ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
מבצע תפילין
מבצע תפילין צילום: ארכיון שטורעם
איך קראו לאשתו של מנוח? ● מאמר-דעה

בהפטרת פרשתינו, מסופר על התגלות המלאך למנוח ואשתו ועל הבשורה שהם עתידים לחבוק בן, את שמשון הגיבור ● התורה כותבת שוב ושוב את שמו של מנוח בהפטרה, ואילו האישה שזכתה להתגלות המלאך פעמיים, היא "נטולת שם", היא נקראת רק "אשת מנוח", טפלה לבעלה. מדוע? ● מדוע הפטרה זו נקראת בשבת שלאחר חג מתן תורה ובמה שווים כל אשר בשם חסיד חב"ד יכונה, גם מי שה"נעשה" שלו הוא פחות מאשר שליח ראשי?

 

מאת הרב אליהו וולף

בהפטרת פרשתינו, פרשת נשא, מסופר על התגלות המלאך למנוח ואשתו ועל הבשורה שהם עתידים לחבוק בן, את שמשון הגיבור.

ההפטרה פותחת בסיפור: "ויהי איש מצרעה ממשפחת הדני ושמו מנוח, ואשתו עקרה ולא ילדה. ויירא מלאך ה' אל האשה, ויאמר אליה הנה נא את עקרה ולא ילדת, והרית וילדת בן. ועתה הישמרי נא ואל תשתי יין ושכר, ואל תאכלי כל טמא..."

והמלאך ממשיך ומורה לה גם שלא לספר את הילד "כי נזיר אלוקים יהיה הנער מן הבטן".

האשה ניגשת ומספרת לבעלה: "איש האלוקים בא אלי ומראהו כמלאך האלוקים, נורא מאוד"... והוא בישר לי שיהיה לנו בן, והורה לי לא לשתות יין ושכר ולא לאכול דברים טמאים.

מנוח המופתע מתפלל לה': "ויעתר מנוח אל ה', ויאמר בי ה' – איש האלוקים אשר שלחת, יבוא נא עוד אלינו ויורנו מה נעשה לנער היולד". הוא הרבה בתחנונים, "ויעתר מנוח", הוא רוצה לדעת איך להתנהג עם הילד, איך לגדל אותו, איך לחנך אותו.

תפלתו של מנוח נענתה והמלאך חוזר אל האשה, בשדה. המלאך חוזר אל האשה ולא אל מנוח, משום מה נראה שהוא סומך עליה יותר מאשר על מנוח. האשה רצה לבעלה וקוראת לו לצאת אתה אל האיש, ומנוח הולך "אחרי אשתו" כלשון הפסוק, ושואל אותו "מה יהיה משפט הנער ומעשהו", והמלאך חוזר על הוראתו הקודמת שהוא הורה לאשה.

מנוח הנרעש אומר למלאך "נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים" – עונה לו המלאך "אם תעצרני לא אוכל בלחמך ואם תעשה עולה – לה' תעלנה. כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא".

אשתו של מנוח כבר בתחילה אומרת לבעלה "ומראהו כמלאך האלוקים, נורא מאוד", אבל מנוח עדיין לא הפנים את הדבר, הוא חושב שמדובר על אדם בשר ודם, והוא רוצה לארח אותו בביתו "נעצרה נא אותך", נכין לך גדי עזים למאכל...

ממשיך מנוח ושואל את המלאך "מי שמך, כי יבוא דבריך וכיבדנוך". המלאך רואה שמנוח עדיין לא הבין שמדובר כאן על מלאך ה', והוא עונה לו "למה זה תשאל לשמי, והוא פלאי".

ומיד לאחר מכן: "ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה' ומפליא לעשות, ומנוח ואשתו רואים. ויהיה בעלות הלהב מעל המזבח השמימה – ויעל מלאך ה' בלהב המזבח, ומנוח ואשתו רואים ויפלו על פניהם ארצה ... אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא".

כעת, אחרי שכבר חדרה במנוח ההכרה שהוא נפגש פנים אל פנים עם מלאך ה', כעת הוא התמלא בבהלה: "ויאמר מנוח אל אשתו מות נמות, כי אלוקים ראינו".

אשתו, שכפי הנראה מפשטות הכתובים – היתה לה הבנה מהירה ובהירה יותר מבעלה, מרגיעה את מנוח, ומסבירה לו בהגיון בריא: "ותאמר לו אשתו – לו חפץ ה' להמיתנו לא לקח מידינו עולה ומנחה, ולא הראנו את כל אלה, וכעת לא השמיענו כזאת".

וכאן מתעוררת שאלה קלה: כאשר אנו מעמידים את מנוח ליד אשתו, נראה שאשתו היתה בעלת הבנה והגיון בריאים יותר מאשר מנוח, היא הבינה מיד שמדובר במלאך ה' – ולמנוח הדבר ארך זמן רב.

היא הבינה מיד שאין מה לחשוש מ"מות נמות", אלא אדרבה, יש להם כעת "ביטוח חיים", הם מובטחים בחיים, כי עליהם ללדת את שמשון – ואילו מנוח לעומתה, נכנס לפאניקה וחושש לחייו.

הגמרא במסכת ברכות אומרת: "אמר רב נחמן, מנוח עם הארץ היה, דכתיב וילך מנוח אחרי אשתו".

ובכל זאת, את השם של מנוח התורה חוזרת וכותבת כמה פעמים, ואילו היא, האשה שאליה המלאך התגלה בתחילה וגם בפעם השניה, זו הכישרונית והחכמה, זו שמוטל עליה העבודה של "הישמרי נא ואל תשתי יין ושכר, ואל תאכלי כל טמא" – התורה כלל לא מזכירה את שמה, היא מוזכרת רק בתואר "האשה".

אין לה שם משלה, היא רק "אשת מנוח", טפלה לבעלה.

וכן יש לנסות להבין, האם יש קשר תוכני בין העובדה שפרשת נשא נקראת בדרך כלל בשבת שאחרי חג השבועות, זמן מתן תורתנו, לבין סיפור ההפטרה על מנוח ואשתו.

אמרו חז"ל: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע.

יש כאן שלוש פרטים (כמו כללות נושא מתן תורה, שהוא מורכב מ"תלתא")

הפרט הראשון הוא: "נעשה" – קיום מעשי של התורה והמצוות.

הפרט השני הוא: "נשמע" – הבנת ולימוד התורה ותוכן המצוות.

הפרט השלישי הוא: "הקדמת נעשה לנשמע" – תנועת הביטול של הקדמת הנעשה לנשמע. הביטול הוא היסוד לקיום המצוות, כולל אלו המובנים בשכל האדם.

ובשני פרטים: א) שבעת קיום ה"נעשה", צריך לדעת שהוא הקדמה ל"נשמע". אל לו לאדם להישאר רק בקבלת-עול ללא עיון והעמקה, ללא הבנה, ללא "נשמע", אלא הנעשה הוא הקדמה לנשמע. ב) בעת ההבנה השכלית של ה"נשמע", עליו לידע ולזכור, שהיא מגיעה אחרי ועל יסוד הקדמת ה"נעשה", הביטול.

על ה"נשמע" לבדו, אי אפשר לבנות. קיום המצוות שסיבתה היא אך ורק ההבנה האנושית, לא לזה ניתנה התורה, ולא זה היסוד לקיום מצוות הקב"ה. על זה לבטח לא מגיע גם לא כתר אחד.

גם המצוות השכליות של "לא תרצח" ו"לא תגנוב", אנו מקיימים אותם כי "אנכי ה' אלוקיך", ולא בגלל ה"נשמע" וההיגיון שלהם.

את הכתרים הם קיבלו על הביטול של ה"נעשה", ויתרה מזו – על "הקדמת הנעשה לנשמע", על הביטול וקבלת העול, שמהווה בסיס ויסוד להבנה שתגיע לאחר מכן.

אשתו של מנוח היתה אכן אשה מוכשרת, היו לה תפיסה והבנה שכלית טובים ומהירים, הצד של ה"נשמע" היה חזק אצלה, "בינה יתרה ניתנה באשה". אבל מאידך, לא רואים אצלה כלל את התנועה של ה"נעשה".

לאורך כל הסיפור היא לא "עושה", שום דבר, מלבד לקרוא לבעלה.

גם מה שהמלאך מורה לה "לעשות", הכל זה הוראות מה "לא לעשות"; לא לשתות יין ושכר, לא לאכול טומאה, לא לגזוז את שערות ראשו של בנה. אבל את ה"נעשה" החיובי – אין אצלה.

לעומתה מנוח, אמנם ה"נשמע" וההבנה שלו, נראה מפשטות הכתובים שהם לא מפותחים במידה רבה כשל אשתו, הוא היה עם הארץ, אבל מאידך ה"נעשה" שלו, ה"הקדמת נעשה לנשמע שלו" – הם במלוא המרץ.

הוא כל הזמן מחפש מה ניתן לעשות, מה ניתן לפעול.

ראשית דבר: "ויעתר מנוח", הוא הרבה בתפלה. ומה הוא מבקש בתפלתו, לשם מה הוא מתפלל, מה הוא רוצה לשמוע - "ויורנו מה נעשה לנער היולד", מנוח רוצה לדעת כיצד עליו לנהוג במעשה בפועל עם הילד, מהו ה"נעשה" שנדרש ממנו.

כאשר תפלתו נענית והמלאך מגיע אליהם, מנוח ממשיך ומחפש מה עוד ניתן לעשות, "נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים", אולי אני לא מבין שאתה מלאך, חסר לי ב"נשמע", אבל אני מחפש את העשייה, "ונעשה לפניך גדי עזים".

כשהמלאך מסרב – מנוח עדיין עומד ושואל "מי שמך, כי יבוא דברך – וכיבדנוך", הוא עדיין מחפש את ה"נעשה" שבדבר. כפי שמבאר רש"י: "אם יבוא לנו שליחות דבר מאתך, שנדע ונכיר את שמך, וכיבדונך – ונעשה מה שתשלח לנו".

תגיד לי איך קוראים לך, כדי שאם נקבל בעתיד איזו שליחות מאתך, נדע לעשות אותה כנדרש. אני מחפש את העשיה, את "הנעשה".

ובסופו של דבר, שוב מנוח הוא זה המעשי והפעיל "ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור".

מנוח הוא הדמות של אחרי מתן תורה, הוא הדמות ממנה אנו צריכים לקחת דוגמא והוראה בפועל.

ה"נשמע" וההבנה המהירה של אשתו - לא תורמת הרבה ל"נעשה" שלה, למעשה בפועל. היא אולי יותר מציאותית, יותר הגיונית, אבל היא לא עושה כאן מאומה. מנוח הוא הדמות של "הקדמת הנעשה לנשמע".

כשמתבוננים בשלושת הפרטים הנ"ל, אנו רואים שבפרט של ה"נשמע", של ההבנה – יש הבדל בין יהודי אחד לחבירו, "אין דעותיהם שוות", כל אחד שונה מחבירו בהבנה, ברמת העיון והעומק, ולא הרי ה"נשמע" וההבנה של משה רבינו ל"נשמע" וההבנה של יהודי פשוט.

בפרט של ה"נעשה", בקיום המצוות בפועל, הגם שלכאורה בזה כולם משתווים, שהרי בעשייה הגשמית של המצוות אין הבדל בין הביצוע המעשי של משה רבינו לביצוע המעשי של יהודי אחר –

בכל זאת, גם ב"נעשה" עדיין יש הבדלים בין יהודי אחד לזולתו. יש מצוות השייכות רק לכוהנים, ואילו שאר השבטים אינם יכולים לקיים את ה"נעשה" שלהם. יש מצוות אחרות הקשורות רק למלך, כאלו שהם אפשריים כ"נעשה" רק למתגוררים בארץ הקודש, כאלו השייכים רק לזמן הבית, וכדומה.

אבל בענין "הקדמת הנעשה לנשמע" – בזה שווים כל בני ישראל.

בקיום אותם המצוות שאני כן מקיים, אותם אני צריך לקיים מתוך התנועה של "הקדמת הנעשה לנשמע", מתוך ביטול האמור. בזה שווים כל בני ישראל, כל אחד יכול להגיע וצריך להגיע לזה.

ב"נעשה" המוטל עלינו כחסידים של נשיא הדור, כמובן יש הבדלים רבים בין אלו שזכו להיות שלוחים, וממילא ה"נעשה" שלהם בקיום רצונו של הנשיא הוא הרבה יותר גבוה, רחב ועמוק – לבין אלו שלא זכו לזה.

גם בין השלוחים גופא, יש כאלו שמתוקף תפקידם או תכונת נפשם, ה"נעשה" שלהם בשליחות, ממלא את כל יישותם, כ"ד שעות ביממה, ז' ימים בשבוע, שס"ה ימים בשנה – ויש כאלו שתפקידם בשליחות הוא קצת פחות "נעשה" בזמן, או בהיקף העבודה.

יש גם חסידים שה"נעשה" שלהם מתבטא בכך שהם יוצאים ל'מבצעים' אחת לשבוע או לחודש, יש כאלו שתפקידם הוא לחנך את הדור הבא, ולא הרי ה"נעשה" של זה, כמו ה"נעשה" של זולתו.

בענין ה"נשמע", העיון והלימוד בתורתו של הנשיא – גם בזה יש הבדל בין אלו שכישרונותיהם וכוח שכלם זך יותר, וההבנה שלהם בדברי הרב היא בעומק רב יותר, לבין אלו שמוחם פחות עדין. בין תלמידי התמימים שכל עניינם הוא "ווייקען זיך" בדברי הרב ובלימוד התורה בכלל, לבין כאלו שעוסקים כל זמנם בצרכי ציבור באמונה, או כאלו שעוסקים לפרנסת חיי נפשם ונפש בני ביתם.

אבל בענין ה"הקדמת נעשה לנשמע", בנקודה של "מה שאתה עושה כי הרבי דורש זאת", ולא משנה מהו הדבר, מה ההיקף שלו, ובאיזה שעה של היום זה –

בין אם זה "מבצע תפילין" ליהודי אקראי, בין אם זה לימוד מאמר דא"ח או שיחה של הרבי אליבא דנפשי', בין אם זה שיעור תורה ברבים, בין אם זה בניית בית חב"ד חדש, חינוך ילדי ישראל כרצונו הק' של הנשיא, או גיוס כספים להרחבת עבודת השליחות –

ה"נעשה" הפרטי או הכללי הזה שאתה עוסק בו כעת, ה"נשמע" שלך בלימוד ברגע זה – צריך להיות באופן של "הקדמת נעשה לנשמע", בזה צריכה להיות התמסרות מוחלטת, בתנועת הנפש המניעה את העשייה הזו.

"כי יבוא דברך – וכיבדנוך", כשאני עוסק באיזה שהוא "דברך", ולא משנה מה גודלו, "אם יבוא לנו שליחות דבר מאתך", כל דבר שרק קשור אליך, אבל זה "שליחות דבר מאתך" – צריכים לעשות זאת ב"הקדמת נעשה לנשמע", העשייה צריכה להיות עם הביטול של "וכבדונך – ונעשה מה שתשלח לנו", ואנו צריכים לעשות זאת באופן של "וכיבדנוך", שהעשייה תוסיף כבוד למשלח.

ובזה אין הבדל בין חסיד לרעהו, בין אם אני "עם הארץ", וה"נשמע" שלי לוקה בחסר ובין אם אני כשרוני. אין הבדל בין עיסוק זה לזולתו, בין "נעשה" שאין דומה לו בהיקפו ל"נעשה" של לימוד רמב"ם בכל יום, או הנחת תפילין.

בכל אלו צריכה להיות העשייה מתוך התמסרות ותנועה של "הקדמת נעשה לנשמע", מתוך ביטול למשלח, לנשיא.

(מתפרסם בשבועון כפר-חב"ד)

ז' בסיון תש"ע