ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
הרבי, תמונה נדירה
הרבי, תמונה נדירה צילום: ארכיון שטורעם
כלל השייך לכל פרט, ופרט השייך לכלל ● מאמר מיוחד

הנשיאות של הרבי מאחדת בתוכה כלל ופרט. הרבי הוא אדם פרטי המסור כולו לכל כלל העם היהודי. מאידך - נשיא הדור, נשמה כללית של הדור כולו, המסורה לכל יהודי פרטי ● מה הקשר בין שילוב זה לקרבן פסח, ומדוע רבותינו נשיאינו הוסיפו פסוקים מיוחדים בהפטרת פרשת החודש ● מדוע מינו את הלל הזקן כ'נשיא' בגלל פסיקתו ההלכתית שקרבן פסח דוחה את השבת ● על כל זה ועוד במאמר לקראת יום הבהיר י"א בניסן, מאת הרב אלי' וואלף

 

ביומניו של החוזר הר"ר יואל הכהן, שכתב בתקופת ימי תחילת נשיאותו של הרבי, הוא כותב בתאריך ב' ניסן תשי"א:

"אתמול הי' דבר מעניין, בסדר נוסח ההפטרות בסדור תורה אור איתא, אשר נוסח הפטרת שבת החודש הוא, "כה אמר... עולת תמיד", כנוסח הספרדים. אמנם, כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) זיע"א, שהי' תמיד עולה למפטיר בפ' החודש (כי הוא שבת שלפני ב' ניסן), הי' אומר כל הפסוקים (גם הפסוקים) "כל העם... איש מאחוזתו", כנוסח האשכנזים.

"ואמר (כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ): שכל הרביים אמרו כן, להיות שבפסוקים אלו מבואר אודות נשיאים, לכן זה שייך לנשיאים.

"פה באמריקה זה דבר מפורסם שהרביים אומרים גם פסוקים אלו, וכבר פון פורים א?ן ווא?ס משושקעט זיך [החל מפורים, מתלחשים] שמעניין איך יאמר כ"ק שליט"א נוסח ההפטרה בש"פ החודש. ורבו הדעות שבודאי ידלג פסוקים אלו, כי לא ירצה לעת עתה להתנהג בהתגלות כו'.

"אך לשמחת לבנו - הא?בן מיר ניט געטרא?פן [לא כיווננו לאמת], וכ"ק שליט"א אמר את הברכות, ואחרי הברכות הי' לבן כסיד, און די הענט הא?בן בא? אים געטרייסעלט [וידיו רעדו], ובקול מחריד התחיל "כל העם", כנוסח האשכנזים, (אני כותב "קול מחריד", "לבן כסיד" והדומה... אבל א"א לתאר...)".

הגמרא במסכת פסחים (דף ס"ו) מספרת: "פעם אחת חל ארבעה עשר בניסן להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם (הקרבן קרבן) פסח דוחה את השבת או לאו".

בני בתירא שהיו אז הנשיאים, שכחו מה הדין, האם הקרבן קרבן פסח דוחה את השבת או לא.

"אמרו להם לבני בתירא: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו ... קראו לו, אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו?

"אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת?! והלא הרבה יותר ממאתיים פסחים (וכוונתו היא ל"קרבנות ציבור", קרבן תמיד וקרבן מוסף) יש לנו בשנה, שדוחין את השבת!

הלל ענה להם, שקרבן הפסח הוא "קרבן ציבור", וככזה – הוא דוחה את השבת, כמו שאר קרבנות הציבור.
ממשיכה הגמרא ומספרת: "מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח".
ויש להבין בסיפור זה מדוע דווקא הלל היה זה שפתר את הבעיה הכלל-יהודית שהיתה באותה שנה, האם הקרבת קרבן הפסח דוחה את השבת.

וכן מדוע בזכות הכרעת ההלכה שלו, שפסח הוא "קרבן ציבור", מינו אותו "נשיא עליהם", מה המיוחד בפסק הדין הזה שיש לו משקל כה כבד, עד כדי כך שבזכות הכרעתו הוא זכה להתמנות לנשיא.



קרבן הפסח מיוחד מכל שאר הקרבנות שהקריבו במקדש, בכך שהוא מאחד בתוכו קצוות מנוגדים.

חיי האדם מתנהלים בשני מישורים מקבילים. מחד הוא חי את חייו כאדם פרטי, כיחיד. ומאידך הוא חלק מהציבור. הוא חלק מהעם שלו, אזרח המדינה שלו, תושב עירו, חלק מהסביבה הקרובה, מהקהילה שלו.

למרות ששני אופני חיים אלו נראים במבט ראשון כמנוגדים זה לזה, היחיד לעומת הציבור, עד כדי כך שנגזרים מהם שני סדרי הנהגה בהשקפת עולם. ישנם משטרים המדגיש את צרכי הכלל גם כשהם באים על חשבון נוחיות וצרכי הפרט, וישנם משטרים הפוכים, הדוגלים בחירות הפרט, גם אם הדבר עומד בניגוד לטובת הציבור –

כך גם בקרבנות שהוקרבו בבית המקדש, ישנם קרבנות שהם "קרבן יחיד", וישנם קרבנות שהם "קרבנות ציבור", קרבנות שכל עם ישראל משתתף בהם כל אחד במחצית השקל.

אך קרבן פסח מאחד בתוכו את שני הקצוות הללו, את הפרט ואת הציבור. קרבן פסח, יש בו פרטים שהוא דומה בהם לקרבן יחיד, וישנם פרטים בהם הוא דומה לקרבן ציבור.

מחד הוא קרבן יחיד, כל חבורה מביאה קרבן פרטי משלה, מממונם הפרטי, הבעלים אוכלים אותו, הוא נאכל רק למנוייו. ובפרט זה - הוא הרבה יותר "יחיד" משאר קרבנות היחיד. מי שלא נמנה עליו מראש - אסור לו לאכול ממנו, לעומת קרבנות יחיד אחרים, שאפשר לצרף לאכילתם אנשים נוספים.

אך מאידך הוא קרבן ציבור, ובמובן הכי רחב של ציבור. מקריבים אותו ביחד כל עם ישראל כולו, באותו הזמן ובאותו אופן הקרבה. כל עם ישראל צריך לעמוד בבית המקדש בעת ההקרבה, מבלי לשלוח נציגים כ"אנשי מעמד", ולאחר מכן כולם צולים אותו באותו האופן, אוכלים אותו באותו זמן ועם אותם הלכות ודינים – דבר שלא מוצאים כמותו בקרבנות ציבור אחרים.



האיחוד המופלא הזה, של "יחיד" ו"ציבור" בקרבן הפסח - אנו מוצאים בפרט נוסף שלו.

התורה אומרת שיש לצלות את קרבן הפסח "ראשו על כרעיו ועל קרבו".

המרחק בין "ראשו" ל"קרבו" הוא מן הקצה אל הקצה.

אך למרות המרחק העצום ביניהם, התורה מדגישה כל פרט מהם, כל "יחיד". יש לקחת הן את הפרט של "ראשו", הן את הפרט של "כרעיו", הן את הפרט של "קרבו".

ויחד עם היחס לכל פרט בפני עצמו – התורה אומרת שיש לצלות אותם כ"ציבור" ביחד: "ראשו על כרעיו ועל קרבו", מבלי להתייחס לכל אחד מהם בפני עצמו. לאחד את הפרט עם הכלל, את היחיד עם הציבור.



בהיות וקרבן פסח יש בו פנים שהוא קרבן יחיד, לכן בני בתירא חשבו שהוא אינו דוחה את השבת, כי קרבן יחיד אינו דוחה את השבת.

אבל הלל הזקן, ראה בו, למרות שבמבט מסויים הוא נראה כקרבן יחיד – את היותו קרבן ציבור, הוא ראה את השילוב של שני החלקים שיש בו, ואת המשקל שיש לקרבן פסח כקרבן ציבור, ולכן הוא הכריע שהקרבתו דוחה את השבת.

וכמאמרו הידוע של הלל הזקן במסכת אבות: "אם אין לי – מי לי. וכשאני לעצמי – מה אני".

במאמר זה, הלל הזקן מדגיש את שילוב שני אופני החיים גם יחד. "אם אין אני לי – מי לי" מדגיש את מעלת היחיד, חשיבות הפרט. אך יחד עם זאת, הוא ממשיך ואומר: "וכשאני לעצמי – מה אני". כ"שאני לעצמי", ללא התערות עם הכלל, ללא להיות חלק מן הציבור – אזי "מה אני". אין לי כל משמעות. אין לפרט חשיבות מבלי להיות חלק מהכלל.

לכן, היות והלל הזקן ראה את השילוב של הכלל והפרט גם יחד, את החיבור המאחד בין ציבור ליחיד – לכן מינוהו כנשיא.



מדוע מינוהו כנשיא, –

כי סדר וטבע הדברים הוא ש"ציבור" ו"יחיד" הם עולמות מנוגדים, כנזכר לעיל. ולכן, אדם מן השורה אינו יכול לאחד אותם למציאות אחת, שתשלב את שני ההנהגות ההפכיים הללו יחד.

אבל נשיא הדור, ש"הנשיא הוא הכל", הוא בכוחו לאחד ולחבר את שתי המעלות יחד.

כי כך הוא סדר חייו של נשיא הדור עצמו, מצד אחד הוא אדם פרטי, איש אחד, "יחיד". אבל מאידך – כל עניניו, כל פעולותיו – שייכים ונוגעים לכלל כולו, הוא "ציבור" בכל משמעותו.

כך גם הנשיאות שלו – הוא לא נשיא רק על "כלל ישראל", על כל הציבור כולו כ"ציבור". אלא הוא נשיא של כל יהודי ויהודי. נשיא של כל "יחיד", של כל פרט ופרט מהעם.

הנשיא מאחד בחייו את השילוב של הכלל עם הפרט, מאחד את הציבור עם היחיד. כל פרט ממנו שייך לכל כלל ישראל. וכל כולו מסור לכל פרט ויחיד מהעם.

וכפי שהרבי מדייק זאת בלשונו של הרשב"א האומר: "המלך כציבור, שהציבור וכל ישראל תלויין בו". התלות במלך היא לא רק של "הציבור" והכלל, אלא גם התלות של "כל ישראל", של כל אחד ואחד מעם ישראל כפרט, תלוי בו.

הנשיא כיחיד, קשור לכל כלל עם ישראל, ובתוך הכלל של כלל עם ישראל – הוא רואה כל פרט ופרט כיחיד. כמו שמצינו לגבי משה רבינו, כשהוא פונה לקב"ה בעת מחלוקת קורח, הוא אומר: "אל תפן אל מנחתם" – ומבאר רש"י: "יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור, אף חלקם לא יקובל לפניך. תניחהו האש ולא תאכלנו".

משה רבינו מדבר כאן על תמידי ציבור, על קרבנות ציבור, קרבנות שנרכשו ממחצית השקל של כלל ישראל, ונתינת מחצית השקל צריכה להיות באופן של "מוסרן לציבור יפה", הכסף הופך להיות ממון ציבורי, ולא ממון של יהודי פרטי זה ויהודי פרטי זה. אין כאן מציאות של "פרטים", אלא נוצרה כאן מציאות חדשה, מציאות של "כלל".

אבל למרות זאת, משה רבינו, בהיותו נשיא הדור, בתוך ה"כלל" הגדול הזה, הוא יכול למצוא, "יודע אני", שיש להם חלק בתמידי ציבור, אני יודע מה החלק הפרטי-אישי שלהם. הוא יכול למצוא את הפרט בתוך הכלל.

ולכן, כשהלל הזקן גילה את החיבור והשילוב בין היחיד וציבור בקרבן הפסח, כשבקרבן הפסח שנראה כקרבן יחיד, הוא גילה שהוא קרבן ציבור הדוחה שבת –

לכן "מינוהו לנשיא עליהם", בזה הוא גילה שהוא ראוי להיות נשיא, הוא מחבר את הכלל עם הפרט. "אם אין אני לי מי", יחד עם "וכשאני לעצמי מה אני".



ב"רשימות היומן" ביומן משנת תש"ב (עמוד תטו), כותב הרבי:

"בהפטרת שבת פרשת החודש אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א גם הפסוקים "כל העם – מאחוזתו".

(המנהג הוא, כנזכר לעיל, שכולם אומרים רק את הפסוקים "כה – תמיד". ואילו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע הוסיף כמה פסוקים לפני תחילת ההפטרה, והוסיף גם כמה פסוקים אחרי סיום ההפטרה, הפסוקים המדברים אודות הנשיא).

והרבי שאל את כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ מה הסיבה לכך, "ואמר לי: אבל אין זה אלא ענין פרטי, או, אם תרצה, ענין כללי. ואינו שייך לאחרים, שצריכים לומר רק "כה – תמיד"".

הנשיאות של הרבי "זה ענין פרטי, או אם תרצה – ענין כללי".

מחד זה "ענין פרטי", אך יחד עם זה, זה "ענין כללי".


בעמדינו לקראת יום הבהיר י"א ניסן, יום ההולדת של נשיא דורנו, יום הולדת של הנשיא שכל כולו מסור לכל פרט ויחיד מאיתנו, וכל פרט שלו נוגע לכולנו ככלל –

נתחזק כולנו בהתקשרות אליו, מידה כנגד מידה, להיות מסורים אליו כמים הפנים לפנים, להכיר עד כמה הוא ככלל, כנשמה כללית של הדור כולו, התמסר והתעסק עם כל אחד מאיתנו כפרט, כאילו רק אנחנו ומועקותינו הרוחניות והגשמיות קיימים בעולם –

להתמסר כל כולנו, במעשה דיבור ומחשבה, עם רגש האהבה והיראה, עם השכל ועם הרצון – לקיום כל הנהגה פרטית שלו, לקיים ולבצע כל הוראה פרטית שלו.

(מבוסס על לקו"ש חלק י"ז פרשת בהעלותך. לקו"ש חלק י"ח פרשת קרח. מכתב כללי לחג הפסח תשל"ט, רשימות היומן תש"ב)

י' בניסן תש"ע