ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
הרבנים הלפרין וקפלן
הרבנים הלפרין וקפלן צילום: ארכיון
למען כבוד הרבי: פתרון קסם או מפלט בלהות? ● תגובה

האם ייתכן מצב תיאורטי שבו, בלית ברירה, יש צורך להשלים עם כך שאין מנוס ממחלוקת בין אחים? אולי, כמוצא אחרון, אם ידוע לנו בוודאות גמורה שמחלוקת זו אכן תביא לכבוד שמיים, כבוד הרבי והכנת העולם לקבלת פני משיח. ואין כל דרך אחרת להגיע לכך, ומתוך שברון לב וחיבוטי נפש איומים. וגם אז אינני יודע אם חסיד אמיתי יעז ליטול על כתפיו אחריות להחלטה מחרידה שכזו על הנצחת והגברת המחלוקת בין ילדיו-בניו של הרבי.● אבל לשלוף הלכה זו, כפתרון קסם של נצחנות, כמהמר השולף מן המותן קלף מנצח? ● הרב אהרן דב הלפרין מגיב למאמרו של הרב מנחם-מענדל קפלן שפורסם כאן בשטורעם
מאת הרב אהרן דב הלפרין

כולנו מכירים את הסיפור על אותה ספינה שנקלעה לסערה בלב ים, והקברניט ביקש מהנוסעים להשליך לים מטען עודף כדי להקל על האונייה ולהציל אותה מטביעה. מיהר היהודי שבין הנוסעים והשליך לים את שקית הטלית והתפילין...

אותו יהודי אינו מבין עד היום הזה, מן הסתם, מדוע לא נהג כשורה. אם הוא במקרה גם תלמיד-חכם, בוודאי יציג בפנינו מובאות אין-ספור על כך שפיקוח-נפש דוחה את כל התורה כולה, ועוד כהנה וכהנה כיד הלמדנות והפלפול הטובה עליו. מה פסול מצאנו, איפוא, בהתנהגותו?...

התשובה לכך פשוטה: אכן, פיקוח-נפש דוחה את כל התורה כולה, ומצוות ציצית ותפילין בכלל – אבל רק כמפלט אחרון, כצעד קורע-לב שיש לנקוט בו בהעדר כל מוצא אחר, ולא כפתרון-קסם חביב שיש לנפנף בו בכל הזדמנות.

ייתכן שבסופו של דבר אכן היה מתברר שהשלכת הטלית והתפילין היא חיונית להצלת הספינה ונוסעיה. או-אז היה על היהודי שלנו – לאחר שנפטר כבר מכל מטענו האישי – לחבוק את שקית הטלית והתפילין אל ליבו בפעם האחרונה, ובדמעות שליש להשליכם הימה. אך אם השלכת הטלית והתפילין (ולא, למשל, המחשב הנייד היקר...) היא הפתרון הראשון העולה בדעתו – אות היא שסדר העדיפויות שלו משובש קשות.

*

מי שממהר להציע לפתור את 'בעיית המשיחיסטים' בחב"ד על-ידי השלמה עם הגברת והנצחת המחלוקת בניגוד לדעתו הברורה של כ"ק אבינו רוענו זי"ע, בתואנה של "מורידין ואין מעלין" – אינו שונה במאומה מאותו יהודי.

האם אלו המציעים "לוותר" על האחדות בין ילדיו-בניו של הרבי היו מוכנים לוותר באותה מידה, "למען העיקרון", על אחדות בין הילדים שלהם, או שמא רק כשמדובר בבניו-ילדיו של הרבי נזכרים פתאום ב'עקרונות' ובהלכה של "מורידין ואין מעלין"?

האם ייתכן מצב תיאורטי שבו, בלית ברירה, יש צורך להשלים עם כך שאין מנוס ממחלוקת בין אחים? אולי, כמוצא אחרון, אם ידוע לנו בוודאות גמורה שמחלוקת זו אכן תביא לכבוד שמיים, כבוד הרבי והכנת העולם לקבלת פני משיח. ואין כל דרך אחרת להגיע לכך, ומתוך שברון לב וחיבוטי נפש איומים. וגם אז אינני יודע אם חסיד אמיתי יעז ליטול על כתפיו אחריות להחלטה מחרידה שכזו על הנצחת והגברת המחלוקת בין ילדיו-בניו של הרבי.

אבל לשלוף הלכה זו בשלוות-נפש, כפתרון קסם של נצחנות ועיקשות, כמהמר השולף מן המותן קלף מנצח? האם זהו הלב החסידי?! זהו ה"חסידים אין משפחה"?!

לא קלף מנצח לפנינו, אלא כרטיס אדום. לא פתרון קסם, אלא מוצא של קלון, של יריקה ואטימת אזניים לתחנוני הרבי על האחדות ועל ה'עשו כל אשר ביכלתכם'. מפלט בלהות שכל חסיד אמיתי יעשה כל שביכולתו כדי שלא ניזקק לו לעולם.

*

גילוי נאות: אינני סבור שבנושא כה רציני יש מקום למאמרי דמגוגיה.

עוד גילוי נאות: כתיבתו של טור זה לא דרשה ממני זמן רב. למעשה, עברו דקות ספורות מאז שעלה בדעתי הרעיון ועד שהטור היה בדרכו אל שולחן המערכת. עוד נחשו למה.

ב' באדר ב' תשע"א