ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
אילוסטרציה
אילוסטרציה צילום: צביקי שיינר
הבעיה איננה בנושרים, אלא בבחורים הטובים ● תגובה

הגמ' מספרת על נבוזרדאן שכאשר ראה את דמו המבעבע של זכריה הנביא הרג רבבות תינוקות של בית רבן כדי להשקיטו ללא הצלחה ● דמם הרוחני של ה"נושרים" מבעבע ועומד בפתחו של בית המקדש שלנו בכל יום הם מזכירים לנו בנבואת חורבן נוראית עד כמה שהמערכת שלנו עצמה הוציאה אותם למקום שהם נמצאים, אלא שהפתרון לא נמצא ב"הריגת" אנשים נוספים, בעריפת ראשים או בשימור המצב הקיים, יש פתרון נוסף ● בעקבות המאמרים על ה"נושרים", ראש ישיבה חב"די כותב בעילום שם מאמר נוקב מעמקי ליבו

בתקופה האחרונה, הן בשנים האחרונות והן בשבועות האחרונים עם מאמריו המצויינים של ר' דובי ברוד שי' עלתה שוב על סדר היום בעיית "הנשירה" כפי שאוהבים לקרוא לה.

אלא, שלכל אורך הדרך יש הרגשה שהעיקר חסר מן הספר. צועקים שוב ושוב על הבעיות ופתרונן, אלא שנדמה שהבעיות ממשיכות להתקיים ובמידה מסויימת העולם ממשיך בשלו.

המושג נשירה, שנלקח בהשאלה מתחום הבוטניקה, צריך להזכיר שכפי שבמציאות, בתחום הבוטני, הרי זה העץ שאיננו מסוגל להעביר את הנצרך לפרי הנושר, וזו היא סיבת הנשירה, הרי שגם במשל פירוש הדבר שאם בחור "נושר" ממוסד חינוכי, ישיבה או תלמוד תורה, יתכן שהעץ שהחזיק אותו לא היה מספיק ער לצרכיו של ה"פרי" הצעיר.

אלא שאולי כדאי לדבר באופן פתוח ולומר, ה"נושרים" הם רק התוצאה הקיצונית של מצב בעייתי לכלל התלמידים במוסדותינו, הנושרים הם הפירות שלא הצליחו לשרוד על העץ, אבל האם כל שאר הפירות אכן מקבלים את מה שהם צריכים לקבל?

עוסקים הלוך ושוב בסימפטום – הנשירה, ולא מעלים את עיקר עיקרי הבעיה.

במקום לדבר ברמזים יש להעלות כמה בעיות כואבות על השולחן לסדר היום, ולומר אותן בצורה הכי ישירה, למרות שאולי יהיו כאלו שיגלגלו עיניים צדקניות למרום ויפתחו בשירי שבח והלל למוסדות המצויינים שלנו, להורים המסורים שיש ולכמויות הבחורים שלומדים בישיבות ומזכירים את הבחורים התמימים כפי שהיו לפני מאה שנה בליובאוויטש וכו' וכו'.

אולם המציאות היא שלצערנו הדבר לחלוטין לא כך, ובכדי שהדברים יובנו לאשורם אביא סיפור שהיה.

● לכו? בנים שמעו לי

כאשר רבי מאיר שפירא מלובלין (ויסלחו לי כל המקושרים למיניהם שאני מביא דוגמא שלא נלקחה מרחובות נעוול, אבל אעפ"כ קבל את האמת ממי שאמרה) בנה את ישיבתו המפורסמת ישיבת חכמי לובלין, בפתח הישיבה הוא הציב פסוק שנלקח מפרק ל"ד בתהילים "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם", כאשר שאלו אותו, למה לשים בפתח הישיבה פסוק שפותח במילים "לכו" ולא לשים לדוגמא פסוק שיפתח במילה שקוראת לבוא לישיבה, הוא השיב שמבחנה של ישיבה הוא אחרי שבחור עוזב את הישיבה, אם גם אחרי עזיבתו הישיבה ממשיכה ללוות אותו, אז בידוע הישיבה הצליחה.

וכעת לשאלה הגדולה (הראשונה מכמה שלא כולן יועלו כאן) שעלינו לשאול את עצמנו יום יום שעה שעה: כמה מבין הבחורים ש"מסיימים" את הישיבה תאווים לחזור וללמוד בישיבה אחרי שלב הקבוצה, אחרי החתונה וכו' וכו', או שעוד בעודם בישיבה רובם של הבחורים כבר חושבים מה יהיה ב"יום שאחרי", בקבוצה, ואחרי הקבוצה בשליחות וכו', כמה מבין הבחורים שלומדים לסמיכה רואים במבחני הסמיכה לרבנות שנעשים בעודם בחורים אות לסיום "תקופת הלימודים".

את התגובות הצדקניות שיגיעו בעקבות השאלה הזו לא צריך לומר לי כבר שמעתי אותן עשרות אם לא מאות פעמים, אבל האמת זועקת לשמים בכל יום ויום, כאשר הבת קול יוצאת בכל יום מישיבותינו הקדושות וצועקת מרה "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" אבל לצערנו הקול לא נשמע.

● הבעיה האמיתית

כאשר יתכנסו, ההורים, הרבנים ראשי הישיבות, מנהלי המוסדות ועוד ועוד ויבחנו את המצב כפי שהוא באופן אמיתי ללא נסיונות לתקן קוסמטית את המציאות העגומה ובאמת יהיו מוכנים להתמודד עם השאלות הנוקבות, שאולי יהיו להן השלכות לא נעימות לאוזניהם של כמה, אז יתחיל התיקון.

ה"בעיה" לא מתחילה בנשירה, הבחורים שנושרים מהישיבות במידה רבה עושים לנו, המחנכים, ההורים וכו' עבודה קלה יותר, הם מציבים את הבעיה בפנינו בלי שנוכל לברוח ממנה, הבעיה הגדולה יותר היא ב"בחורים הטובים" שנמצאים בין כתלי הישיבה, עד כמה הם שקועים בלימוד ועד כמה הם מתקדמים ביראת שמים וחסידות זו השאלה הגדולה.

אפשר להפנות הרבה אצבעות מאשימות לכיוונים שונים, יהיו מי שיפנו להורים יהיו מי שיפנו לרבנים וכו'.

אבל אפשר לא להפנות אצבע לשום כיוון ופשוט להשאיר את השאלה על השולחן עד שיתקבצו אליה ויענו עליה כל מי שיש לאל ידם לעשות משהו בנידון.

הגמ' מספרת על נבוזרדאן שכאשר הגיע לבית המקדש ראה את דמו המבעבע של זכריה הנביא שנרצח על ידי אחיו היהודים בגלל שניבא על ירושלים, בכדי להשקיט את דמו של זכריה הלך והרג תשעים וארבע ריבוא אנשים מהם תינוקות של בית רבן ופרחי כהונה, ועדיין לא נח הדם עד שניגש אליו נבוזרדאן ושאל אותו "אתה רוצה שאהרוג את כולם" ורק אז נח.

דמם הרוחני של ה"נושרים" מבעבע ועומד בפתחו של בית המקדש שלנו בכל יום הם מזכירים לנו בנבואת חורבן נוראית עד כמה שהמערכת שלנו עצמה הוציאה אותם למקום שהם נמצאים, אלא שהפתרון לא נמצא ב"הריגת" אנשים נוספים, בעריפת ראשים או בשימור המצב הקיים, יש פתרון נוסף והוא לתת לדם הרוחני הזה להזכיר לנו שאם נשאיר אותו כך הכל יקרוס רח"ל, כפי ששואל נבוזרדאן בסיפור "נוח לך שאהרוג את כולם?"

סופו של הסיפור שנבוזרדאן אחרי מעשה זה קם והתגייר, מספר לנו שיש ואפשר לעשות, אם הוא התהפך מאה ושמונים מעלות, גם אנחנו יכולים לעשות כך.

כאשר יקומו ראשי ישיבות, משפיעים, רבנים, הורים, מחנכים ומנהלי מוסדות אמיצים יתכנסו יחד ויעלו את הדברים כפי שהם ללא כחל וסרק, רק אז אפשר יהיה לדבר איך לתקן, קודם כל הגיע הזמן שיכירו שיש בעיה אמיתית, לא בנושרים – ב"בחורים הטובים", יפסיקו לחפש את האשמים ויתחילו להתמודד עם האשמה ועם דרכים פראקטיות לפתרונה שיציעו האנשים מתוך המערכת שיכולים לעשות משהו בנידון.

ואולי אז ישקוט הדם.

כ"ט במנחם-אב תשע"א
הגב לכתבה

תגובות
3
1. אמת ויציב
צודק הרב בכל מילה שנאמרה בכתבה.
כאשר הקמנו את ביתינו לפני יותר מעשרים שנה,
היה מובן שבעלי ישב וילמד בכולל עד שהמצב הכלכלי
והמשפחתי יהווה גורם לחיפוש פרנסה.
ב"ה אנו מחתנים את ילדינו ואין זה מובן בעיניהם שמקומו של חתן,
לפחות בשנתיים הראשונות הוא בכולל.
לקחנו על עצמינו את פרנסת הזוג הצעיר, והנה אנו שומעים,
שחשקה נפשו בלימוד מיקצוע.
והוא בחור מהטובים והחסידיים בישיבה.
ואנחנו אנא אנו באים?
כ"ט במנחם-אב תשע"א
2. מה עניין שמיטה להר סיני
הטענות של הרב ברוד אמיתיות וצודקות, ואין להם קשר לטענות בכתבה גם אם הם נכונות. חבל להציף את מה שמטריד אותך על חשבון ביטול טענוציו וסדר יומו של האחר. אני מניח שזכית ב"ה לילדי מהסוג שאתה כותב עליהם ולא מהסוג שהרב ברוד כותב, אחרת היית נזהר יותר.
כ"ט במנחם-אב תשע"א
3. מס' 1
כולל ומצב כלכלי הם שני הפרמטרים שלך. מה אם שליחות? כנראה שהתשוובה לשאלתך אנא אני באה היא בני - ברק
כ"ט במנחם-אב תשע"א