ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
השלוחים
השלוחים צילום: מאיר אלפסי
"איתך אנו" ב"נקרת הצור" ● מאמר דעה

מיהו השליח שתרם 'מעשר' לשליח אחר, מתרומה לא צפויה שהוא קיבל * משה רבינו מבקש מהקב"ה שואל את הקב"ה מהו השכר של מי שמוצא חן בעיניו, וכשרואה שדבריו מקובלים הוא מבקש "הראני נא את כבודך", והקב"ה עונה לו "וראית את אחורי". הוא שם אותו ב"נקרת הצור" ומראה לו קשר של תפלין * מה הקשר בין כל הפרטים הללו * ואיזו הבנה עמוקה היתה להמן הרשע כשהמלך שאל אותו "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו" * איך הקדימו אותו כ"ב אלף תינוקות של בית רבן כשזעקו למרדכי היהודי "איתך אנו בחיים ובמות" * ואיך כל זה מתקשר לשלוחים היום הנמצאים בשבע ועשרים ומאה מדינה * מאת הרב אלי' וואלף
הרב אלי' וואלף

אחרי שבני ישראל חטאו בחטא-העגל, מספרת התורה בפרשתינו על שיחה שהתקיימה בין משה רבינו לבין הקב"ה.

משה אומר לקב"ה: "ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה .. ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני" –

ומשה ממשיך ואומר, אם אכן כך, "אם נא מצאתי חן בעיניך – הודיעיני נא את דרכיך למען אמצא חן בעיניך", מה השכר של מציאת החן בעיניך.

ובהמשך השיחה ביניהם, כשמשה רבינו רואה שזו עת רצון, ודבריו מקובלים, הוא מבקש מהקב"ה "הראני נא את כבודך", והקב"ה עונה לו "והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ... וראית את אחורי".

משה רבינו מבקש לדעת מה הביטוי של מציאת החן בעיני הקב"ה, והשיא אליו הוא יכול להגיע הוא "ושמתיך בנקרת הצור וראית את אחורי", הקדוש ברוך הוא מראה לו "קשר של תפלין".

ויש להבין מה משמעות הדברים, מה המענה שיש בזה על שאלתו של משה רבינו. ומדוע הקב"ה שם אותו דווקא ב"נקרת הצור", מה משמעות הדבר. ומה הפירוש הראה לו קשר של תפלין דווקא.

המלך חפץ ביקרו

ביום הפורים שוחחתי עם אחד השלוחים בחבר העמים שקיבל לאחרונה תרומה לא צפויה, והוא רוצה לתת מעשר מתרומה זו לשליח אחר, וביקש את תיווכי בעניין.

ובין הדברים שוחחנו על "פרשת הכסף" שמעיקה עליו ועל שלוחים אחרים, וביקש לשמוע מילות עידוד בענין.

כך שאנצל בימה זו, פן ואולי עוד שליח יקרא זאת והדברים קצת יחממו את לבו (אך לא את כיסו...).

כשאחשוורוש לא הצליח להירדם וקראו לפניו את ספר הזיכרונות, והוא לפתע מגלה ש"לא נעשה עמו דבר" עם מרדכי היהודי, על כך שהוא הציל את המלך –

אחשוורוש התייעץ עם המן ושאל אותו "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו".

המן, שחשב שמדובר בו עצמו, "ויאמר המן בלבו למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני", הבין שבמענה שלו תלויה המתנה שהמלך ייתן למי שהוא "חפץ ביקרו". המלך עומדת לתת לו "צ'ק פתוח" לבקשותיו.

מה אפשר לבקש כעת, יש לו שניות ספורות לחשוב בהגיון ולומר את דעתו למלך. אסור לו לפספס את ההזדמנות הנדירה שנקרתה לו כעת, בלי להתכונן לכך. הוא צריך להחליט מה הדבר הכי חשוב כעת, מה הוא רצה כל הזמן ולא קיבל. זו הזדמנות פז שצריך לנצל אותה, הזדמנות שאינה חוזרת. המלך עצמו שואל אותו מה לעשות באיש אשר המלך בכבודו ובעצמו חפץ ביקרו.

מובא במפרשי התנ"ך, שהמן הרשע הבין שאין לבקש נכסים "עד חצי המלכות ותעש", אין כל ענין לבקש כעת "עשרת אלפים ככר כסף", אלו דברים חסרי ערך מהותי.

הוא הבין שצריך לבקש משהו הרבה יותר יקר, הרבה יותר נעלה.

הוא ביקש מהמלך: "איש אשר המלך חפץ ביקרו – יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך ... והלבישו את האיש אשר המלך חפץ ביקרו, והרכיבוהו על הסוס ברחוב העיר וקראו לפניו: ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו".

המן הכיר בכך, שעצם העובדה ש"המלך חפץ ביקרו", זה כבר הנכס הכי יקר שהאדם יכול לקבל. עצם הידיעה שהמלך חפץ ביקרו, זה האושר הגדול ביותר לאדם, הוא לא זקוק ליותר מזה.

ולכן הוא לא מבקש מהמלך נכסים או שררה.

רק מה, המן הוא בעל גאווה מנופח, הוא לא מסתפק בעצם ההבנה וההכרה הזו, אלא הוא דורש שכל העיר תדע זאת. הוא דורש שיסתובבו איתו על סוסו של המלך בכל רחובות העיר, ויכריזו בקול רעש גדול קבל עם ועולם, שהאיש הזה המלך חפץ ביקרו: "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו".

אבל במהות הענין, עצם זה שהמלך חפץ ביקרו של אדם מסויים, עצם העובדה שהמלך מעריך אותו, זה ה"יקר וגדולה" הגדולים ביותר שניתן להעניק לו.

[אולי לכן סריסי המלך הבינו שצריך "לא נעשה עמו דבר" עם מרדכי. לשם מה לתת לו משהו גשמי וטפל, מעבר לעצם הזכות שנפלה בחלקו שהוא זכה להציל את המלך, והמלך אף חפץ ביקרו על כך...]

"איתך אנו"

כאשר מרדכי היהודי כינס כ"ב אלף תינוקות של בית רבן ולמד איתם תורה, והילדים הללו ישבו ולמדו בתענית, המן הרשע שם שלשלאות של ברזל על צווארם ואמר שאת הנקמה הראשונה שלו הוא יעשה בילדים הללו,

וכשאמותיהם באו ורצו לקחת אותם לבית, נשבעו הילדים ואמרו למרדכי "אתך אנו בחיים ובמוות".

בהתוועדות פורים תשל"ה הרבי ביאר באריכות את המדרש הזה, ונקודת הדברים היא שבית הספר, ישיבה, או כל מוסד חינוכי אחר, מטרתו היא לא רק הקניית והרחבת ידיעותיו של התלמיד, אלא זהו מקום לבניית דרך חיים, השרשת תוכן בנפש האדם, בניית העולם הפנימי של התלמיד.

כ"ב אלף התלמידים של מרדכי היהודי לא קיבלו ממנו רק תוספת ידע בדיני התורה, אלא הם קיבלו חינוך יסודי, הם למדו אצל מרדכי היהודי שדרך התורה היא עד מסירות נפש.

ועל יסוד שיחה זו, הילדים הללו הבינו שמרדכי היהודי, לימוד התורה, הקשר עם נשיא הדור, עם "המלך" שלהם, זה מקור חייהם, "איתך אנו". אין לנו משהו אחר. לא באנו לכאן רק כדי להוסיף ידע, לא לשם הרחבת אופקים, לא לשם לימוד נושאים חדשים.

הגענו לכאן כדי להיות "איתך אנו", בין אם זה כשטוב לנו בגשמיות, "איתך אנו בחיים", ובין אם חלילה להיפך. המטרה שלנו היא "איתך אנו". אם טוב או אם לא – זה כבר דבר משני, זה לא עיקר הדבר. המטרה שלנו, מהות חיינו היא, "איתך אנו".

אם יהיה רווח גשמי, מה טוב, אם לא יהיה – לא נורא. הדבר לא יפגום ב"איתך" שלנו עם מרדכי היהודי.

ואולי אדרבה, אם יהיה רווח גשמי, הדבר יעמעם במעט את אמיתיות הקשר שלנו עם מרדכי, הדבר עלול להתפרש כי הקשר הוא על בסיס של שיקולים צדדיים. כך ש"איתך אנו" בהיפך מ"בחיים" - מבטא יותר את עצמת הקשר עם מרדכי היהודי.

עוד לפני שהמן הרשע הבין שעצם הרצון של המלך "לעשות יקר" לאדם - זה הרווח הגדול ביותר, כבר קדמוהו אותם כ"ב אלף תינוקות של בין רבן, והם הבינו את הדבר עם הרבה יותר עומק, ועם הרבה יותר עוצמה.

הם הבינו שהקשר עם מרדכי היהודי, עם ה"מלך" שלהם, הוא קשר עצמי של "איתך אנו בחיים ובמוות", אפילו לא צריך את "יקר וגדולה" שמרדכי אולי ירצה לתת להם.

עצם הקשר עם מרדכי - זה הרווח הגדול ביותר שיש להם, "איך וויל מער ניט אז דיך אליין". לא משנה באם זה "בחיים" או חלילה להיפך. העיקר הוא "איתך אנו".

"בנקרת הצור"

הקב"ה שם את משה רבינו "בנקרת הצור".

"צור" זהו אבן סלע, אך הצור הוא גם מקור שניתן להפיק ממנו אש. צור מראה על קושי, אבל עמוק בתוכו, בנקרת הצור, ישנה אש, ישנה חיות. בתוך הקשיים מגיעים לנקודה המהותית.

כשאליהו הנביא ברח מהמלך אחאב אחרי שהוא הרג את נביאי הבעל, הוא הגיע "עד הר האלוקים חורב, ויבוא שם אל המערה וילן שם".

הוא הסתתר באותו "נקרת צור" שמשהו רבינו היה שם בהר סיני, אליהו הגיע למערה בהר האלוקים בחורב.

ודווקא שם, בזמן שהוא נמצא במקום הכי נמוך מבחינה גשמית, המלך מחפש אותו כדי להרגו, ארבעים יום וארבעים לילה שהוא לא אכל מאומה, דווקא בזמן של "ואיוותר אני לבדי", בזמן שהוא רואה רק את "הצור", את הקושי –

דווקא שם, דווקא אז, הוא רואה את "נקרת הצור", את הגילוי הגבוה ביותר, הוא זוכה לגילוי הגדול של "לא ברוח ה', לא ברעש ה', לא באש ה' – אלא דווקא בקול דממה דקה".

דווקא בנקרת הצור ראה משה רבינו את שיא ההתגלות של יג מדות הרחמים, הוא ראה שהקשר של יהודי עם הקב"ה, "איתך אנו", הוא עצמי, שם אמר לו הקב"ה שגם כשתמה זכות אבות עדיין רחמי אינם כלים. דוקא שם הקב"ה הראה לו קשר של תפלין.

הקשר של יהודי עם הקב"ה הוא קשר עצמי, אולי לא רואים את פניו של הקב"ה, "לא תוכל לראות את פני", אין גילוי אור או רווחים צדדיים, אין "איתך אנו בחיים", יש רק "וראית את אחורי" –

אבל יש "קשר של תפלין", קשר עצמי של יהודי הקשור עם הקב"ה.

זו מציאת החן שיש לכל יהודי עם הקב"ה, עצם הקשר שלנו עם הקב"ה, "איתך אנו".

מחצב של סנפירינון

כל אחד מהשלוחים שיחיו הוא זה ש"המלך חפץ ביקרו", המלך רוצה לעשות לו "יקר וגדולה". ודבר זה – הוא השכר הגדול ביותר שהוא יכול לשאוף אליו, זה הדבר הכי יקר שהוא יכול לקבל.

הם לא תובעים מהמלך, מהמשלח, "עד חצי המלכות", הם יצאו לשליחות כי זה מה שהרבי רוצה מהם. הם יצאו למלא את הרצון שלו, והרווח שיש להם מזה הוא – הידיעה ש"המלך חפץ ביקרו", הרבי שמח מעבודתם.

זה מה שחשוב להם, ולא מעבר לזה, ואת זה מבין אפילו המן הרשע. אם יהיה גם רווח גשמי – מה טוב, וגם אם חלילה לא יהיה – הדבר לא יפגע כלל, בכי-הוא-זה, ב"המלך חפץ ביקרו" שיש להם מהמלך.

יתרה מזו, גם כש"פרשת הכסף" היתה בשיאה, כשהיה מצב כלכלי של "איתך אנו בחיים", גם אז השפע הגשמי היה משני ביחס למהות הקשר של "איתך אנו", לקשר העצמי בין השליח למשלח, שלוחו של אדם כמותו. "איתך אנו".

זו לא חכמה להיות "איתך אנו בחיים", להתגורר בריכוזים חב"דיים, ללמוד חסידות, לצאת למבצעים פעם בשבוע / חודש / או בימי מועד, כשכל המוצרים הכשרים בהישג יד, כשהילדים נשלחים בשמונה בבוקר למוסדות חינוך מסודרים, כשיש חיים יהדות מלאים סביבך ולהיות "איתך אנו".

דווקא בשליחות, דווקא כשאין את ה"בחיים" הגשמיים או הרוחניים מסביבך, דווקא כשמפקירים את כל הנוחות הזו, אז בא לידי ביטוי ה"איתך אנו" האמיתי.

כל זה בימים כתיקונם, ובפרט כיום - כאשר גם בתוך ה"איתך אנו" של השליחות, נמצאים בזמן של "צור", בתקופה של "וראית את אחורי", כעת בא לידי ביטוי  ה"קשר של תפלין" העצמי שיש לשלוחים עם המשלח, ה"איתך אנו" האמיתי, "נקרת הצור" שלא באה לידי ביטוי בצורה של רווח גשמי.

*

ויהי רצון שיקויים בכל אחד ואחת מהשלוחים הפסוק הבא מיד לאחר מכן, "ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחות אבנים כראשונים", וכפירוש רש"י על הפסוק: "פסל לך – הראהו מחצב של סנפירינון מתוך אהלו, ואמר לו הפסולת יהיה שלך, ומשם נתעשר משה הרבה".

אמנם ביחס ל"איתך אנו" הרווח הגשמי הוא "פסל לך", הוא פסולת, הוא לא העיקר עצמו, הוא טפל. אבל "אמר לו הפסולת יהיה שלך".

יעזור השי"ת שכל שליח יקבל הרבה מן ה"פסולת" הזו, כדי שיוכל לממש את עבודת השליחות של "איתך אנו" מתוך הרחבה, ויוכל לסיים את "השראת השכינה" כאן למטה מתוך עשירות, כי "אין שכינה שורה אלא על חכם עשיר וכו'".

י"ח באדר תש"ע