ב"ה ערב ש"ק, י"ז חשוון תשפ" | 15.11.19
נח - תכלית האדם

"כל אדם, באשר הוא שכלי ובעל בחירה, עליו להביא כל מעשיו בחשבון, ולתת לעצמו דו"ח מכל הנעשה מסביב לו, ובעיקר אתו עמו. והשאלה העיקרית, שהיא היסוד לכל חיי האדם עלי אדמות היא: תכלית בריאת האדם" ● גם אם רק חלק זה של ה'רשימה' הגיע לידינו - בכל זאת, אנו יכולים להפיק מסר והוראה לחיינו, הן במשמעות תכליתו של העולם בין אדם לחברו, והן גם מהמשך הרשימה שלא כתובה, בין אדם למקום ● הרב אלי וולף מגיש מאמר מיוחד לחג סוכות על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם'
הרב אלי וולף

אחת ה'רשימות' שהיתה מונחת במגירת שולחנו של הרבי, 'רשימה' שלא הושלמה בכתב יד, נושאת את הכותרת "לחנוכה". בפתח הדברים יש מספר ציטוטים של דיני חנוכה, ומיד לאחר מכן – כנראה כדי לבאר את משמעותם של דיני חנוכה האלו - הרבי עוסק ב"תכלית בריאת האדם, מה היא".

הרבי פותח וכותב: "כל אדם, באשר הוא שכלי ובעל בחירה, עליו להביא כל מעשיו בחשבון, ולתת לעצמו דו"ח מכל הנעשה מסביב לו, ובעיקר אתו עמו. והשאלה העיקרית, שהיא היסוד לכל חיי האדם עלי אדמות היא: תכלית בריאת האדם".

הרבי מרחיב ברעיון, שמלבד הצורך לחקור את הדבר על בסיס השכל וההבנה, לעם ישראל יש יתרון על שאר האומות, בכך שהתורה והנביאים גילו לנו עומקים בתחום זה, שלא ניתן להגיע אליהם רק באמצעות השכל. יתרון נוסף יש לנו, שאף מה שכן ניתן להגיע אליו על יסוד השכל, אנחנו מבססים את ההכרה שלנו על בסיס האמונה. שכל ניתן לערעור וסתירה, אמונה, לעומת זאת, מוצקה ואיתנה.

'רשימה' זו נקטעת באמצעה, וכפי הנראה רק החלק הראשון שלה הגיע לידינו.

החלק שישנו, עוסק בכך שתפקידו של האדם הוא ליצור עולם בנוי ומיושב, "לא לתוהו בראה, אלא לשבת יצרה", עולם מתוקן, עולם הממלא את ייעודו כעולם – ואילו המשך הרשימה, בה הרבי מתחיל לבאר את הרעיון שמטרת העולם המתוקן והמיושב הינה להתחבר אל הבורא, ובלשונו של הרבי שם בסיום מה שהגיע לידינו: "שלמות הדומם, צומח, חי, להכלל באדם, האדם להכלל בקונו על ידי שישמש את קונו, שזהו החיבור בין בורא לנברא, מצוה מלשון צוותא", ובנוסף לכך, מעלה נוספת לעם ישראל שקיבל את התורה בהר סיני, שהם מתחברים עם עצמותו של הקב"ה - - - ומכאן ואילך אין לנו את ההמשך.

בחלק שכן זכינו והוא בידינו, בחלק בו הרבי מבאר את הצורך בעולם מיושב הממלא את תפקידו כעולם – הרבי מרחיב על פרטי חטאי דור המבול והעונש שהם קיבלו, תוכן המתאים לפרשתינו.

אנסה לתמצת את הדברים, בהתאם ליריעה הקצרה העומדת לרשותינו:

*

הן עשרת הדברות, יסוד התורה כולה, והן ז' מצות בני נח – עוסקים בדברים פשוטים, בסיסיים. אבל הם עיקריים ליישובו של עולם. בדומה לדברי הלל הזקן שאמר "מה דעלך סני לחברך לא תעביד, הוא יסוד כל התורה כולה", או כדברי רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה".

שבע מצוות בני נח [המרומזים בשבע האותיות הראשונות, מא' ועד ז' – א' אבר מן החי. ב' "ברכת" ה' (בלשון נקיה), ג' גזל. ד' דינים. ה' הבל (עבודה זרה). ו' ווי (שפיכות דמים). ז' זנות] - נועדו ליצור עולם איתן ויציב, והיסוד לקיומם אינו יכול להשען רק על בסיס הכרח השכל, כי כאמור, "שכל" אפשר לסתור עם סברא עקומה, עם שכל משוחד, אלא על קבלת עול בלבד, קיומם הוא רצונו של הקב"ה.

דור המבול פשע בכל ז' מצוות בני נח אלו, כך שהתכלית למענה נברא העולם לא מומש – ובשל כך העולם איבד את זכות הקיום שלו, ולכן כביכול "בטלה הבריאה" על ידי המבול.

להבדיל, כמשל, אומן שיצר כלי אומנות לשם מטרה מסוימת, אך לאחר שסיים את הכלי התברר לו שהכלי לא תואם לתכלית שהוא ייעד לה – במילא הוא לא משתמש בו.

לאור הבנה זו במשמעות המבול, מחיקת מציאותו של העולם הישן, יובנו דברי חז"ל האומרים: "דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, ואין עומדין בדין" (סנהדרין קז). מה משמעות "אין עומדין בדין".

המבול לא היה רק כעונש, אלא עיקרו היה החזרת העולם למצבו הקודם, בחזרה ל"תוהו", ["רעסטאט" בשפה עכשווית], "בטול ענין מעיקרו" בלשונו של הרבי.

תוכנו של עשיית "דין", הוא התחשבנות עם האדם על מעשיו, התאמת עונש מתוך מטרה להביא לכפרתו – אך מציאותם של דור המבול הוכחדה, הם לא המשיכו הלאה כדי להתכפר, העולם חזר למצבו הראשוני, העולם לא מימש את ייעודו והקב"ה החזירו לנקודת ההתחלה, משם כך הם "אין עומדין בדין".

*

זו גם הסיבה לכך, שעל הפסוק "וימח את כל היקום" (נח ז, כג), אומרים חז"ל (בראשית רבה לא, ז) שמשמעות הדברים היא שגם ג' הטפחים של הקרקע, "עומק המחרשה", עד היכן שלהב המחרשה נכנס לאדמה בעת עיבוד הקרקע לזריעה, נימוחו במבול. כי כדברי חז"ל (שם כח, ח) "אף הארץ זינתה. היו זרעין לה חטין, והיא מפקא זונין". היו זורעים מין החיטים, והארץ היתה מוציאה דבר אחר.

העולם כולו, לא רק האנשים, שיבשו את יישובו של העולם, את תכלית בריאתו, גם הקרקע לא מימשה את מטרת בריאתה – ולכן גם כל "עומק המחרשה", ג' הטפחים מפני הקרקע ומטה, עד היכן שמגיעה החרישה והזריעה, נימוחו במי המבול, איבדו את זכות קיומם.

הבנה זו מעניקה לנו הסבר מדוע מחיית העולם היה דווקא על ידי מים, ולא באמצעות דבר אחר, ודווקא מבול שירד במשך ארבעים יום –

המים, מטהרים. מטרת המבול היתה לטהר את הארץ. על ארץ ישראל, שלאחת הדעות לא ירד בה המבול, אומר הנביא (יחזקאל כב, כד) "ארץ לא מטוהרה היא, לא גושמה ביום זעם". משמעות הפסוק היא, שהמבול הביא לטהרה.

תוכנה של טהרה במי מקווה היא – יצירת בנין חדש, ולכן ירד מבול של מים, כי הדבר תואם את תוכן מטרת המבול: יצירת עולם חדש.

טבילה במקווה יוצרת מהאדם מציאות חדשה. בספרי קבלה, ב"שער הכוונות", מובא, שהטבילה בערב שבת, לקראת השבת, נועדה ליצור מהאדם מציאות מרוממת וחדשה.

זה גם תוכן טבילתו של הגר – היא עושה אותו למציאות חדשה. וכפי המובא בחז"ל (יבמות כב), שהגר הוא "כקטן שנולד", כמו תינוק חדש שנולד זה עתה.

זו גם הסיבה לכך שהמבול ירד במשך ארבעים יום – כי מספר זה תואם לכמות המים הנדרשת למקווה, "ארבעים סאה". על ידי המבול, מקווה המים, הקב"ה מחה את העולם הישן ויצר עולם החדש.

*

רעיון זה גם מבהיר את המובא במדרש (בראשית רבה כה, ב. לג, ג. ועוד) "אמר רבי יוחנן, לא שימשו המזלות כל אותן י"ב חודש", במהלך כל שנת המבול, המזלות, גרמי השמים, לא מילאו את תפקידם. כיון שבמובן מסויים כלל "לא היה עולם", אזי גם המזלות "לא שימשו".

יתרה מזו, המדרש אומר (שם לב, ו): "רבי יהודה אומר, שנת המבול אינה עולה מן המנין", ברישום שנות קיומו של העולם מאז בריאתו ועד היום, השנה בה ירד המבול כלל לא נכנסת לרישום זה. זו שנה מחוקה, לא קיימת.

בתחילת המבול כותבת התורה (נח ז, ו) "ונח בן שש מאות שנה, והמבול היה מים על הארץ". נח היה בגיל 600 בעת תחילת המבול. המבול היה במשך שנה שלמה, ולמרות זאת, בהמשך הפרשה, כשהתורה מסכמת את חייו של נח, היא כותבת: "ויחי נח אחר המבול שלוש מאות שנה וחמישים שנה", והיא ממשיכה ומסכמת: "ויהי כל ימי נח, תשע מאות שנה וחמישים שנה, וימות".

נח חי 600 שנה לפני המבול, 350 שנה אחרי המבול, באמצע היה מבול במשך שנה – ובכל זאת, סך שני חייו הוא 950, ולא 951. "שנת המבול אינה עולה מן המנין".

כי שנה זו, זו היתה שבה "לא היה עולם" במובן הרגיל שלו, זו היתה תקופה של מחיקת העולם הישן, חזרה לנקודת ההתחלה, ובניית עולם חדש.

*

כאמור בפתח הדברים, אחרי שהרבי מרחיב בתכליתו של האדם, לממש את מטרת העולם, "לשבת יצרה", הוא מתחיל לבאר את הצורך להעפיל אל המטרה הנעלית יותר, החיבור בין הבורא לנברא, ויתרה מזו, על ידי מתן תורה, להתחבר עם עצמותו של הקב"ה – אבל הרשימה נקטעת בעיצומה,

אך גם מחלק זה של ה'רשימה' שהגיע לידינו - אנו יכולים להפיק מסר והוראה לחיינו, הן במשמעות תכליתו של העולם בין אדם לחברו, והן גם מהמשך הרשימה שלא כתובה, בין אדם למקום.

(מתוך 'רשימות', חוברת ג)

ב' בחשוון תש"פ