ב"ה מוצאי ש"ק, י" ניסן תשפ" | 04.04.20
הקרב על השלום ■ תובנות לראש השנה לחסידות

"לאחר הפדות מהמאסר, כשהערעור בשמים התבטל, מתממשת פדות זו ביתר תפוצה של החסידות, כשהמעיינות נפרצים ומתגלים והם משרים מנוחה ושלום מוחלטים" ● מאמר חסידי ל'חג הגאולה' י"ט כסלו, ראש השנה לחסידות, מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ■ למאמר המלא >>>
גב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס
מה אירונית היא תחושת הניחוחות של השלווה והשלום הפנימיים המקננים בנו עת אנו רבוצים מעלי צמח הדפנה, ותחת עליהם של עצי הכרם והתאנה אך מבלי שנפעיל חיישנים ערניים לאתר את האויב ואת מלכדותיו...

ולו עיקש הוא האויב ונוקשה ועמידתו מבוצרת כ"כ, אם לא נוכל להכריע ולהכניע אותו, הלוואי שנשכיל לפחות להרתיע אותו ולהבביס אותו שלא יקרב הלום.

ההתפשרות הדפלומטית בניהול מדיניות משא ומתן עימו, מתוך  ערמומית מתוחכמת, עוד מעצימה אותו ובשל תפיסת המקום שמייחסים לו ומחשיבים אותו למציאות של "יש" הוא לא ידע לרכון ולהיכנע.

כדי לקדם ולסכל את הסיכונים המאיימים עלינו מכיוונו, עלינו לצאת מתוכי הקן השאנן שאנו ספופים בו ולזנק אלי המערכה.
ההרתעה אולי, אינה מוחלטת והאויב אומנם, חש את תפיסת המקום המייחסים לו בשל צעד היציאה שלנו אליו, אך הזרקורים המבזיקים מתוכינו בניצוצות של מסירות נפש נועזת, של אהבת ה' ודבקות בו באמונה עצומה, יסנוורו את האויב ויהדפו אותו.
"קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך", קרא משה אל ה' בנסוע הארון.

היו אלה מ"ב המסעות שבצאת ארון הקודש אל המדבר הנורא להביס את הכוחות העויינים של בערה תאוותית המתגלמת בשרף השורץ במדבר השממה נטול לחלוחית של קודש ולהניס את הקפאון ליהדות שמסמל אותו העקרב.

המסעות האלה לא הפכו את תכונות יצורים אלה אך החלישו את התוקף העז שאחז בהם.

ואולם, בימיו של שלמה כשאף אומה לא איימה עליו ולא התנכלה לו בלוחמה, ישבו כולם תחת תאנתם ותחת גפנם ודוד קרא "קומה ה' למנוחתך" ללוא מסעות ויציאה לקרב.

וכל מי שבא להסתופף במחיצתו של החכם מכל אדם, עשה זאת היות והניצוצות הטמונים נעלמים בתוכו חשו צמאון ודבקות להיכלל באבוקת הקודש שזרחה מבית המקדש וקרנה בכל העולם.

המנוחה הזו לא הגיעה אליו בשל דריכותו לזנק ולהסתער על האויב אך מתוך ישיבה נינוחה בארמון המלכות מבלי לייחס חשיבות מיותרת לזולת, כך שדעתה לא נעשתה זחוחה ויהירה ושלמה שאב לשלהבת שבו את הניצוצות הצמאים מכל התפוצות מתוך שלום, מנוחה ורוגע.

ואולם, מנוחת עולם זו טרם הגיעה לשיאה בימיו, היות והיא היוותה אך תוצאה של מצב בו בער הצמאון הנשמתי של הניצוצות בעולם בשל שלהבת הענק שזרחה בבהמ"ק בימי שלמה.

והאבוקה הזו היתה אדירה יותר ונמשכה ממקור נשגב יותר מזו שקרנה מהמשכן במדבר ולכן היא הותירה רשמים עזים יותר ומשכה לחובה ניצוצות צמאים, אך הזריחה הזו בימי שלמה לא חוללה מהפך וגוף החומר הנפרד והמנגד לא חווה את הקדושה האלוקית ולא התחבר והתבטל לה כלל.   

רק זריחה הנמשכת ממקור נשגב ושאינה רק מרווה צמאון ומביאה כיסופים לתחושה של התבסמות ועונג, אך זו שחולשת מעבר לתפיסה וההשגה של מציאות ואינה בערך כלל להכרה זו, מעוררת אף את המנגד והנפרד.

לפתע הוא חש כי העולם כולו היא מציאות אחת של אלוקות ומבלעדה אין קיום לאף כוח נוסף.

הגוף קורא אז בדבקות "אין עוד מלבדו" והוא מתבטל ומתאחה ונכלל בקדושה מתוך התבטלות מוחלטת.

את המנוחה העולמית והתכליתית הזו נחוש לעתיד לבוא ואותה ממשיכה אלינו עתה תורת החסידות בעולם.

ובייחוד, לאחר הפדות מהמאסר, כשהערעור בשמים התבטל, מתממשת פדות זו ביתר תפוצה של החסידות, כשהמעיינות נפרצים ומתגלים והם משרים מנוחה ושלום מוחלטים.
י"ח בכסלו תש"פ