ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
חורבן הבית
חורבן הבית
במה זכה אבימי כשהוא עמד כפוף עם כוס מים בידו?

הגמרא במסכת קידושין מספרת שרבי אבהו ביקש מבנו אבימי כוס מים, ועד שאבימי הגיע, האבא נרדם ● מה עשה אבימי באותה העת ולמה הוא זכה ● למה בשעת החורבן הכרובים עמדו כאילו "ישראל עושין רצונו של מקום" ● לקראת שבת ואתחנן בו נקרא על מצוות "כבד את אביך ואת אמך", מאמר מאת הרב אליהו וולף


מאת הרב אליהו וולף

פתחנו את השבוע עם הימים החמורים ביותר של ימי בין המצרים, ועד ליום תשעה באב, יום חורבן הבית, ואנו מסיימים אותו עם שבת פרשת ואתחנן, בו נקרא בתורה את עשרת הדברות, ובהם גם מצוות "כבד את אביך ואת אמך".

הגמרא במסכת קידושין דף ל"א עוסקת בסוגית כיבוד אב ואם.

"תני אבימי בריה דרבי אבהו; יש מאכילו לאביו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא".

אבימי בנו של רבי אבהו אומר; ישנו אדם שמאכיל את אביו מאכלים משובחים, אך למרות המעשה החיובי המיוחד, הוא בעצם נוהג שלא כשורה, ובשל כך הוא "טורדו מן העולם". ולעומתו – יש מי שמעמיד את אביו לטחון בריחים, מטיל עליו מלאכה קשה, אבל הודות לכך הוא זוכה לחיי העולם הבא.

ומבאר רש"י: "בגמרת ירושלמי גרס מעשה בשניהם; מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו פסיוני. פעם אחת אמר לו אביו: "מאין לך כל אלה"? אמר לו: "סבא, מה איכפת לך?! טחון ואכול!". כלומר, לעוס ואכול. הראהו שקשה לו. ושוב מעשה באחד שהיה טוחן בריחים והיה לו אב זקן, ושלח המלך בשביל אביו לבוא לעבודת המלך, אמר לו בנו: "אבא, טחון, ואני אלך תחתיך לעבודת המלך, שאין לה קצבה".

ובהמשך לדברים אלו של אבימי בנו של רבי אבהו - ממשיכה הגמרא ומספרת על דרכו של אבימי עצמו, כיצד הוא כיבד את אביו, את רבי אבהו:

"אמר רבי אבהו, כגון אבימי ברי, קיים מצות כיבוד. חמשה בני סמכי הוה ליה לאבימי בחיי אביו, [חמשה בנים הסמוכים על שולחנו היו לו לאבימי, בחיי אביו רבי אבהו], וכי הוה אתא רבי אבהו קרי אבבא, רהיט ואזיל ופתח ליה, ואמר אין, אין, עד דמטאי התם. [כשרבי אבהו היה מגיע לשער חצרו של בנו, של אבימי, היה בנו, למרות שהיו לו חמשה בנים שיכלו לגשת ולפתוח לאביו את השער, הוא לא היה מניח להם לגשת, אלא היה רץ בעצמו אל השער, ומכריז "כן, כן", כלומר – הנני, אני מגיע, ופותח בעצמו את השער לאביו].

"יומא חד אמר ליה אשקיין מיא, אדאייתי ליה נמנם. גחין, קאי עליה, עד דאיתער. איסתייעא מילתיה ודרש אבימי מזמור לאסף.

[יום אחד אמר רבי אבהו לבנו אבימי: "השקני מים". מיהר אבימי לקיים מצוות אביו, ועד שהוא הביא לו את כוס המים – אביו התנמנם. עמד אבימי לידו, כשהוא כפוף, עם כוס המים בידו, והמתין עד שאביו יתעורר. וכשהוא עמד כך, כפוף בפני אביו, התבהרה לו שאלה שהיה לו על פרק התהלים "מזמור לאסף"].

מבאר רש"י איזו שאלה התבהרה לו ב"מזמור לאסף" –

"בעודו גחין לפניו, שהבין במדרש מזמור אחד שבספר תהלים, שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו". וממשיך רש"י ואומר: "יש מפרשים, שמקרא זה לבדו דרש: מזמור לאסף א-להים באו גויים בנחלתך וגו'. קינה לאסף מיבעי ליה. ודרש כך, שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו, ומתוך כך הותיר פליטה בישראל, שאלמלא כך, לא נשתייר משונאי ישראל שריד, וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון".

לאבימי היה קשה פרק התהלים "מזמור לאסף", הכיצד זה אסף אומר "מזמור", כיצד הוא משורר בשעה ש"באו גוים בנחלתך ... שמו את ירושלים לעיים", נכרים מחריבים את בית המקדש?!

"קינה לאסף" הוא היה צריך לומר, לא "מזמור", היה עליו לבכות ולקונן, לא לזמר.

אלא דרש אבימי – בעומדו כך, כפוף בפני אביו, עם כוס המים בידו – אסף אמר שירה, בגלל שהודות לכך שהקב"ה כילה חמתו בעצים ובאבנים, כתוצאה מכך עם ישראל ניצל. כך שלמרות שבמבט חיצוני החורבן אמור לעורר בכי, "קינה לאסף", אבל בתוך החורבן הוא ראה את נס הצלת עם ישראל, ולכן הוא אמר "מזמור".

ויש להבין האם יש קשר תוכני בין העובדה שאבימי עמד כפוף עם כוס המים בידו, ממתין לאביו שיתעורר מנמנומו ויוכל להרוות את צמאונו ללא שהיה, לבין ה"אסתייע מילתא" שהייתה לו ברגע זה, בביאור השאלה על הפסוק "מזמור לאסף"?

וכן לנסות להבין האם יש קשר בין סיפור זה של אבימי ואביו, לבין מאמרו הקודם של אבימי "יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא".

למה עמדו הכרובים "פניהם איש אל אחיו"

על חורבן הבית, מספרת הגמרא במסכת יומא בדף נד, "אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאום לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום".

וידועה התמיהה על סיפור זה, כפי שהרבי מביא זאת בלקוטי שיחות חלק ב', הלא הגמרא בסוגיא זו, בעמוד קודם כותבת, "אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום",

והגמרא במסכת בבא בתרא דף צט אומרת, בשעה שישראל עושין רצונו של מקום, פני הכרובים הם "איש אל אחיו", ובשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום, אזי "פניהם אל הבית", הם לא מביטים זה על זה –

ואילו כאן, ברגע החורבן, בזמן שאין גרוע ממנו שבו "אין ישראל עושין רצונו של מקום", הקב"ה בעצמו מחריב את הבית, ולמרות שזה המצב אצל בני ישראל – הכרובים מעורין זה בזה, המבטא את אהבתו של הקב"ה לבניו?!

לתמיהה זו יש במפרשים שני ביאורים.

ביאור אחד, שברגע החורבן עם ישראל היה אכן במצב של "עושין רצונו של מקום". כשבני ישראל ראו את הנורא מכל מתרחש לנגד עיניהם, את בית המקדש עולה בלהבות, הם התעוררו לתשובה עמוקה, וברגע זה הם היו בבחינת "עושין רצונו של מקום", ולכן עמדו הכרובים באופן כזה.

מפרשים אלו מוסיפים ומבארים, שבגלל העובדה שעם ישראל עשה תשובה ברגע החורבן, כתוצאה מכך בשעה זו נולד מושיען של ישראל, כמסופר באריכות באגדות החורבן.

אך מיד לאחר רגע זה הם חטאו מחדש, ולכן לא נגאלו, וירדו לגלות מרה וקשה.

ביאור שני אומר, שהעובדה שהכרובים עמדו "פניהם איש אל אחיו" ברגע החורבן – מבטא את גודל אהבתו של הקב"ה לעם ישראל, את אהבת אבינו שבשמים לבניו. למרות שבני ישראל נמצאים בשפל המדרגה, עד כדי כך שיש צורך להחריב את הבית, בכל זאת עדיין הוא עומד בתוקף אהבתו אליהם, עד כדי שהכרובים מעורין זה בזה.

דבר זה מחזק את רוחם של עם ישראל. הם יורדים כעת לגלות, הם נשלחים מירושלים לרומי, בית המקדש עולה באש, אבל הם יוצאים בידיעה ובהכרה שאביהם אוהב אותם, למרות שהמצב נראה כשיא הכעס של הקב"ה על בניו – אבל בתוך כל החושך הנורא, בתוך החורבן האיום, הם רואים את הכרובים "ופניהם איש אל אחיו" –

זה מעודד אותם ומחזק את לבם בתקווה ובביטחון באביהם שבשמים.

זה תמצית שני הביאורים.

שיא האהבה ברגע החורבן

שואל רבי יונתן אייבשיץ בתחילת ספרו "קשת יהונתן", "מאן נוכח אם התירוץ הראשון אמת או השני", איך נדע מי מבין שני הביאורים האלו אמת, מה קרוב יותר למציאות?

והוא אומר שהמבחן הוא פשוט –

אם קודש הקדשים נחרב רק אחרי שהנכרים סיימו להחריב את ירושלים, ואח"כ הם המשיכו פנימה והחריבו את חצר הר הבית, את בית המקדש, ההיכל, ובסוף מסע ההרס הם הגיעו לקודש הקדשים – אזי סביר להניח, כאשר הכל נחרב, אזי הגענו למצב של "כילה ה' חמתו בעצים ובאבנים".

הקב"ה הרס את כל מה שאפשר היה להרוס, וחמתו שככה, ועם ישראל חביב לפניו כבעבר – ולכן כשנכנסו נכרים לקודש הקדשים, הם מצאו את הכרובים מעורים זה בזה, כי הקב"ה כבר "כילה חמתו", הוא לא כועס על בני ישראל.

אבל אם בשעה שקודש הקדשים נחרב – עדיין המקדש עומד על מכונו, והעיר ירושלים בנויה. ואחרי שנהרס קודש הקדשים ומוציאין את הכרובים לשוק, הגויים יוצאים החוצה וממשיכים בהרס הבית ואחר כך הם הורסים את ירושלים –

זה סימן שהקב"ה עדיין "לא כילה חמתו", הוא עדיין כועס, הוא ממשיך בהרס, בכילוי החימה בעצים ובאבנים, זה מוכיח שעוונותיהם לא תמו והקב"ה עדיין כועס עליהם.

ואם בכל זאת, גם בשעה זו, כשהוא עדיין כועס עליהם, הכרובים מעורים זה בזה – זה סימן שאהבתו אליהם היא אהבה עצמית. למרות מעשיהם, למרות שהוא כועס עליהם וטרם כילה חמתו, בכל זאת הוא אוהב אותם באהבה עצמית, אהבת אב לבן בעומק הנפש.

ומסיים רבי יהונתן אייבשיץ: "ובאמת כן היה", כך היה סדר הדברים. כאשר אנו מביטים בפסוק "מזמור לאסף", הוא אומר "באו גויים בנחלתך, טימאו את היכל קדשך, שמו את ירושלים לעיים" –

ראשית, הם באו בנחלתך, הם נכנסו לנחלתו של הקב"ה, לתוך קודש הקדשים, הם התחילו את ההרס בקודש הקדשים, לאחר מכן הם המשיכו החוצה "טימאו את היכל קדשך", יצאו להרוס את ההיכל, ובסופו של דבר "שמו את ירושלים לעיים", הם המשיכו להרוס את העיר ירושלים –

ויש להוסיף בזה, שהרי הגמרא אומרת שהנכרים הוציאו את הכרובים לשוק, משמע שכשקודש הקדשים נחרב, השוק עוד עמד קיים -

זה הוכחה שבזמן הרס קודש הקדשים והוצאת הכרובים לשוק, הקב"ה עדיין לא כילה חמתו, והוא המשיך גם אחר כך לכלות את חמתו בעצים ובאבנים, "טמאו את היכל קדשך" ולאחר מכן "שמו את ירושלים לעיים" –

ובכל זאת גם בשעה זו "הכרובים מעורים זה בזה" – זה הוכחה, שלמרות בני ישראל לא עשו תשובה בעת החורבן, אבל האהבה הפנימית והעצמית שיש בין אבינו שבשמים לבניו, לעם ישראל, עומדת בתקפה, "ועל כן צריך לומר תירוץ השני, כי שוכן אתם בתוך טומאתם, ולא פסק חיבתם בקודש".

ובפרט על פי הביאור של הרבי בלקוטי שיחות הנ"ל, שהחורבן והעלם הגלות הוא שלב בגילוי אור נעלה לאין ערוך. כך שתוכן הגלות הינה בעצם ביטוי לאהבתו של הקב"ה לבניו.

קשר פנימי

קשר בין אב לבן, יכול להיות קשר של רמה חיצונית ושטחית. אבל במהותו, הוא קשר פנימי ועצמי.

במבט שטחי, מצוות כיבוד אב ואם, זו מצוה הגיונית, זו מצוה שכלית. אביו ואמו הביאוהו לחיי עולם הזה, הם גידלו אותו מינקות, טיפלו בו והאכילו אותו, העמידוהו על רגליו בגשם וברוח, ולכן על הבן לכבד את אביו ואמו.

אבל האמת היא שמצוות כיבוד אב ואם זה משהו הרבה יותר עמוק, זה לא רק מצווה הגיונית, הקשר בין בן להוריו הוא קשר פנימי ועצמי. כפי שנקרא השבת בעשרת הדברות - מצוות "כבד את אביך ואת אמך" מופיעה על הלוח הימני של עשרת הדברות, בלוח של המצוות שלהם מצד "כבוד המקום", לא בלוח השמאלי של "מצוות שבין אדם לחברו".

מצות כיבוד אב ואם זה ביטוי לקשר העמוק שיש בין אב לבנו.

למרות שנראה שהאב כועס, למרות שבמבט שטחי נראה שהקב"ה כועס על בניו, הוא מחריב את הבית, את קודש הקדשים, אבל הקשר ביניהם הוא עמוק, הוא פנימי. גם בעיצומו של רגע זה - "הכרובים מעורין זה בזה".

לכופף את הראש

כל עוד אבימי רץ אל השער לפתוח את הדלת לאביו, למרות שיש לו חמשה בנים בבית, זה עדיין מצוות כיבוד אב ברמה ההגיונית. לא בזה מתבטא הקשר העמוק בין האב לבן, זה עדיין הנהגה הגיונית, של מצווה שכלית.

אך כאשר הוא עומד עם כוס המים בידו, כפוף כלפי אביו, לא מעיר אותו חלילה, וגם לא זז משם. הוא עומד דרוך, כפוף, מחכה לרגע שאביו יפתח את העיניים ויוכל להרוות צמאונו, גם אם זה יהיה בעוד דקה וגם אם זה יהיה בעוד שעה, הוא כאן עומד כפוף לאביו –

מצב זה, הוא ביטוי של הקשר העמוק הפנימי שבין בן לאביו. זה לא רק כיבוד אב הגיוני, זה כבר ביטול וכפיפה לאביו, הוא מכופף את הראש, את ההיגיון, בפני אביו. הוא מגלה את הקשר הפנימי ביניהם.

אבא ביקש ממנו כוס מים, אבימי מיהר, אבל אבא נרדם. פתאום "לא רואים" את האבא, האבא "התעלה" לפתע, הוא ביקש ממני משהו – אבל הוא לא מאפשר לי לקיים אותו, אני לא יכול למלא את מבוקשו, כי אבא איננו –

אבל אני לא מתייחס למצב החיצוני הנוכחי, אני נשען על הקשר הפנימי העמוק שיש בין אבא לבן, המצווה היא לא הגיונית ושכלית, זה מצווה של קשר עמוק ופנימי, אעמוד כך כפוף, עד שאבא "יחזור" –

או אז אבימי זכה, מדה כנגד מדה, לעומק ההכרה באהבת אבא לבן, הוא זכה לביאור והכרה בפרק התהילים שהיה מוקשה לו, הוא הבין שזה בעצם "מזמור לאסף" ולא "קינה לאסף".

למרות שבחיצוניות אבא ישן, הוא כועס, הבית חרב, אבא נרדם, "עורה למה תישן הוי'" – ולכאורה צריך לומר קינה לאסף.

אבל בתוך החושך הזה, בתוך השינה הזו, בתוך החורבן הזה - הכרובים מעורין זה בזה, "לא פסק חיבתם", יש קשר פנימי ועמוק בין אב לבנו.

כילה חמתו בעצים ובאבנים – בגלל שאת הבנים הוא אוהב, זו אהבה עצמית מעבר להגיון ושכל, זה קשר עמוק בין אב לבן שלא מושתת על אדני ההיגיון, זה לא קשר של מה שנראה במבט שטחי –

זה קשר עצמי של אהבה, זה מזמור לאסף.

ובזה גם יבואר הקשר לראשית דברי אבימי, "יש מאכילו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא".

במאמר זה מבטא אבימי את אותו הרעיון, כיבוד אב ואם זו לא מצווה כפי שהיא נראית בשטחיות, במצווה זו יש להביט אל התוכן הפנימי.

אל תביט על קשר בין בן לאב רק במבט החיצוני השטחי. קשר בין אב לבן דורש שתביט אל עומק הדברים, לא על מה שנראה גלוי לעין.

עיתים, במבט שטחי, הדבר נראה מעשה נאצל, "מאכילו פסיוני" – אבל בפנימיות הוא מעשה שלילי, ועיתים נראה הדבר כהיפך כבוד אב, "מטחינו בריחים", אבל לאמיתו של דבר זה כיבוד אב, עד כדי מסירת נפש.

(פורסם השבוע בשבועון כפר-חב"ד)

י"א במנחם-אב תש"ע