ל"רבנן", ובהדגשה לא לאחרים.

ויש להבין מדוע, מה הסיבה שהוא ערך את ה"יומא טבא" של מלאות לו ששים שנה רק לחוג מצומצם של אנשים, דווקא לרבנן, ולא לשאר העם.

 

"רבנן" שונים משאר העם. אחד המאפיינים בהם הם שונים משאר העם, בא לידי ביטוי בכך - שאין להם "שמיעה סלקטיבית".

הגמרא במסכת מנחות אומרת: "אפילו לא קרא אדם, אלא קריאת שמע שחרית וערבית – קיים "לא ימוש"".

המצווה של "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה" - היא כפשטות הדברים: על האדם לשבת וללמוד תורה כל הזמן, "והגית בו יומם ולילה".

אך אדם שעסוק בפרנסתו מבוקר ועד ערב, ואין לו פנאי ללמוד תורה, אומרת הגמרא שאם אדם זה קרא קריאת שמע בשחרית וקריאת שמע בערבית – הוא קיים בזה את מצוות "לא ימוש".

וממשיכה הגמרא ואומרת: "ודבר זה – אסור לאומרו בפני עם הארץ". את ההלכה הזו – אסור לאמר אותה בפני עם הארץ, כי הוא יחשוב שכך הוא עיקר הדין ודי בכך, ובקריאת שמע שחרית וערבית יוצאים ידי חובת "לא ימוש", והוא לא ירגיל את בניו לתלמוד תורה.

עד כאן דברי הגמרא.

ולכאורה מדוע לא לומר לעם הארץ את הדין הזה, יחד עם ההסבר שדין זה הוא רק באדם העסוק לפרנסתו במדה כה רבה, ורק הוא יוצא ידי חובת "לא ימוש" בקריאת שמע שחרית וערבית, אבל מעיקר הדין יש ללמוד תורה "יומם ולילה" כפשוטו?

מסביר הרבי בשיחה זו, כי טבע האדם הוא, כאשר הוא שומע דבר שנעים לו לשמוע, אזי דבר זה נקלט היטב בנפשו, אך כשהוא שומע דבר שלא כל כך נעים לאוזנו – הדבר לא נקלט אצלו, זה עובר לו "ליד האוזן".

וזו היא הסיבה מדוע "אסור לאומרו בפני עם הארץ" – אפילו בתוספת ההסבר הנוסף להלכה. כי לעם הארץ יש "שמיעה סלקטיבית", הוא "שומע" וקולט רק מה שנעים ונוח לו. מה שיישאר חקוק בתודעתו של אותו עם הארץ הוא, שיוצאים ידי חובת "לא ימוש" בקריאת שמע שחרית וערבית. נקודה. כל ההסברים לאחר מכן – כבר לא ייקלטו ויוחקקו אצלו

אבל "רבנן", אצלם אין מסננת על האוזן או הנפש, הם קולטים את כל דברי התורה. גם מה שלכאורה לא הכי מסתדר עם האינטרסים והנוחיות האישית שלהם.

ולכן, כאשר רב יוסף רוצה לחגוג את מלאת לו ששים שנה, אזי הוא לא יכול להכניס ל"יומא טבא" זה כאלו שיש להם "שמיעה סלקטיבית", הוא חוגג את היום הזה רק עם "רבנן".

והסיבה היא:

בזמן שבית המקדש היה קיים, מי שעבר חלילה על איסור כרת - לא האריך ימים מעבר לגיל ששים, כי החיות של כל יהודי היתה רק מצד הקדושה, וכאשר יהודי עבר על איסור כרת, הוא כרת בזה את מקור חיותו, ובהיות ואין לו מקור חיות אחר - הוא הסתלק מן העולם.

אך כיום, לאחר חורבן בית המקדש, אנשים מאריכים ימים מעבר לגיל ששים, גם כאלו שחייבים כרת. והסיבה לכך היא – כפי שאדמו"ר הזקן כותב ב'אגרת התשובה' – כי לאחר החורבן, אנשים אלו מקבלים את חיותם מהיכלות הסטרא-אחרא, ולכן למרות שחבל חייהם מצד הקדושה נכרת – הם ממשיכים לקבל חיות מצד הקליפה.

כך שכיום, כאשר אדם מאריך ימים מעבר לגיל ששים, אין בכך כל הוכחה שהוא אכן יצא מכלל דין כרת.

אולם רב יוסף, בשונה מכלל האנשים, בהיות שחיי הגוף שלו היו אך ורק מצד הקדושה [וכפי שהרבי מאריך בשיחה, בהוכחות לכך מסיפורי הגמרא ], לכן בהגיעו לגיל ששים, היה ברור לו שהוא במצב של "נפקי לי מכרת".

אך למרות זאת, מצד ענוותנותו של רב יוסף, הוא חשב שהרי "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", ומי יודע האם מחר הוא לא יחטא. אזי למרות מעמדו הרוחני הנעלה, ולמרות שרב יוסף פעל בעצמו להיות "סגי נהור" [עיוור], כדי שהוא לא יצטרך להתמודד עם ראיה שלילית מחוץ לד' אמותיו, כך שהוא היה מרוחק מאפשרות לחטא –

בכל זאת הוא חשב שמא מכלל "כרת דיומי" הוא לא יצא. אולי גם כעת, לאחר היותו בגיל ששים, הוא עלול להכשל חלילה בעוון כרת,

אך בהיות ו"פלגא" כבר יש בידו, חצי כבר בידו, הוא יצא מכלל "כרת דשני" – לכן הוא ערך "יומא טבא".

ובהיות ורב יוסף חשש שבאם ישתתפו בחגיגות ה"יומא טבא" של יום הולדתו הששים גם כאלו שאינם "רבנן", הם עלולים לשמוע רק מה שנעים להם, והם ייצאו מסעודה זו עם מסקנה שלאחר גיל ששים, אין צורך להתמודד ולהתחזק כנגד היצר הרע,

לא ייקלט אצלם ההסבר שחייו של רב הם "חיים רוחניים של אמונה יראה ואהבה", וחייו הם מצד הקדושה בלבד. הם לא יפנימו בתודעתם את העובדה שרב יוסף עקר מעצמו את "הלב חומד" בכך שהוא עשה עצמו סגי-נהור, ולא ייקלט אצלם החשש שלו מהמשך ההתמודדות עם היצר הרע גם אחרי גיל ששים.

אצלם ייקלט רק מה שנעים להם לשמוע, הם ייצאו עם מסקנה שאחרי גיל ששים כבר אין צורך להתמודד עם היצר הרע. "נפקי לי מכרת".

ולכן, רק יוסף ערך את ה"יומא טבא" רק ל"רבנן" בלבד, רק לכאלו שמוכנים לשמוע ולהפנים את כל הפרטים, את כל דבריו של רב יוסף.

"רבנן" הם כאלו שהם לא בוררים לעצמם "שמועה זה נאה, שמועה זו אינה נאה". הם קולטים את כל דברי התורה כולה.

"רבנן" הם כאלו המאזינים וקולטים בנפשם את כל דברי רב יוסף. הם לא לוקחים רק מה שנעים ונוח להם. ולכן רק הם יכולים להשתתף ב"יומא טבא" של מלאת ששים לרב יוסף.

כאשר מציינים מועד חסידי, יום טוב חסידי זה או אחר, אזי זהו מועד שכולם נוטלים בו חלק. אין כל הגבלה ואין כל מניעה – זהו "יומא טבא" לכל.

כך כאשר אנו עומדים בפתחו של מועד מסוג אחר, כאשר אנו מתכוננים לקראת "ששים שנה" – עלינו להתכונן לקראתו באופן אחר, עלינו להיות ראויים להשתתף בו.

ב"יומא טבא" של "ששים שנה" - נוטלים חלק רק "רבנן". לא כל אחד מוזמן לחגיגת ה"ששים". צריך להיות אדם הראוי ליטול חלק בה.

אם אנו מחפשים איך להתכונן לקראת "ששים שנה", עלינו להתכונן אליו באופן של "רבנן". שלא נהיה מסוג אותם אלו ש"אסור לומר זאת" בפניהם, כאלו שיש להם "שמיעה סלקטיבית".

כדי להיות "רבנן", עלינו לקלוט וליישם בפועל את כל ההוראות של הרבי, גם אם חלק מהם או אחד מהם לא נוח לנו, לא הכי מסתדרים עם האינטרסים האישיים – עלינו לקלוט אותם, ליישם אותם. את כולם, ללא יוצא מן הכלל.

אי אפשר לקבל רק חלק מההוראות, רק את אלו הנוחים ונעימים לנו, ואת השאר לא לקיים אותם "כנתינתם מסיני", ללא עיגול פינות.

אי אפשר לקיים הוראה רק בחלקה. יש למלא אותה ככתבה וכלשונה. צריך לקיים אותה ללא פרשנות שתתאים לרצונות שלי.

אם לא כך הם הדברים - אזי אני יכול אמנם להיות חלק מהתוועדויות ציון המועד החסידי, אך לא חלק בציון "ששים שנה", בהיות ואיני בגדר של "רבנן", וככזה – אין לי מקום ב"יומא טבא" של "ששים שנה".

אם אני "שומע" וקולט רק מה שנעים לי, ומה שלא הכי מתאים לי בכל מאת האחוזים – אני "מחליק" זאת בהתעלמות או בתירוץ חסידי, אזי משמעות הדבר היא, שאיני בטל לרצונו של הרבי כלל ועיקר, אני עושה מה שאני רוצה, מה שנוח ומתאים לי, לא מה שהרבי רוצה.

וככזה – אני עובד את עצמי, לא אותו. חסר כאן הביטול לרבי.

כדי להיות "רבנן", שמציית וקולט בתוכו את הכל ללא סינון, כדי להיות חלק מה"יומא טבא" של "ששים" – עלי להיות בטל לרבי, עלי להיות "בטל" (כדי להיות) "בששים".

כדי להיות חלק מה"ששים" – עלי להיות "בטל" לרבי באמת, ורק אז אני יכול להיות "בטל – בששים". אם אני "בטל" יש לי מקום ב"ששים".

*

בהתוועדויות חג הגאולה י"ב תמוז ושבת י"ד תמוז של שנת תשמ"ז, כשמלאו ששים שנה לגאולתו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"צ, אמר הרבי, שבאם לאדם יש מצב לא טוב, "בלתי רצוי", אזי בהגיע ששים דברים חיוביים כנגדו – הוא מבטל את הרע בששים.

אבל הדבר מותנה בכך שהדבר השלילי לא יהיה "דבר שבמנין", או "חתיכה הראויה להתכבד בה", שלא יהיה לו מציאות עצמאית משמעותית משלו.

כי אם יש לו מציאות עצמאית – הוא אינו בטל בששים.

הרבי אומר בשיחות אלו, שאם האדם הוא בעל ישות וגאווה, אם הוא מציאות חסר ביטול - אזי "אין אני והוא יכולים לדור", ובמילא הוא לא "בטל בששים".

אם האדם הוא בעל מציאות משלו, אם הוא לא בטל בתכלית, אם יש חלקים מהוראותיו של הרבי שלא נקלטו אצלו, כי הם לא נעימים לו, הוא "שומע" מקיים ומפנים רק מה שנוח לו, הוא יישות משלו - אזי הוא לא שייך ל"רבנן", ובמילא הוא לא שייך ל"יומא טבא" של ה"ששים שנה". הוא לא "בטל בששים".

יתן ה' שנתכונן כראוי לקראת יו"ד שבט בכלל, וליו"ד שבט של "ששים שנה" בפרט, שנהיה בטלים באמת לרצונו הק' של הרבי, לכל רצונותיו של הרבי, ללא יוצא מן הכלל, נהיה "בטלים בששים", שנזכה להיות אחד מה"רבנן" שראויים ליטול חלק ב"יומא טבא" של הרבי הקרב ובא.

ונזכה עוד לפני יום זה - "זעהן זיך מיטן רבי דא למטה אין א גוף", תיכף ומיד ממש


ו' בשבט תש"ע