ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
מסתכלין כלפי מעלה ■ טור מיוחד לי' שבט

על סמך מה חשב עמלק שחייליו יכולים להתמודד מול עם ישראל ● מה התחולל בבית המשפט האמריקאי בחורף תשמ"ו ● מה המענה שלנו לעמלק המנסה "למלוק" ולהפריד את הראש מהגוף ● ולמה צריכים לקבל "החלטה טובה" ביום הולדת ● על כל זה ועוד במאמר לקראת יו"ד שבט מאת הרב אלי' וואלף
הרב אלי' וואלף

בסוף פרשת השבוע אנו קוראים "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים".

עם ישראל יצא ממצרים בניסים גדולים, פרעה ועמו הוכו בעשר מכות קשות, כל האומות פחדו מעם ישראל "חיל אחז יושבי פלשת, נמוגו כל יושבי כנען", אבל עמלק לא חושש, הוא קופץ אל האמבטי' הרותחת.

מאיפה יש לו אומץ-לב שכזה, למה הוא מסכן את חייליו בקרב חזיתי מול עם ישראל, העם שכולם פוחדים ממנו. על סמך מה הוא חושב שיש לחייליו סיכוי לגבור על עם ישראל –

מספרת הגמרא בירושלמי "עמלק כושפן (מכשף)  היה, מה היה עושה, היה מעמיד בני אדם ביום גינוסיא (יום הולדת) שלו, לומר לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו".

עמלק ידע שבדרך טבעית, בקרב טבעי, במלחמה של כוחות שקולים מול עם ישראל, אין לו כל סיכוי לנצח את עם ישראל. עם ישראל מלומד בניסים, זה עתה נקרע הים בפניהם, הם מוקפים בענני כבוד, אי אפשר להלחם איתם בדרך טבעית רגילה, צריכים כאן משהו אחר, משהו שונה, איכותי יותר –

לשם כך הוא גייס "כוחות עליונים", הוא העמיד חיילים שביום זה חל יום הולדתם, "יום גינוסיא שלהם", וביום זה - "המזל השולט בו ביום עוזר לו", כפירוש הקהלת יעקב על הירושלמי. כך שעם גדוד חיילים כאלו, יש לו סיכויים טובים לניצחון בקרב מול עם ישראל.

זאת לא היתה מלחמה של חיילים אנושיים מול חיילים אנושיים, עמלק רצה להלחם בחיילי-אנוש של עם ישראל באמצעות כוחות עליונים, ובמלחמה כזו – סיכוייו רבים להצלחה.

[ואמנם מסיבה זו, לדעת כמה ממפרשי התורה, יהושע לא הצליח להרוג את חייליו של עמלק, אלא רק "ויחלוש יהושע", הוא רק החליש אותם. "לכך לא היה יכול יהושע להרגם אלא חתך ידיהם ורגליהם, וזהו ויחלוש", כמו שכותב דעת זקנים מבעלי התוספות על הפסוק].

*

מה עשה משה רבינו כנגד זה, כדי להבטיח את נצחון עם ישראל בקרב מול "המזל השולט" –

משה עלה אל ראש הגבעה ומטה האלוקים בידו – "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל".

שואלת המשנה במסכת ראש השנה "וכי ידיו של משה עושות מלחמה? אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין".

כדי לגבור על עמלק, כדי להתמודד מול אנשים שהיום זה "יום גינוסיא שלהם", אנשים ש"המזל השולט בו ביום עוזר לו" – יש צורך בכח עליון עוד יותר, כאן צריכים את "אביהן שבשמים", רק בכוחו אפשר לגבור על עמלק שמגייס לעזרתו כוחות עליונים.

וכח זה שואבים עם ישראל באמצעות משה רבינו, רק "כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל".

כאשר בני ישראל מביטים אל ידיו המורמות של נשיא הדור, של משה רבינו, ו"מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים". רק כך, בכוחו של משה רבינו, יכולים הם לגבור על עמלק הכושפן.

*

על עמלק נאמר "יודע את ריבונו ומכוון למרוד בו". מבחינת ההבנה, עמלק "יודע את ריבונו", אבל הדבר לא משפיע כלל על עולם המעשה. מצד המעשים – הוא "מכוון למרוד בו".

מבחינת ה"ראש", ההבנה, לא חסר לו כלום, הוא "יודע את ריבונו", אבל הראש מנותק מ"הגוף". עולם הגוף, עולם המעשה, לא מושפע כלל מהראש.

עמלק הוא מלשון "מליקה", הוא מולק את הראש מהגוף, עמלק מפריד בין הראש, בין ההבנה, לבין המעשה, לבין הגוף.

הפסוק האחרון בפרשתינו אומר "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור", מסביר רש"י מדוע התורה כותבת כאן רק חצי משמו של הקב"ה, ולא מציינת את שמו המלא: כי "אין שמו של הקב"ה שלם עד שימחה שמו של עמלק".

מבואר בחסידות, שהאותיות הראשונות, האותיות יו"ד וה"א של של הוי' – הם מרמזות על המוחין, על ספירת החכמה וספירת הבינה, ואילו האותיות האחרונות, האותיות וא"ו וה"א של שם הוי' - מרמזות על ששת המידות וספירת המלכות.

ועמלק – מפריד בין חציו הראשון של שם הוי' לבין החצי השני. הוא מפריד בין המוחין למידות, הוא "מולק" את הראש, את המוחין, ההבנה - מהגוף, מהמעשה.

הוא "יודע את ריבונו – ומכוון למרוד בו", הוא משאיר לאדם רק את "כי יד על כס י-ה", רק את החלק השייך להבנה, למוחין. ואילו לעולם המעשה – הדבר לא חודר.

"ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", כותב על כך התנא דבי אליהו, לשם מה מציינת התורה שהדבר היה ברפידים, אלא כי הדבר מרמז ש"רפו ידיהם מדברי תורה", ולכן, בהיות והיה להם רפיון מדברי תורה, לכן עמלק יכול היה לבוא ולהלחם בהם.

ולכאורה אם היה להם רפיון "מדברי תורה", מדוע הלשון הוא "רפו ידיהם", הרי דברי תורה עיקרם הם לימוד והבנה, כך שהלשון היה צריך להיות "רפה ראשם" או "רפה מוחם" מדברי תורה –

אלא ההסבר הוא, כאמור לעיל, מצד הלימוד וההבנה, מצד ה"יודע את ריבונו", מצד ה"כי יד על כס י-ה", לא היה כל חסרון, לא היה "רפה ראשם" חלילה.

הבעיה היא - בנתק בין הראש לגוף. הבעיה היתה ש"רפו ידיהם". הראש וההבנה שלהם בלימוד התורה לא השפיעה כלל על הגוף, על עולם המעשה, על הידיים. 

"עמלק מלשון מליקה", וזה תוכנו של עמלק, לנתק את הראש מהגוף.

[ואולי המילה רפידים גם מרמזת על המילה הפרדה, הפרדה בין הגוף לראש]

*

מה המענה שלנו לעמלק זה, עמלק שמנסה לנתק בין הראש לגוף, עמלק שרוצה להלחם בנו באמצעות "אשר קרך", לקרר אותנו מהקשר עם הראש –

המענה שלנו הוא "מסתכלין כלפי מעלה", להביט את משה רבינו  אשר "נצב על ראש הגבעה". ובאמצעותו "משעבדין את לבם לאביהם שבשמים".

באמצעות חיזוק ההתקשרות שלנו עם ה"ראש" שלנו, על ידי החיבור התקיף של הגוף שלנו עם הראש, עם "ראש בני ישראל".

כאשר נהדק ונחזק את הקשר שלנו, של הגוף, עם הראש, כך נוכל לגבור על עמלק, על מי שמנסה לנתק ולהפריד חלילה בין הראש לגוף.

לא מכבר יצא לאור מחדש הספר "דידן נצח", ספר הסוקר בהרחבה ובפרטיות את מאורעות פרשת הספרים מאז הגנבה בקיץ תשמ"ה ועד לנצחון המלא.

זהו ספר חובה לכל אחד אשר בשם חסיד או תמים יכונה, הרוצה לדעת את מלוא הפרטים של פרשית "דידן נצח".

בפרק העוסק בדיונים שהתנהלו בבית המשפט, מובא הקטע הבא, מתוך דיון שהתקיים בבית המשפט ביום ד' טבת תשמ"ו, על פי רשימות התמימים באותם ימים:

..."ע"פ מקורות יודעי דבר, הורה הרבי לעורך דין לשאול את ח"ל אם יכול לצייר לעצמו דמות פניו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, ולכשיצייר - שיאמר האם הרבי הי' מסוגל לכתוב דבר שאינו אמת.

"וכך הי', והתחוללה אז דרמה בבית המשפט.

"ומיד לאחר מכן ענה ח"ל "שכל מציאותו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ היא מסירות נפש על שמירת השולחן ערוך, ואם כן אי אפשר שיאמר דבר שיקרי"... התברר כי עדותו היתה לטובתנו"...

מה קרה כאן?

פשוט מאוד, אמנם באופן כללי עמלק הכושפן השתלט עליו, ולמרות שהיה אצלו "יודע את ריבונו", אבל הדבר לא השפיע על הגוף, היתה "מליקה" והפרדה בין הראש לגוף –

אבל ברגע שהוא צייר לעצמו דמות פניו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, ברגע שהיה "מסתכלין כלפי מעלה", כאשר היה חיבור מחדש בין הגוף לראש – אזי "משעבדין את לבם לאביהן שבשמים", ובמילא "וגבר ישראל", התבטל כוחו של עמלק.

*

כאשר אנו נתקלים בעמלק, המנסה לקרר אותנו מכל דבר שבקדושה, כאשר יש "רפו ידיהם", כאשר ישנו חשש לניתוק בין הראש לגוף, כאשר חסר לנו בקשר ההדוק עם הראש –

יש "לצייר לעצמו דמות פניו" של הרבי, להביט אל משה רבינו הנצב על ראש הגבעה, להסתכל כלפי מעלה ולשעבד את לבם לאביהם שבשמים, ואז מובטחים אנו ש"וגבר ישראל", נתאחד מחדש במשנה תוקף עם הראש שלנו.

*

ביום לידתו של אדם נוצר קשר גלוי בין גופו הגשמי ונשמתו הרוחנית. ובכל שנה ביום זה "מזלו גובר",

רק השאלה היא כיצד האדם מנצל ומנתב את ה"מזלו" של יום זה, של יום חיבור הגוף הגשמי והנשמה הרוחנית, האם הגוף יגבר על הנפש או הנפש תגבר על הגוף,

האדם יכול לנצל יום זה חלילה לשלילה, כמו עמלק שניצל את הכח של "יום גינוסיא", יום בו "המזל השולט בו ביום עוזר לו", ואז כוחו של הגוף יגבר על הכוח הרוחני,

או לנצל את הכוח הרוחני של יום זה, כוחה של הנשמה, ולהתגבר איתה על גשמיות הגוף.

כדי לתת לנשמה כח להתגבר יש צורך ב"מסתכלין כלפי מעלה", לשבת ולכתוב פ"נ לנשיא הדור, להביט אל משה רבינו ה"ניצב בראש הגבעה", ובכוחו להיות "משעבדין את לבם לאביהם שבשמים", לחבר ולחזר את ההתקשרות של הגוף עם הראש, ואז מובטחים אנו ש"וגבר ישראל", מובטחים בניצחון על עמלק.

[ואולי זה גם אחד הטעמים מדוע ביום ההולדת על האדם לקבל על עצמו החלטה טובה להידור וזהירות שלא נהג בה עד עתה, כדי לבטא את ה"משעבדין את לבם" בדבר של מעשה בפועל, שה"יודע את ריבונו" יחדור אל כח המעשה שבגוף, יירד אל עולם המעשה].

(חלק מהדברים מבוססים על "רשימות" חוברת ז, ושיחת ש"פ במדבר תשט"ו).

המאמר פורסם בשבועון כפר חב"ד, גליון יו"ד שבט.
ח' בשבט תשע"א