ב"ה יום רביעי, כ"ב חשוון תשפ" | 20.11.19
מסעי – נעה ותרצה ■ הפרשה החסידית

סיפור בנות צלפחד מלמד אותנו שגם בענין אישי פרטי - יש לגשת אל ה"עשה לך רב", ולברר אצלו מה עליו לעשות ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
מערכת שטורעם
בסוף פרשת מסעי כותבת התורה על ראשי שבט מנשה שניגשו אל משה רבינו אלעזר הכהן ונשיאי העדה, וטענו כלפיהם, שכיון שהקב"ה ציוה בפרשת פנחס לתת את נחלת צפלחד לבנותיו, הרי כאשר הבנות תנשאנה, נחלת אביהן תעבור לרשות הבעל, ואם הבעל יהיה בשבט אחר, אזי "ונגרעה נחלתן מנחלת אבותינו, ונוסף על נחלת המטה אשר תהיינה להם".

משה רבינו משיב להם את תשובתו של הקב"ה: "לטוב בעיניהם תהיינה לנשים, אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים", ואגב המקרה שלהם, הקב"ה מעביר לעם ישראל דיני ירושה נוספים.

ומסיימת התורה בסיפור סדר נישואי בנות צלפחד (לו, יא): "ותהיינה מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונועה בנות צלפחד לבני דודיהן לנשים".

ומבאר רש"י שסדר כתיבת שמות בנות צפלחד כאן הוא: "לפי גדולתן זו מזו בשנים, ונישאו כסדר תולדותן".

מחלה היא הגדולה, אחריה תרצה, אחריה חגלה, וכן הלאה. זה סדר לידתן, וזה היה סדר נישואיהם, זו אחר זו.

אך בפרשת פנחס, שם הסדר שונה. כאשר בנות צלפחד הגיעו אל משה רבינו  בבקשה "תנה לנו אחוזה", הן רוצות חלק ונחלה בארץ ישראל, שם מונה אותן התורה בסדר מעט שונה:

התורה כותבת (כז, א): "ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר .. למשפחות מנשה בן יוסף, ואלה שמות בנותיו, מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה".

בשני המקומות מחלה היא הראשונה, והשלישית והרביעית הן חגלה ומלכה. אבל השניה והחמישית – הסדר השתנה. בפרשת פנחס נעה השניה ותרצה החמישית, ואילו בפרשת מסעי, תרצה היא השניה ונעה החמישית.

בסיום פרשת מסעי רש"י מסביר את הדברים, שאכן סדר לידתן הוא כמסופר בפרשת מסעי, אך "בכל המקרא – מנאן לפי חכמתן". במקומות אחרים בתורה, סדר הרישום שלהם הוא לפי חכמתן.

ביאורים רבים, בפרד"ס התורה, ישנם לבנות צלפחד ותוכן סדר כתיבתן בתורה.

באחת השיחות ביאר הרבי את המסר של בנות צלפחד כלל, והרמז שיש בשמות הבנות שמיקומן משתנה, נעה ותרצה – בהוראה שכל אחד מאיתנו אמור להפיק לכך בעבודתו את הקב"ה.

*

סיפורן של בנות צלפחד מהווה מסר והוראה לכל אחד ואחת.

במבט ראשון נראה שמדובר על סיפור פרטי של חמש בנות, הן רצו לקבל נחלה בארץ ישראל בזכות עצמן, לא רק בזכות הבעל העתידי שיהיה להן, אלא חלק אישי בארץ –

אבל סיפורן הוא לא סיפור אישי, אלא הוא הפך להיות חלק מהתורה, ויתרה מזו, הודות לרצונם לקבל חלק אישי בארץ – התווסף ענין חדש וכללי בתורה, לכלל ישראל, ואף למשה רבינו התחדשו הלכות אלו בזכותן.

בעקבות דרישתן הורה הקב"ה (בפרשת פנחס): "איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם נחלתו לבתו", כמו כן הורה הקב"ה (בפרשת מסעי): "לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר".

יתרה מזו, דרישתן לקבל חלק ונחלה בארץ בזכות עצמן, ולא רק בזכות בעליהן, יש לו משמעות הלכתית האם חיוב ברכת המזון לנשים הוא מן התורה או מדרבנן. "נשים בברכת המזון, מדאורייתא או מדרבנן".

במסכת ברכות (כ, ב) אומרים חז"ל שכיון שבפסוק אומרת התורה (עקב ח, י): "על הארץ הטובה אשר נתן לך", ואילו לגבי הנשים "והארץ לא ניתנה לנקבות להתחלק" - אזי חיוב נשים בברכת המזון הוא לא מן התורה.

אך דרישתן של בנות צלפחד לקבל חלק ונחלה בזכות עצמן, כך שהארץ כן "ניתנה לנקבות להתחלק", יש לו משמעות על חיוב הנשים בברכת המזון גם מדאורייתא.

*

בנות צלפחד רצו לקבל חלק ונחלה בארץ ישראל, וכדברי רש"י בפרשת פנחס "היו מחבבות את הארץ".

במשמעותה של "ארץ ישראל", של המילה "ארץ" - אומרים חז"ל שיש לו תוכן פנימי:

במדרש רבה (בראשית רבה ה, ח) נאמר: "למה נקרא שמה ארץ – שרצתה לעשות רצון קונה", ארץ מלשון רצון.

יתרה מזו, רצון זה של הארץ, אינו רק רצון פאסיבי, אלא הוא רצון אקטיבי, ארץ מלשון ריצה. בפירוש מהרז"ו למדרש שם נאמר, שהמשמעות של ארץ היא "מלשון מרוצה".

כך שבנות צלפחד רצו לקבל חלק ונחלה בארץ, כי הן היו בתנועה של לעשות רצונו של הקב"ה, ואף לעשות זאת מתוך תנועה ומהירות, במובן של ריצה.

רעיון זה, של הרצון האקטיבי, תנועת הריצה לעשות את רצונו של הקב"ה – בא לידי ביטוי באופן מיוחד בשמותיהן של "נעה" ו"תרצה".

"נעה" הוא מלשון תנועה, ו"תרצה" הוא מלשון מרוצה.

יהודי לא עומד על מקום אחד, ללא התקדמות, בעבודתו את הקב"ה, אלא הוא תמיד במצב של "נעה", של תנועה והתקדמות, מעלין בקודש, והתנועה וההתקדמות הם באופן של "תרצה", במובן של ריצה, "מלשון מרוצה".

תוכן זה גם תואם את משמעות שם הפרשה "מסעי", הדרישה להיות תמיד במצב של נסיעה והתקדמות בעבודת ה'.

*

סיפורן של בנות צלפחד מורה לנו, איזו חשיבות ומשמעות יש לענין פרטי של יהודי פרטי. גם ענייניו הפרטיים של יהודי פרטי - יש להם השלכה ואמירה עבור כל עם ישראל.

ההוראה המתבקשת מכך היא, שאל לו ליהודי לחשוב, שכאשר מדובר על ענייניו הפרטיים, אין הבדל כיצד הוא ינהג, כך או כך, כי בסופו של דבר מדובר על ענין אישי שלו,

סיפור בנות צלפחד מלמד אותנו שגם בענין אישי פרטי – יש לגשת אל "משה רבינו", אל "אלעזר הכהן" או אל "נשיאי העדה".

יש לגשת אל ה"עשה לך רב", ולברר אצלו מה עליו לעשות, מהו הדבר הנכון שעליו לעשות בעניין פרטי זה שהוא עומד בפניו.

ובסופו של דבר, ייתכן, וכמו אצל בנות צלפחד, ההוראה הפרטית לאדם פרטי זה – תחדש על ידי כך הלכה ופרשה בתורה עבור כלל עם ישראל.

(שבת מטות-מסעי, תשמ"ז)
א' במנחם-אב תשע"ט