ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
כותב השורות לצד החייל החטוף
כותב השורות לצד החייל החטוף צילום: מאיר אלפסי, שטורעם
לשחרר את גלעד שליט ● על סדר היום

יש טעם לארגן צעדה נוספת, גדולה והמונית בהרבה מזו שהתקיימה השבוע, על-מנת להשמיע את הדרישה הגדולה והאמיתית של רוב הציבור בישראל, שהממשלה אכן תעשה הכל ממש כדי לאלץ את החמאס לשחרר את גלעד שליט ● על סדר היום


מאת הרב אהרן-דב הלפרין

מארגני הצעדה הגדולה למען שחרורו של גלעד שליט, הקפידו ושמרו מכל משמר, בחכמה ובתבונה, שלא תשתרבב בה שום נימה פוליטית. אילולא נהגו כן, סביר להניח כי הדבר היה מפחית ממספר המשתתפים, ובעיקר ממעיט את האפקט הציבורי הגדול שהצעדה הצליחה לעורר.

אך למרות ההקפדה הרשמית והדקדקנית של המארגנים, התעקשה התקשורת להצביע על זהות הגופים שעמדו מאחוריה, ועל המאפיינים הברורים של רוב משתתפיה. אחד משני העיתונים הגדולים בישראל הגדיר זאת במשפט: "המחאה בכיכר רבין נראתה אתמול כמו כינוס של מחנה השלום". מתחרהו, העיתון השני, בחר בתיאור צבעוני יותר: "טרם נראתה בארץ תנועה המונית שכזו, שמגיעה מלמטה ודורשת מממשלת ישראל להחזיר הביתה חייל אחד שחי בגיהינום, תמורת מחיר נקוב של מחבלים".

הגדיל לעשות העיתון שלא הסתפק בתיאור ההפגנה ויצא גם בקביעה הצהרתית נחרצת: "את הגל הזה, של מחאה המונית, אי אפשר יהיה לעצור, ואף שלטון דמוקרטי לא יכול להתעלם ממנו".

לא 'בכל מחיר'

אין שום ספק באשר לזכותה של משפחת שליט להעלות כל דרישה שהיא מוצאת לנכון בפני ממשלת ישראל כדי להביא לשחרורו של גלעד מהשבי, כולל הדרישה להיענות לתביעת החמאס. יהיה זה מאד לא טבעי ולא אנושי אם לא תנהג כן. אם לא תעשה כל שביכולתה, מכל הכיוונים, כדי לחלץ את בנה האהוב מהגיהינום שהוא נמצא בו ולהשיבו הביתה.

לעומתה – מהתקשורת, מהציבור הרחב ובוודאי מממשלת ישראל, הציפיות שונות לחלוטין. שונות, לא הפוכות. גם בעיניהם המטרה צריכה להיות לעשות הכל כדי להשיב את גלעד שליט למשפחתו, אך לא בכל מחיר. לא משום שחייו וחירותו של גלעד שליט אינם שווים כל מחיר. הם בהחלט שווים. כל יהודי הוא 'עולם מלא', על-אחת-כמה-וכמה מי שנשלח על-ידי המדינה להגן על שלומה ובטחונה. נכונה גם הטענה כי חלק עיקרי מחוסנו של הצבא נובע מהידיעה וההכרה של כל חייל שהמדינה לעולם לא תפקיר אותו, ואסור, חלילה, לערער את ההכרה הזו בקרב החיילים.

ואף-על-פי-כן – לא בכל מחיר. משום שגם 'אנשי השלום', הצעקנים הגדולים של 'בכל מחיר', אינם מתכוונים לכך באמת. הם אינם מתכוונים אפילו למחיר פרטי, כמו, למשל, אילו החמאס היה אומר להם: "אנחנו מוכנים לשחרר את גלעד שליט בתנאי שאתה ובני משפחתך תבואו לשבת במקומו". למחיר הזה הם אינם מתכוונים כשהם דורשים בהבעת פנים צדקנית "לשחרר אותו בכל מחיר". אפילו למחיר אישי נמוך בהרבה, ספק רב אם היו מוכנים.

בדרישתם "לשחרר את גלעד בכל מחיר", הם בוודאי גם אינם מתכוונים שישראל תביא לכך שהחמאס הוא זה שישלם 'כל מחיר' כל עוד אינו משחרר את גלעד שליט, החל מסגר מלא ועלטה מוחלטת בעזה וכלה בשלילת כל הזכויות של אסירי החמאס.

לארגן צעדה נוספת

אז למה הם כן מתכוונים כשהם אומרים "בכל מחיר"? למחיר שלא הם ישלמו (כך לפחות נדמה להם), ולא, חלילה, יקיריהם הפלסטינים, האזרחים בעזה. הם מתכוונים למחיר שישלמו כל ההרוגים והפצועים הישראלים, כמו נוסעי האוטובוסים, כתוצאה משחרורם של המוני מרצחים הנחושים בהחלטתם לבצע הרבה פיגועים כואבים בישראל לאחר שחרורם, חלילה.

שום ממשלה אחראית אינה יכולה ואינה רשאית לקבל החלטה של 'בכל מחיר'. לא רק משום שהמחיר המדובר במקרה זה משמעותו הכמעט-וודאית היא רציחתם ופציעתם של יהודים רבים ולקיחתם בשבי של עוד חיילים, אלא משום שעצם ההסכמה ל'בכל מחיר' פירושה התקפלותה המוחלטת של המדינה ועידוד שאין כמותו לחטוף מה שיותר חיילים. כי היום ה'בכל מחיר' הוא שחרור מרצחים. בשבוי הבא, חלילה, המחיר יהיה כפול, ובשבוי השלישי נגיע גם להסכמה ל'זכות השיבה'. אם העיקרון הוא 'בכל מחיר' – הרי אין שום אפשרות לעצור.

המשך המאמר – השבוע ב'כפר חב"ד'

כ"ה בתמוז תש"ע