ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
הרבי בחלוקת קונטרסים. מימין: האוהל
הרבי בחלוקת קונטרסים. מימין: האוהל צילום: שטורעם
להתכונן... ● מאמר מיוחד ליום ההילולא

מתקרבים לג' תמוז, נוסעים לרבי. צריכים להתכונן לפני שנוסעים אליו, לפני שנכנסים לאוהל הק'. אי אפשר לעלות על מטוס ולנחות בניו יורק והנה אתה כאן. אי אפשר להגיע כמו שאתה, לנקוש ג' פעמים על הדלת של האוהל ולומר "שלום עליכם אדוננו מורנו ורבנו עליכם השלום מעתה ועד עולם"... ● יש להתכונן! ● איך ידע המשפיע ר' שואל ברוק ע"ה שרצו להרביץ לו, וכמה זמן מראש הקדישה אותה אשה לפני שהיא הביאה פרחים לרבי ● איזה "שיעור אישי" הרבי נתן לכותב המאמר בליל י"א ניסן תש"נ ● על כל זה ועוד במאמר מיוחד לקראת ג' תמוז מאת הרב אליהו וואלף
 
מאת הרב אליהו וולף

עומדים אנו ימים ספורים לפני יום ההילולא ג' בתמוז.

רבים מאיתנו נוסעים בימים אלה לרבי, נוסעים כדי להיות באוהל הק' ביום זה, רבים אחרים נשארים במקומותיהם, ויתקשרו ביום זה עם הרבי ע"י לימוד תורתו והליכה בדרכיו, "בדרך ישרה אשר הורנו".

אלה וגם אלה מתכוננים ליום זה. ג' תמוז זה לא עוד יום בלוח השנה, ג' תמוז זה לא יום שמגיע בגלל שהשמש שזרחה ביום ב' תמוז – שקעה לה, ובמילא נכנס ג' תמוז. ג' תמוז זה יום שצריכים להתכונן לקראתו.

בשבת האחרונה הגיעו לישיבת תומכי תמימים המרכזית בכפר חב"ד למעלה מאלף תמימים, תחת הכותרת "שבת הכנה לג' תמוז".

הכנה. מתכוננים

הרגע שנצרב בנשמה

במשך השנים שזיכני השי"ת והייתי אצל הרבי, זכיתי פעמים רבות לקבל מידיו הק' של הרבי דולר או מטבע לצדקה, קונטרס, לעקאח וכוס של ברכה.

האמת תאמר, שאני לא יכול לומר שאני זוכר בבירור את אותו הרגע בו קיבלתי מידיו הק' של הרבי כל דולר. מתוך עשרות רבות של רגעים כאלו – זכורים לי באופן חד ובהיר רק חלק מהם. כמו כן הדברים אמורים גם לגבי "כוס של ברכה", או "קונטרס" מסוים, למרות שבנוגע לקונטרסים, אולי בשל הייחודיות שבהם – הזיכרון יותר בהיר וצלול.

אך בשונה מכולם, קונטרס אחד שקיבלתי מידיו הק' של הרבי, חקוק וצרוב בנפשי, הוא חי ומוחשי. הרגע שהרבי נתן לי את הקונטרס הזה, ההרגשה שהיתה לי באותה השניה, התחושה שליוותה אותי זמן רב אחר כך – נצרבה בנשמתי ולא אשכח אותה לעד. ייתן ה'...

היה זה ליל י"א ניסן תש"נ. אחר תפלת ערבית הרה"ח ר' שניאור זלמן גורארי' ע"ה בירך את הרבי "בשם כל התמימים ואנ"ש", לאחר מכן הרבי אמר שיחה, ולאחריה הרבי חילק את הקונטרס, מאמר ד"ה "והיה כי ישאלך בנך", שהודפס עם כריכה בצבע תכלת.

לא מכבר, בי"א ניסן האחרון, וועד תלמידי התמימים כינס בישיבת תות"ל המרכזית בכפר חב"ד, מאות תמימים מכל רחבי הארץ, ל"יום תמים" לרבי.

נכחתי ביום זה עם תלמידי התמימים, ובמהלך ההתוועדות המרכזית הוקרנו על המסכים קטעי ווידאו מאותה שיחה של ליל י"א ניסן תש"נ ומחלוקת קונטרס זה.

הווידאו הזה החזיר אותי בבת אחת עשרים שנה אחורנית, לאותו המעמד ולאותו הרגע.

על המסך אתה רואה ילדים עוברים ליד הרבי ומאחלים לו 'מזל טוב', הנה עוברת לה ילדה צעירה ומגישה לרבי תיקיית-בריסטול ובו ברכות ליום הולדתו מכל תלמידות הכיתה שלה, לאחר כמה שניות עוברת אשה ומגישה לרבי זר פרחים לכבוד יום הולדתו.

ואני עומד ומביט, עומד ונזכר, וכולי דרוך. אני חווה מחדש את אותו הרגע.

לא הביט עלי

היו כאלו שלא הסכימו איתי בשעתו, אמרו "חסיד שוטה", יהיו כאלו שבמצבינו היום - לבטח לא יסכימו איתי, אבל כמו רבים וטובים אחרים, גם אני הקפדתי שלא לעבור ליד הרבי בכל פעם שהרבי חילק דולרים לצדקה, לא בכל חלוקת כוס של ברכה עברתי, וגם לא לכל חלוקת קונטרס שהרבי חילק.

כשאתה רואה את הרבי חוזר מהאוהל, אחרי שעות ארוכות שהוא עמד שם, כשאתה רואה את הרבי עומד שעות ארוכות בכוס של ברכה ומחלק לאלפי איש יין מכוסו, אחרי יומיים גדושים של שמחת תורה או ראש השנה, אתה רוצה להקל עליו ולו במעט, ולחסוך לו לפחות את השנייה הזו שאתה עובר לפניו.

הוא לא ממש זקוק לראות אותך, עם כל הרצון לקבל מהרבי 'כוס של ברכה', אתה חושב שיש להניח את רצונך החיובי בצד. אולי אוכל להקל, ולו במעט, על הרבי.

יהיו שיסכימו עם המחשבה הזו, יהיו שיחלקו עליה, אך לא זה נקודת הענין כרגע.

אך כאשר החלטת שהיום או מחר אתה כן עובר ליד הרבי, כשהגעת להחלטה שבחלוקת הדולרים הבאה, או בחלוקת הקונטרס הערב אעבור ליד הרבי – כל היום שלך היה שונה. קריאת שמע שעל המיטה של ליל אמש היה שונה, הקימה בבוקר, ההליכה למקווה, לימוד החסידות, התפלה, הארוחות (למי שאכל), לימוד סדרי הנגלה, ההפסקות, העיסוקים, הכל היה שונה, הכל היה אחרת, הכל היה נעלה יותר, גבוה יותר.

אתה עובר היום, הערב, עוד מעט, ליד הרבי.

באותו יום שקדם לערב המדובר, אור לי"א ניסן תש"נ, לא התכוננתי לעבור ליד הרבי, וכך גם התנהל לו סדר היום.

היה זה יום רגיל לחלוטין,"סתם" יום של יו"ד ניסן, יום שגרתי של תמים ב-770. תפלות עם הרבי, סדרי דא"ח ונגלה, יום שגרתי של תמים ב-770 ערב י"א ניסן. ניגוני הקאפיטל החדש, הכנות למבצעים מחר עם שיירת הטנקים, עיסוקים סביב הכשרת המטבח ב-1414 לפסח ושאר ירקות...

בערב, ליל התקדש היום, עמדנו ב-770 והקשבנו לשידור החי מביתו של הרבי, שם הרבי שהה.

שמענו את תפלת ערבית, שמענו את הברכות של ר' שנ"ז גורארי', שמענו את השיחה של הרבי, ופתאום תפס אותי רגש עז, רצון בלתי נשלט, לגשת לבית של הרבי ולקבל מידיו הק' את הקונטרס.

אמנם כן, היה זה יום רגיל, לא התכוננתי לגשת לרבי, נהגתי כאחד האדם, לא הייתי מעט מעל ומעבר. היה זה סתם יום של שגרה, אבל הרצון היה חזק יותר מהמחשבות, ומיהרתי לביתו של הרבי, 1304 פרעזידענט סט', ותפסתי את מקומי בסוף התור.

התור התקדם בקצב מהיר, מהרחוב עלינו במדרגות לחזית הבנין, נכנסנו למבואת הכניסה לבית, פנינו שמאלה לעבר דלת הסלון, בדלת פנינו ימינה, טור עורפי לאורך הסלון מהכניסה בצפון הבית לעבר הדלת המקשרת של שני חלקי הסלון, שם עמד הרבי וחילק לכל אחד ואחת את הקונטרס.

כאן אתה כבר רואה את הרבי, התור מתקדם, ואתה לא גורע עין מהרבי. קצב הלב מואץ...

בשונה מחלוקת כוס של ברכה, או מחלוקת הדולרים בימי ראשון, בהם הרבי מתעכב עם כל אחד מעט יותר, חלוקת הקונטרס היא מאוד מהירה, הקהל עובר במהירות ליד הרבי.

הרבי מביט בך רגע לפני שאתה עובר לידו, תוך כדי כשהוא נותן בידו את הקונטרס לזה שנמצא לפניך בתור, זה שעומד ליד הרבי ממש. בהרף עין הבא – אתה תקבל את הקונטרס מידיו הק' של הרבי, והרבי כבר יביט בזה שעומד מאחריך, וכשהוא יעבור ליד הרבי ויקבל בידו את הקונטרס – הרבי יביט בזה שאחריו, וכן הלאה.

התור מתקדם במהירות. שני אנשים עומדים לפני, קצב הלב מואץ, הנשימה כבדה יותר, עוד כמה חלקי שניות ואתה ליד הרבי. אתה – ליד – הרבי...

הרבי נותן את הקונטרס לזה שעומד לידו – והוא מביט על היהודי שעומד אחריו, זה שעומד לפני.

זה שקיבל את הקונטרס המשיך הלאה, והיהודי שלפני עומד כרגע ליד הרבי. הרבי מעניק לו את הקונטרס – אבל הרבי לא מסיט את עיניו ממנו. גם כשהוא עומד לידו ממש...

הרבי מביט בו, נותן לו את הקונטרס, חלקיק שניה נוסף, והנה מגיע תורי...

הרבי מסיר את מבטו מאותו אחד שעמד לפני, וממשיך כפי שנהג כמה שניות קודם לכן, הוא מעניק לי את הקונטרס, והוא מביט על ההוא שעומד מאחרי...

עלי הוא לא הסתכל.

הוא הקדיש כמה חלקיקי שנייה ארוכים יותר לזה שעמד לפני. מיד לאחר מכן הביט על ההוא שעמד מאחרי, ואני – הרבי לא הביט עלי...

קיבלתי אז "שיעור" צורב ועמוק מה הפירוש "לעבור ליד הרבי".

מה הגעת פתאום רק "כי התחשק לך", רק כי תפס אותך הרצון לעבור. עשית משהו בשביל לזכות בזה? השקעת משהו? הקרבת מעצמך משהו, עפעס, משהו, קמצוץ. מה עשית כדי לזכות לעבור ולקבל קונטרס מידיו הק' של הרבי? הגעת כמו שאתה, היישר מהרחוב – והנה אתה עומד כאן בקודש הקדשים...

הנה אתה פה?! בזכות מה, על מה ולמה?

יצאתי משם שבור ורצוץ, מרוסק כל כולי. הבנתי היטב למה "זכיתי" לקבל זאת. הייתי שווה את השיעור הזה, על כל המשמעות שלו.

צעדתי משם ל-770. הזאל כולו רעש וגעש, ניגון י"א ניסן החדש של אותה שנה בקע מהרמקולים, הבחורים רקדו, ורק אני יושב לי בספסלי המזרח, ליד בימתו של הרבי, דמעות בעיניים, לא מבין מאיפה היה לי העוז החוצפה לעבור ליד הרבי, לעבור סתם, כי בא לך, כי התחשק לך. לעבור כמו שאתה.

שיעור אישי

כשראיתי את הווידאו של חלוקה זו לא מכבר, בי"א ניסן האחרון, ואני רואה את האשה הזו מביאה לרבי פרחים, אני חושב לעצמי, היא לא רק "הביאה פרחים" הרגע. היא חשבה על הרעיון הזה כבר לפני כמה ימים, הבוקר היא התעוררה אחרת, היא הלכה היום לחנות, הסתובבה שם שעה, בחנה סוגי פרחים, התייעצה עם המוכרת על הצבעים, על שילוב גוונים, על איכות פרחים, בחרה נייר עטיפה – ואחרי יום של הכנות ועיסוקים סביב זה, היא הביאה אותם לרבי.

אתה רואה את הילדה מביאה לרבי תיקיית בריסטול מלא ברכות, ואתה מדמיין את כל הכיתה עוסקת בזה כבר שבועיים, דיונים בין התלמידות, מה לעשות ואיך, כל אחת חשבה מה היא תכתוב לרבי, מן הסתם מלבד הברכות יש שם גם איזו החלטה טובה כמתנת יום הולדת, הן השקיעו בזה ימים ארוכים. כנראה הן גם השקיעו בעיצוב, ורגע השיא היה כשהנציגה של כולן הגישה זאת לרבי.

ואני לעומת זה – עד לאותו רגע לפני שהחלטתי לעבור ליד הרבי, עסקתי במה שעסקתי, נהגתי כמו שנהגתי, ופתאום הנה הוא מופיע, פתאום הוא כאן. פתאום נהיה לו י"א ניסן...

פלא שזכיתי לקבלת פנים שכזו?!

התודה לרבי שביום כזה, הוא עצמו הקדיש לי שיעור אישי, הוא עצמו ירד אלי לרמתי, "להסביר" לי שנהגתי שלא כשורה...

הכנה נפשית

מתקרבים לג' תמוז, נוסעים לרבי. אנחנו צריכים להתכונן לפני שאנחנו נוסעים אליו, לפני שאנחנו נכנסים לאוהל הק'.

אי אפשר לעלות על מטוס ולנחות בניו יורק והנה אתה כאן. אי אפשר להגיע כמו שאתה, לנקוש ג' פעמים על הדלת של האוהל ולומר "שלום עליכם אדוננו מורנו ורבנו עליכם השלום מעתה ועד עולם"...

יש להתכונן.

איך מתכוננים ? – לא חשוב, ולא משנה, אין בזה כללים, ולא חשובים הפרטים.

כל אחד יחשוב בעצמו מה נקרא הכנה מצידו. לא חשוב מה ואיך, לא חשוב מה יהיה המעשה, העיקר הוא הרגש החזק האישי שילווה אותך לקראת הנסיעה, ההכנה צריכה להיות נפשית, פנימית. הידיעה וההכרה שאתה עומד לעבור ליד הרבי, שאתה עומד להיכנס אל הרבי.

תעשה מה שאתה רואה לנכון: תלמד, תשנן בעל-פה, תתפלל טוב יותר, תקנה זר פרחים, תביא תיקיית ציורים, לא משנה. אבל משהו שיבוא ממך, מתוכך, מכל הרגש שלך, תקריב משהו, תעסוק בזה.

אל "תנחת" פתאום אצל הרבי, והנה אני כאן...

רצו להרביץ

מסופר על המשפיע הרב שואל ברוק ע"ה, שנסע פעם מתל אביב לבני ברק כדי למסור שם שיעור תניא.

כשהוא חזר מבני ברק, הוא סיפר שרצו להרביץ לו. רצו לתת לו מכות, על כך שהוא מוסר שיעור תניא.

שאלוהו הכיצד אתה יודע שרצו להכות בך? וכי יש לך רוח הקודש? מאיפה אתה יודע שהם רצו להרביץ לך.

השיב להם: פשוט מאוד. כי הם הכו בי, הם הרביצו לי, סימן שהם רצו להרביץ לי...

המכות היו רק התוצאה של הרצון.

העשיה של "ההכנה" צריכה להיות הפועל-יוצא, התוצאה, של ההכנה הנפשית, של רגש האהבה והיראה מהנסיעה, מהכניסה לרבי.

כשתעשה משהו כהכנה לקראת הכניסה שלך לאוהל, כשיהיה משהו שעשית בפועל – יהיה זה רק סימן שרצית לעשות הכנה, שעסקת בזה, שהדבר מילא את מחשבתך, את הרגש שלך, חשבת בענין, והדבר מילא את יישותך.

זהו עצם הענין, שהלב שלך יעסוק בזה, שהמוח שלך יעסוק בזה, שכולך תהיה מלא מזה. בסופו של דבר, כתוצאה מזה, גם יהיה מעשה בפועל, יהיה גם הכנה מעשית.

אבל היא מגיעה אחרי שכולך תהיה מונח בזה, כשאתה מקריב את עצמך. כשתרצה.

יש להתכונן...

(המאמר פורסם השבוע בשבועון כפר-חב"ד)

כ"ח בסיון תש"ע